Search
לחיפוש מתקדם

בג"צ 152/71 נגד בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק כבוד הש'-לפני השופטים צ' ברנזון, י' קיסטר, מ' עציוני צו 3.6.71, 16

בג"צ 152/71

מרדכי קרמר, ו-4 אח'

נגד

1. עירית ירושלים
2. יואל שיפטן
3. משרד החינוך והתרבות

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[3.6.71, 16.5.71, 13.5.71, 27.4.71]

לפני השופטים צ' ברנזון, י' קיסטר, מ' עציוני

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ב' באייר תשל"א (27.4.71), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטלו את ההוראה שיצאה מאת המשיב מס' 2 אל ביתהספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, מיום 23.3.71, לפיה לא תאשר המשיבה מס' 1. כרשות חינוכית מקומית, כל העברה מאת ארבעה בתי-ספר יסודיים בירושלים, לרבות בית-הספר על שם יוסף לוריא שבו לומדים ילדי העותרים, אל ביתהספר התיכון שליד האוניברסיטה הנ"ל, ומדוע לא תאשר המשיבה מס' 1 בקשת העברה, במידה וילדי העותרים יימצאו מתאימים על-ידי בית-ספר תיכון זה, לפי הקריטריונים שנקבעו על-ידיו לכל המועמדים להתקבל כתלמידים אליו.

א' שפאר – בשם העותרים מס' 1, מס' 2 (יהודית שיפטן), מס' 3 (שלמה אמיר) ח' הס – בשם העותרים מס' 4 (מרטין קליינפלד), מס' 5 (בנימין שכטר) ;
גב' ר' נחמד – בשם המשיבים מס' 1, מס' 2 ;
י' ברסלע, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב מס' 3

צו

השופט ברנזון

עתירה זו קשורה עם התחלת הביצוע בירושלים, בשנת הלימודים תשל"ב, של מה שקרוי "הרפורמה בחינוך". אנו מבינים כי ענינה של העתירה הוא בעל חשיבות ציבורית ראשונה במעלה והרת תוצאות לעתיד החינוך בארץ. בהחלטתנו לכאן או לכאן אנו עלולים או לעזור על שמירת שלמות ביצוע הרפורמה, או לתקוע בה טריזים ובקיעים העשויים לסכן את שלמות התכנית והשגת מטרותיה הבסיסיות.

העותרים הם הורי תלמידים, המסיימים השנה כיתה ו' של בית-הספר היסודי ע"ש יוסף לוריא בירושלים (להלן – בית-ספר לוריא). לקראת שנת הלימודים הבאה הם רוצים שילדיהם ימשיכו את לימודיהם בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים המקיים כיתות ז' ו-ח' (להלן – בית-הספר האוניברסיטאי).

עד כה היה בית-הספר היסודי בארץ מושתת על 8 כיתות לימוד. תלמיד שנרשם לבית-ספר לחינוך יסודי, בדרך כלל באזור מגוריו, אינו רשאי לעבור לבית-ספר אחר אלא באישור הנדרש לפי תקנות חינוך ממלכתי (העברה), תשי"ט-1959.

הרפורמה בחינוך מכוונת לחולל שינוי מהותי, מרחיק לכת, הן במבנה מוסדות החינוך היסודי והעל-יסודי בארץ והן ביעדי החינוך. המטרה הסופית של מעצבי הרפורמה היא להבטיח חינוך חובה חינם לכל ילדי ישראל מעל לגן הילדים מגיל 6 עד 18. שתים-עשרה שנות חינוך אלה מחולקות לשתי תקופות : שש שנים בבית-ספר יסודי בן שש כיתות ושש שנים של חינוך על-יסודי בבית-ספר מקיף שיכיל כיתות ז'-י"ב. בחינוך העל-יסודי ישנה חלוקת-משנה לחטיבת ביניים (שלוש שנות לימוד בכיתות ז', ח', ט') ולחטיבה עליונה (שלוש שנות לימוד בכיתות י', י"א, י"ב). החינוך היסודי והעל-יסודי גם יחד צריך להיות רצף חינוכי אחד, בלי בחינות מעבר, הצלחה בסקר, וכיו"ב.

לעת-עתה תונהג בהדרגה חטיבת הביניים, שיש בה כיתה אחת נוספת מעל לשמונה כיתות החינוך היסודי הקיים. הרעיון הנעוץ בהקמת חטיבת הביניים הוא מיזוגם של גומרי כיתה ו' של שניים או שלושה בתי-ספר סמוכים בבית-ספר מקיף, שישתרע על אזורי הרישום של כל בתי-הספר המתאחדים בו. במלים אחרות, כל גומרי כיתה ו' של בתי- הספר היסודיים שברובע הנדון עוברים לכיתה ז' בחטיבת הביניים של החינוך העל-יסודי ללא סלקציה. כדי לעבור לחטיבת הביניים לא יצטרך התלמיד לעבור בחינה, להצליח בסקר או להיות נתון להגבלה אחרת כל-שהיא. הכוונה היא להוציא את התלמיד עם כל חבריו מבית-הספר השכונתי שבו למדו עד אז ולהעבירם כולם יחד לבית-ספר רובעי, שירכז את כל תלמידי כיתה ו' מכל בתי-הספר שברובע. על-ידי כך ניתן יהיה להרחיב ולשכלל את הציוד ומכשירי הלימוד של בית-הספר המקיף ולקיים בו פעולות ספורט וחברה משותפות במידה הרבה יותר גדולה באשר בכל בית-ספר לחוד, לפי השיטה הקיימת.

כמו-כן, הכוונה היא לקחת בתי-ספר ברמות שונות ולמזגם בבית-ספר מגוון (הטרוגני), שבו התלמידים ברמה גבוהה יהיו רוב או ציבור בולט. "בכך", אומר מר ברסלע, "מקווים להשיג את שתי המטרות העיקריות המונחות ביסוד הרפורמה בחינוך :

1. העלאת הרמה הלימודית-החינוכית והעמקתה.

2. זירוז תהליכי האינטגרציה החברתית של בני עדות ושכבות שונות".

את תכנית הרפורמה בחינוך הגה משרד החינוך והתרבות, הממשלה סמכה את ידה עליה, והכנסת אישרה אותה. הענין נבדק ביסודיות על-ידי ועדה מיוחדת של הכנסת, וביולי 1968 אושרו המלצותיה על-ידי הכנסת ברוב מכריע, כשרק שלושה חברי כנסת הצביעו נגד ושמונה-עשר נמנעו. בעקבות זאת הכינה הוועדה המרכזית לביצוע הרפורמה שליד משרד החינוך והתרבות עקרונות, קווים מנחים והוראות ביצוע לגבי חטיבת הביניים, מהם עולה כי ביצוע הרפורמה יביא לא רק שינוי יסודי במבנה החינוך אלא למערכת לימודים חדשה, תכנית לימודים חדשה ושיטת לימוד חדשה.

ועדת הכנסת לבחינת מבנה החינוך המליצה על החלת החוק של לימוד חינם וחובה על שני שנתונים נוספים : גילאי 15-14 עד לשנת הלימודים תשל"ב וגילאי 15-15 עד לשנת הלימודים תשל"ה. בעקבות המלצה זאת תוקן בשנת 1969 סעיף 2 לחוק לימוד חובה, שהסמיך את שר החינוך והתרבות להחיל בהדרגה לימוד חובה על נערים בגיל 14, החל משנת הלימודים תש"ל וכלה בשנת הלימודים תשל"ב, ועל נערים בגיל 15 החל משנת הלימודים תשל"ג וכלה בשנת הלימודים תשל"ה. צו כזה של השר לגבי מקומות שונים בארץ, כולל ירושלים, שהטיל חובת לימוד על נערים בגיל 14 החל משנת הלימודים תש"ל, פורסם בילקוט הפרסומים מס' 1546 מיום 28.8.69.

הרפורמה האמורה, שצריכה להתחיל בשנת תשל"ב, אמורה להיעשות שלבים שלבים. בשנה הראשונה עומדות לקום בירושלים שתי חטיבות ביניים, אחת ממלכתית ואחת ממלכתית-דתית. חטיבת הביניים הממלכתית תשוכן בבית-הספר המקיף החדש דנמרק, והיא תורכב ממסיימי כיתה ו' של שלושה בתי-ספר שבסביבה, ביניהם בית-ספר לוריא. שני בתי-הספר האחרים מצדה ותלפיות הם בשכונות קטמון וברמה יחסית יותר נמוכה. בחירתו של בית-הספר העל-יסודי, שבו עומדת להיפתח חטיבת הביניים, וקביעת בתי- הספר היסודיים שישתלבו בה, נעשו על-ידי צוות מיפוי של מומחים, שהוקם במיוחד לצורך זה.

תכנית הלימודים בחטיבת הביניים מבוססת על שני עקרונות בסיסיים : מצד אחד, עקרון הרב-גווניות (הטרוגניות), כלומר מגמה לחינוך בהיקף רחב במסגרות לימודיות משותפות ; מצד שני, עקרון הגיוון והאינדיבידואליזציה של הלימודים. הגשמת עקרון ההטרוגניות, שתכליתו להביא לאינטגרציה חברתית של בני עדות ושכבות שונות, הכתיבה את הצורך בקביעת רובעי חינוך של מספר בתי-ספר יסודיים והעברת כל גומרי בתי- הספר הללו אל חטיבת הביניים שבחינוך העל-יסודי. זה מבטיח הימצאות אוכלוסיית תלמידים מגוונת בחטיבת הביניים, ושילובם במסגרת לימודים אחת עשוי לסייע לקידומם של התלמידים השונים במוצאם העדתי, ברקעם החברתי ובהישגיהם הלימודיים. מכאן הצורך לדאוג לכך, שבין התלמידים בחטיבת הביניים לא יחסרו תלמידים בעלי רמת הישגים גבוהה במידה מספקת, שיוכלו לשמש דוגמה ואתגר לחבריהם בעלי רמת הישגים יותר נמוכה.

ילדי העותרים הם בין התלמידים המצטיינים בבית-ספרם. ההורים מעוניינים שימשיכו את לימודיהם בבית-הספר האוניברסיטאי, המרכז בתוכו תלמידים מצטיינים מבתי-הספר השונים בירושלים, אף שבהיותו בית-ספר פרטי הם צריכים לשלם שכר לימוד במיטב כספם. העותרים טוענים, כי זאת זכותם החוקית ואין בידי המשיבים לעכב בעדם בנימוק של צרכי הרפורמה בחינוך, שאין לה יסוד ושורש בחוק. לעומת זה, טוענים המשיבים, כי הרשאת העברתם של התלמידים המעולים לבית-ספר אחר מאשר לבית-הספר המקיף שנועד להם לפי תכנית הרפורמה, תפגום ברמה הכללית של חטיבת הביניים שלה הם שייכים והמטרה העיקרית של הרפורמה תושם לאל.

תקנות חינוך ממלכתי (העברה), תשי"ט-1959 (להלן – תקנות ההעברה) מסדירות את ענין העברת תלמידים ממוסד חינוך אחד המשנהו.

תקנה 2 קובעת לאמור :

"הורים של תלמיד רשאים :

(1) . . . . . . . . . . . .

(2) להגיש, במועד ההעברה, בקשה להעביר את התלמיד –

(א) . . . . . . . . . . .

(ב) ממוסד רשמי למוסד פרטי ; . . . . .

(3) להגיש, לא יאוחר מששה שבועות לפני ראשית שנת הלימודים, בקשה להעביר את התלמיד ממוסד רשמי למוסד פרטי המקיים כיתות לחינוך על-יסודי."

תקנה 3 מסדירה את דרכי עריכת הבקשה להעברה, וקובעת כי הבקשה תובא על-ידי רשות החינוך המקומית לדיון כמפורט בתקנה 7. "רשות החינוך המקומית" פירושה לענין זה : עירית ירושלים, לרבות מנהל המחלקה לחינוך של העיריה. בפיסקה (ג) של תקנה 3 נאמר, שאם הבקשה היא להעברה למוסד פרטי, על המבקש לצרף מכתב מאותו מוסד פרטי המאשר שהתלמיד נתקבל.

הוראות תקנה 7 הנוגעות לעניננו הן כדלקמן :

"7 (א) בקשה שהוגשה לרשות החינוך המקומית, תדון בה הרשות תוך זמן קצר ככל האפשר. . . . . . . . . . . . . . .

(ה) לאחר הדיון והעיון כאמור, תחליט רשות החינוך המקומית אם לאשר את הבקשה או לא לאשרה. . . . . . . . . . . . . . . .

(ז) רשות החינוך המקומית לא תסרב להיענות לבקשה שהוגשה לפי תקנה 3) 2) אלא באישורו של מפקח המחוז." מפקח המחוז הוא מנהל הלשכה המחוזית של משרד החינוך והתרבות.

מתוך החידוש שברפורמה סבר מנהל מחלקת החינוך של עירית ירושלים כי ייטיב לעשות אם יקדים רפואה לאפשרות פנייתם של תלמידי בתי-הספר, שנכללו בחטיבות הביניים העתידות לקום בשנת הלימודים הבאה, להירשם בבית-הספר האוניברסיטאי. בהתאם לכך, שלח את המכתב הבא למנהל בית-הספר האוניברסיטאי :

"כ"ו באדר תשל"א 23 במרס 3681

1971/מח ל

כבוד ד"ר מ' שפיראמנהל ביה"ס התיכון ליד האוניברסיטה
ירושלים א.נ.

הרינו מתכבדים להביא בזה לידיעתך כי אנו מתכוננים לפתוח בשנת הלימודים תשל"ב שתי חטיבות ביניים :

1.  ממלכתית בבי"ס דנמרק שתורכב מבתיה"ס היסודיים : גונן ט', לוריא מצדה ותלפיות.

2. ממלכתית דתית בבי"ס א.ד. רוטשילד שתורכב מבתיה"ס היסודיים : יהודה הלוי ורוטשילד.

לאור האמור לעיל הננו מודיעים לך בזאת כי לא נאשר בקשות העברה של תלמידי כיתה ו' מבתי-הספר הנ"ל לכיתה ז' של בית-ספרך. רצוי, איפוא, שתודיעו על כך להורים של תלמידים מבתי-הספר הנ"ל שיפנו אליכם בדבר הרשמה לכיתה ז'.

בכבוד רב,

(-) יואל שיפטן מנהל המחלקה"

בינתיים הוצא בית-הספר גונן ט' מסידור זה.

משבאו העותרים וביקשו לרשום את ילדיהם לבית-הספר האוניברסיטאי על-מנת שיעמדו בבחינות ובבדיקות המוקדמות, שהם תנאי לקבלת תלמידים לבית-ספר זה, סירבה ההנהלה לרשום אותם והביאה לתשומת לבם את תוכן הודעתו הנ"ל של מר שיפטן. כל פניותיהם של העותרים לאישי העיריה, לרבות ראש העיריה בכבודו ובעצמו, לא הועילו לקרוע את רוע הגזירה הזאת. בכך נמנעה מהם גם האפשרות לגשת לבדיקות ולבחינות המוקדמות, שהן כאמור תנאי מוקדם להתקבל לבית-הספר.

בפי העותרים שתי טענות בעלות אופי מקדמי. טענתו הראשונה של מר שפאר היא, כי למעשה אין כאן שאלה של העברה מבית-ספר אחד למשנהו, הטעונה אישור, וזאת דוקא כתוצאה מהרפורמה שעומדים להנהיג. לפי הסדר החדש, ממילא מסיימי כיתה ו' בבתי-הספר היסודיים הכלולים בחטיבת הביניים אינם יכולים להמשיך וללמוד בהם. פירוש הדבר, שהם סיימו את לימודם בבית-ספר זה, אלא שבמקום שרוצים לכפות עליהם – לטענת העותרים : ללא יסוד בדין – לעבור לבית-ספר דנמרק, הם בוחרים להשתמש בזכות החוקית הנתונה להם להמשיך את לימודיהם בבית-ספר אחר הרצוי להם. ענין אישור ההעברה מבית-ספר אחד למשנהו אינו חל כלל על המקרה הזה, שאין בו העברה, או שלפחות אינו מקרה רגיל של העברה, כפי שעלה במחשבתו של מתקין תקנות ההעברה.

התשובה לטענה זאת היא פשוטה בתכלית. סעיף 20 לחוק חינוך ממלכתי, תשי"ג- 1953, מעניק חופש מסויים להורים בבחירת מוסד החינוך שבו ילמד ילדם. במה דברים אמורים ? כשהם באים למלא לראשונה את חובת רישומו לפי סעיף 3 לחוק לימוד חובה. מכאן ואילך, יכולים ההורים להעביר את ילדם למוסד חינוך אחר אך ורק לפי תקנות ההעברה. לפיכך, אחת מן השתיים : אם הרפורמה בחינוך פסולה ובטלה כטענת העותרים, כי אז הם צריכים להמשיך את לימודיהם בכיתה ז' של בית-ספר לוריא ואינם יכולים לעבור לבית-ספר אחר אלא באישור הדרוש לפי החוק. ואם הרפורמה שרירה וקיימת, כי אז חטיבת הביניים בבית-הספר דנמרק היא המשכם של שלושת בתי-הספר המתאחדים בו משנת הלימודים הבאה ואילך תחת קורת גג אחת. המיקום של כיתות ז' ו-ח' של כל אחד מבתי-ספר אלה משתנה, אך אזורי הרישום הקודמים שלהם נשארים כלולים בתוך בית-הספר המקיף החדש ותקנות ההעברה ממשיכות לחול עליהם.

הטענה השניה היא, כי לפי תקנות ההעברה עצמן נמנע הדבר מרשות החינוך המקו- מית להתערב בענין העברת תלמיד מבית-ספר אחד למשנהו עד שתוגש בקשה לאשר את ההעברה. המועד הקבוע להגשת בקשה להעברת תלמיד ממוסד רשמי למוסד פרטי, כמו במקרה שלפנינו, הוא כאמור לא יאוחר מששה שבועות לפני ראשית שנת הלימודים. לפי האמור בתקנה 3 (ג) יש לצרף לבקשת העברה כזאת אישור מהמוסד הפרטי שאליו מבקשים להתקבל. ברור איפוא כי העיריה פעלה שלא כדין כאשר הודיעה בשלב כה מוקדם למנהל בית-הספר האוניברסיטאי כי לא תאשר שום העברה מבתי-הספר שעליהם תחול בשנה הבאה הרפורמה בחינוך. זאת מהטעמים הבאים :

ראשית, באופן רשמי טרם הוגשה בקשה לאישור העברה.

שנית, כתוצאה מההתערבות המוקדמת של העיריה מסרב בית-הספר האוניברסיטאי לאפשר לילדי העותרים אף למלא אחר הדרישות המוקדמות להתקבל בבית-הספר, ועל- ידי כך נמנעת מהם מראש כל אפשרות לעבור לבית-ספר זה.

שלישית, המשיבים אינם רשאים לפי הדין לשלול מעצמם מראש את שיקול-הדעת הנתון להם – במידה שהוא בכלל נתון להם, דבר שהעותרים כופרים בו – לדון בכל בקשה לגופה במועדה ולהחליט בה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המבקש.

נדון בהסתעפויות אלה של הטענה אחת לאחת : אמת נכון הדבר, כי מבחינה פורמלית טרם הוגשו בקשות העברה ולא היה במה לדון. אולם התערבותה המוקדמת של העיריה היא בעלת אופי אינפורמטיבי גרידא, למען יידעו מראש הנוגעים בדבר מהי המדיניות החדשה לגבי בקשות העברה, העלולות לבוא מבתי-הספר העתידים להיכלל ברפורמה, לבל יטרחו לשוא להכין עצמם להעברה שלא תוכל לצאת לפועל. על ענין זה יפים הדברים הבאים שאמרתי ב-בג"צ 80/54, (- דוד נוחימובסקי נגד שר המשפטים, ואח' : פד"י, כרך ח, ע' 1496 ,1491 ; פי"ם, כרך יז, ע' 239.), בע' : 1496

"איננו רואים כל מניעה לכך, שגוף ציבורי, הממלא על-פי חוק תפקידים שיפוטיים, שיש בהם שיקול-דעת לאותו גוף, יקבע לעצמו מדיניות אשר תהיה לו לקו ולמשקולת בבואו להשתמש בתפקידיו אלה. כמו-כן, עלינו רק לשבח את הוועדה, שלא השאירה את מדיניותה בגדר סוד, אלא ראתה לנכון לפרסמה ברבים לתקנת הנזקקים אליה. ואני מוסיף ואומר : הלוואי שגופים ציבוריים אחרים יראו ממנה וכך יעשו."

ניסוח המכתב של מר שיפטן אינו מוצלח ביותר ומרחיק לכת מעל למותר לו לפי החוק. אבל ביסודו הוא רק מעין תמרור-אזהרה להורים ולתלמידים הנוגעים בדבר, שלא ישימו את מבטחם באישור שיגרתי של העברה כפי שהיה נהוג בעבר. מוטב שלא יטרחו לשוא בכל הטרחות הכרוכות בכניסה לבית-הספר האוניברסיטאי וימנעו מעצמם מפח נפש והרגשת תסכול מיותרים בסוף הפרשה. לשונו ותכנו של המכתב לא גזרו במפורש, לא על הנהלת בית-הספר האוניברסיטאי ולא על התלמידים הרוצים להתקבל אליו, לבל יעשו את ההכנות הדרושות לכך. עם זאת, אפשר להבין את עמדת הנהלת בית-הספר המסרבת בכלל לטפל בילדי העותרים ולטרוח לריק בענינם. התוצאה המעשית היא, שמראש נסגרו דלתות בית-הספר האוניברסיטאי בפניהם, ללא יוצא מהכלל.

גם כשיש לרשות המוסמכת מדיניות כללית, אין בכוחה למנוע מראש הגשת בקשה שלא לפי המדיניות, ועליה לעיין בכל בקשה כזאת שמא יש בה נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה או סטיה ממנה. לפי לשון המכתב לא השאיר מר שיפטן לעצמו שיקול-דעת כזה לגבי כל בקשה ובקשה, ובזה טעה טעות שבחוק. בקשר לכך, מסר לפנינו מר ברסלע שתי הודעות המיישרות את ההדורים הללו : הוא הצהיר, כי לא נאסר ולא היה מקום להבין כאילו נאסר על הנהלת בית-הספר האוניברסיטאי לתת לתלמידי כיתה ו' של בתי-הספר הכלולה בחטיבת הביניים לעבור את הפרוצידורה הכרוכה בהרשמה לבית-הספר שלה. מכתבו של מר שיפטן רק נועד להודיע על העמדה העקרונית החדשה בדבר אי-אישור העב- רות, כפי שהיה נהוג בשנים עברו. כן הצהיר מר ברסלע, שאם בבוא הזמן תוגש בקשה רשמית להעברה בנימוק אישי מיוחד, שאינו עשוי לפגום ברפורמה ולא יעמוד בסתירה למטרותיה היסודיות, היא תידון לגופה ותיענה במידת הצורך והאפשרות.

בכך באו לדעתנו הליקויים שבמכתבו של מר שיפטן על תיקונם.

ממשיך מר שפאר וטוען, כי לאחר שהמשיבים קבעו לעצמם עמדה כללית מראש לגבי בקשות העברה, לאיזו מידה של גישה ענינית יכולים עוד העותרים לצפות בדיון בבקשותיהם ? ! אכן, זה טיבה וזו תוצאתה הכללית של מדיניות שהרשות קובעת לעצמה. המדיניות היא מסגרת שבה פועלת הרשות, ולא שמענו כי בשל כך על הרשות להימנע מללכת בדרך זו. מה שכן פסקנו לא פעם הוא, שאסור לה, לרשות, להיות נוקשה בביצוע המדיניות, שלא תותיר מקום למקרה יוצא מהכלל בשל נסיבותיו המיוחדות. משמע, שעל הרשות להשאיר תמיד פתח למקרים אינדיבידואליים, ועליה לדון בכל פניה אליה ולהחליט אם יש בה משהו מיוחד המצדיק עשיית יוצא מהכלל. זאת, כאמור, מובטח כעת לעותרים וליותר מזה אינם זכאים.

עוד טען מר שפאר, כי מספר התלמידים מבית-ספר לוריא שיש להם סיכוי להתקבל לביתהספר האוניברסיטאי הוא קטן ביותר, ולזה יכולה להיות חשיבות מכרעת לגבי אישור או אי-אישור ההעברות. אם בסופו של דבר ידובר בשניים-שלושה מקרים בלבד, אין בזה כדי לפגוע ברפורמה או לסכל את הגשמתה. גם משום כך מן הדין היה לחכות עד אשר תיוודענה תוצאות הבקשות להתקבל לבית-הספר האוניברסיטאי, ולא לקבוע עמדה עקרונית סרבנית מראש. בבית-הספר האוניברסיטאי יש בסך הכל מקום לשמונים תלמידים חדשים בכיתה ז', שעה שמסיימי כיתה ו' בכל בתי-הספר בירושלים הוא למעלה מ-4,000. סיכויי הכניסה לבית-הספר האוניברסיטאי הם קטנים ביותר, ועל מה ולמה נזעקו המשיבים למנוע זאת מראש ? הרי בהחלט ייתכן, שמספר התלמידים מבתי-הספר הנדונים שתאושר כניסתם לבית-הספר האוניברסיטאי, יהיה כזה שגם המשיבים לא יראו בו סכנה לביצועה התקין של הרפורמה.

אנו מסכימים עם המשיבים, כי בענין זה לא המספר קובע. העקרון הוא התופס מקום בראש. בשביל רשויות החינוך בארץ, הביצוע התקין של הרפורמה בחינוך הוא בעל חשי- בות עקרונית ראשונה במעלה. כשהביא יושב-ראש ועדת החינוך והתרבות של הכנסת את המלצות הוועדה המיוחדות לבחינת מבנה החינוך בארץ לאישור הכנסת, הוא ציין והטעים כי כל רפורמה בחינוך היא מטבעה הכרעה ציבורית-מדינית-חינוכית. "ובאשר אצלנו, הרי צמצום הפער בין ילדי ישראל – זו הכרעה לאומית ממדרגה ראשונה". המשיבים איתנים בדעתם, כי מבחינה עקרונית אין לפתוח שום פתח העלול להפריע למהלך התקין של הגשמת הרפורמה בחינוך, ואין להרשות שום יוצא מן הכלל שיכול להוות תקדים לבאות. לדעתנו, אין לבוא בטרוניה עמהם על כך. כפי שהסביר סגן המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות בתצהיר תשובתו לצו-על-תנאי, אשר בתוקף תפקידו הוא ממונה על המיפוי והתכנון של חטיבות הביניים ברפורמה –

"הרפורמה בחינוך היא פרי עבודה של שנים רבות. טובי המומחים עבדו עליה וצוותות מיוחדים השקיעו מאמץ ללא לאות להתוותה ולהגשימה. סכומי-ענק הוצאו לתכנונה, ביצועה והגשמתה, תכניות לימוד הוכנו. הרפור- מה החינוכית אושרה – נוסף על גורמי החינוך – על-ידי הממשלה ועל- ידי הכנסת. ועדה פרלמנטרית מיוחדת דנה בה באריכות וביסודיות ולבסוף הכנסת במליאתה אישרה את ביצועה."

חששם של המשיבים הוא שהיענות לדרישות העותרים תשים לאל את הגשמת הרפור- מה בצעדיה הראשונים והתוצאות מי ישורן. לא נוכל לומר כי חשש זה אין לו על מה שיסמוך. המציאות שלנו מלמדת שכל מקרה יוצא מן הכלל נהפך לתקדים, המשמש לאחרים יסוד לטענת הפליה שאין לעמוד בפניה.

טענה מסוג אחר בפי מר שפאר היא, כי להורים זכות מלאה לבחור בכל עת לילדים את מוסד החינוך המוכר הנראה להם, וכל הוראה בתקנות ההעברה הבאה להגביל את מימוש הזכות ולהתנותה בקבלת אישור מאת רשות החינוך המקומית היא בלתי-חוקית. הוא רואה בזכות זאת של ההורים זכות יסודית כמו זכותו של האזרח לבחור לעצמו מלאכה או מקצוע שאין להגבילה אלא על-פי הוראה מפורשת בחוק. לדעתו, אין הוראה כזאת בחוקי החינוך שנעשו על-ידי הכנסת. ההגבלה היחידה היא בחוק חינוך ממלכתי, סעיף 30,

אבל זאת היתה הגבלה זמנית, שפקעה בתום שנת הלימודים תשי"ד. היא גם התייחסה רק להעברת תלמיד ממוסד חינוך רשמי למשנהו, ומפאת פגיעתה בזכות יסודית של האזרח נדרש לכך אישור שר החינוך והתרבות עצמו, אלא אם התלמיד העתיק מקום מגוריו. מזה יש, לדעת מר שפאר, ללמוד כי לאחר תום מועד זה, שוב אין להתנות העברה באישור כלשהו. אמנם, סעיף 5) 34) מסמיך את השר להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לסדרי העברת תלמיד ממוסד לחינוך יסודי אחד למוסד חינוך יסודי אחר. אבל לפי לשון החוק, הסמכות היא רק לקבוע את סדר ההעברה. ולהסדיר אין פירושו להגביל את עצם זכות ההעברה, לא כל שכן למנוע אותה כליל, כפי שעלה כעת בדעת המשיבים לצורך הגשמת הרפורמה בחינוך.

גם לטענה זאת אין יסוד. סעיף 30 לחוק חינוך ממלכתי הוא הוראת מעבר לשנת לימודים אחת שהיתה דרושה עם קבלת החוק רק חודש אחד לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה של תשי"ד, ואין היא באה ללמד על הכלל. הכלל הוא, שהשר רשאי להתקין תקנות בדבר סדר או שיטת העברה של תלמידים ממוסד אחד למשנהו. לדעתנו, לא יכול להיות כל ספק, כי מותר גם מותר לכרוך בענין זה צורך באישור של רשות מוסמכת לכך. על-מנת שיהיה באמת סדר בהעברת תלמידים מבית-ספר אחד למשנהו ולא שכל הורה את הישר בעיניו יעשה, חייב הרסן להיות בידי רשות אחת הבקיאה במצב והיודעת את אשר היא עושה, כשהיא מאשרת או מסרבת העברה. סמכות אישור כזאת היא חלק אינטגרלי של קביעת סדר בענין. קח לדוגמה לצורך השוואה סעיף 46 לחוק בתי-המשפט המסמיך את שר המש- פטים להסדיר בתקנות את סדרי הדין והנוהג בפני בתי-משפט ורשמים. בתקנות סדר הדין האזרחי, שהותקנו על-פי סמכות זאת, אנו מוצאים על כל צעד ושעל את הצורך באישור או ברשות של בית-המשפט או הרשם לנקיטת צעד זה או אחר או לעשיית דבר זה או אחר. אף בענין חשוב ויסודי כמו האפשרות להתגונן בתביעה שהוגשה לפי סדר דין מקוצר, יש צורך ברשות מאת בית-המשפט או הרשם, ובלעדיה אי-אפשר בכלל להתגונן נגד התביעה. אשר-על-כן, במידה שהתקנות מתנות העברה באישור רשות החינוך המקומית אין לומר עליהן שבזה הן חורגות מהסמכות.

יש לציין, כי סירוב לאשר העברה אינו יכול להיות על דעת רשות החינוך המקומית בלבד, ולשם כך יש צורך בהסכמה של גורם ממלכתי. ואמנם במקרה זה ניתנה ההסכמה של מפקח המחוז של משרד החינוך והתרבות להודעה הכלולה במכתבו של מר שיפטן למנהל בית-הספר האוניברסיטאי. אבל הסכמה זאת, כיון שניתנה לפני שהוגשו או שהיתה אפשרות להגיש את בקשות העותרים להעברת ילדיהם בשנת הלימודים הבאה מבית-ספרם הנוכחי לבית-הספר האוניברסיטאי, הוא לוקה באותם הפגמים שמנינו לעיל בהודעת מר שיפטן עצמה. על-כן, ההבהרות והתוספות שהושמעו על-ידי מר ברסלע בפנינו והערותינו בקשר לכך חלות, כמובן, גם על ענין זה. פירוש הדבר, שבבוא העת ותוגשנה בקשות העברה לבית-הספר האוניברסיטאי על-ידי תלמידי כיתה ו' של בית-ספר הכלול בחטיבת ביניים, יהיה על מפקח המחוז לעיין בכל בקשה בנפרד לגופה, אם וכאשר תודיענו רשות החינוך המקומית כי בדעתה לסרב לה.

מסתבר, כפי שטען מר שפאר, כי בבוא שר החינוך והתרבות להתקין את תקנות ההעברה בשנת תשי"ט לא עלה כלל עד דעתו, ולא יכול היה להעלות על דעתו, שהן תשמשנה מכשיר-עזר להגשמת הרפורמה בחינוך. הרי באותו זמן לא רק שהרפורמה הזאת לא באה לעולם אלא שאיש לא חלם עליה. אולם לא זה המבחן לכוחות הנתונים לרשויות השונות לפי התקנות. המבחן הוא אם לשון התקנה תואמת את השימוש שנעשה בה, ושימוש זה אין בו משום סילוף או עיוות המטרה שלשמה ניתנו הכוחות. מדיניות הולכת ומדיניות באה והכוחות בעינם עומדים. השימוש בכוחות הללו לקידום הגשמת שיטת החינוך החדשה לא רק שאינו זר לענין, אלא שהוא נשמת אפו. הרפורמה הינה רעיון חינוכי וקשורה קשר הדוק עם המטרות החינוכיות שלשמן קיימות ופועלות הרשויות לפי תקנות ההעברה. על-כן רק טבעי הדבר שישתמשו בכוחותיהן לצורך השגת המטרות החינוכיות הגלומות ברפורמה.

עוד טען מר שפאר שגם אם יש שיקול-דעת לאשר או לא לאשר העברה, מצטמצם שיקול-הדעת למקרה של העברה מבית-ספר ממלכתי אחד למשנהו, שבהם ניתן חינוך על חשבון המדינה. אותו שיקול-דעת אינו חל על העברה לבית-ספר פרטי שיש בו שכר לימוד, ובלבד שהוא מוכר. לכל היותר, יכול שיקול-הדעת להיות מופעל כלפי העברה לבית-ספר פרטי מוכר רק במידה שזה נוגע למצבו הפיזי של בית-הספר, כמו למשל שמבנהו אינו מתאים עוד לתפקידו, או שהוא צר מהכיל את כל המבקשים להתקבל אליו, וכיו"ב.

צמצום מרחיק לכת כזה בכוחן של הרשויות לגבי בית-ספר פרטי מוכר, אין לו כל סמוכין בתקנות ההעברה, והרי מפיהן אנו חיים. בשלושה דברים נבדלת העברה ממוסד רשמי למוסד פרטי מוכר מהעברה אחרת. ואלה הם :

(1) לפי תקנה 3) 2) יש להגיש את הבקשה להעברה לא יאוחר מששה שבועות לפני ראשית שנת הלימודים.

(2) לפי תקנה 3 (ג) יש לצרף לבקשה אישור מהמוסד הפרטי על קבלת התלמיד. (3) לפי תקנה 7 (ז) אין לסרב לבקשה כזאת אלא באישורו של מפקח המחוז.

מניין לו למר שפאר ששיקול-הדעת מוגבל עוד יותר – רק לו הפתרונים.

גם הטענה המבוססת על הפליה, כביכול, של ילדי העותרים מתלמידי כיתה ו' של שאר בתי-הספר בירושלים, אין לה על מה שתסמוך. הרפורמה בחינוך אינה מתבצעת, ואין כל חובה או יכולת לבצעה, בעת ובעונה אחת בארץ כולה, ואף לא בבת-אחת במקום כל-שהוא. בהמלצות הוועדה המיוחדת של הכנסת לענין זה נאמר בפירוש, כי ביצוע השינוי במבנה החינוך ייעשה על-ידי משרד החינוך והתרבות שלבים שלבים. הגשמתה, הלכה למעשה, של חטיבת הביניים לבדה תיקח מספר שנים. בתכנון ביצוע חטיבת הביניים בירו- שלים עסק צוות מיפוי מיוחד כשנתיים ימים, והוא שהמליץ לקבוע את שנת תשל"ב כמועד להתחלת הביצוע. ברור שצריך היה להתחיל בחלק כלשהו של העיר והפור נפל על חמישה בתי-ספר, ביניהם בית-ספר לוריא, שמהם תורכבנה שתי חטיבות הביניים הראשונות העתידות לקום בשנת תשל"ב. הצוות עשה את מלאכתו ביושר ובנאמנות והביא בחשבון את כל הגורמים והשיקולים הנוגעים לענין. לכל הדעות, לא היה זה מעשה של שרירות או רשעות מצד צוות המיפוי בבחירת בתי-ספר אלה כראשונים בתור. בהעדר טענה כזאת אין כל מקום לטענת אפליה לרעה. לו נתקבלה הטענה לגבי בתי-ספר אלה היה כוחה יפה גם לגבי כל בית-ספר אחר שבו היו מתחילים בהגשמת הרפורמה, ולא היה סוף לדבר אלא בהגשמתה כולה בבת-אחת בכל בתי-הספר בירושלים, ואולי בארץ כולה. מסתבר שדבר כזה הוא בלתי-אפשרי מבחינה מעשית, ועל-כל-פנים אינו עולה בקנה אחד עם דעתם של כל אלה שעסקו בהכנת הרפורמה, בחינתה ותכנון ביצועה הלכה למעשה לבסוף, הזכיר מר שפאר, כי לשניים מהעותרים ילדים שכבר לומדים בבית-הספר האוניברסיטאי. לאלה ענין מיוחד שגם ילדיהם, המסיימים כעת כיתה ו" יצטרפו אל הקוד- מים וילמדו יחד אתם. כל מה שאנו יכולים לומר על כך הוא שזהו פרט אשר הרשויות המוסמכות תצטרכנה לתת את דעתן עליו, ביחד עם כל שאר הנסיבות' כאשר תבואנה לדון בבקשות אישור העברה, באם תוגשנה בקשות כאלה.

השופט קיסטר

אני מסכים. בעתירה זו בא לידי ביטוי "ריב סמכויות" בין הורים לבין רשויות המדינה בדבר חינוך ילדים.

התפקיד של חינוך ילדים מוטל על ההורים וגם על הציבור ; דבר זה היה מקובל אצל עם ישראל לפחות מימי בית שני (תקנות שמעון בן שטח ויהושע בן גמלא). במדינת ישראל קובע חוק הכשרות המשפטיתוהאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, כי ההורים הם האפוט- רופסים הטבעיים על ילדיהם וכי האפוטרופסות כוללת בין השאר "את החובה ואת הזכות לדאוג לחינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו . . . . . " (סעיפים 15,14). להורים כאפוטרופסים מתייחס המחוקק באימון רב ביותר, ופעולותיהם טעונות אישור רק בדברים מיוחדים (ראה סעיפים 20ו-24) ובית-המשפט יגביל סמכויותיהם או ימנה אפוט- רופוס נוסף רק במקרים שמותר לכנותם כחמורים (ראה סעיפים 38-26).

חזקה על ההורים כי יודעים הם את נפש ילדם ומבינים מה טוב לילד וכי יעשו הכל מה שדרוש לטובתו.

ברם, החוקים הדנים בחינוך הגבילו את ההורים בשיקול-דעתם המלא לגבי חינוך ילדיהם. המדינה אינה מסתפקת בהקמת בתי-ספר ובהחזקתם, כך שכולם, בני עשירים ובני עניים, יוכלו לקבל לפחות חינוך יסודי חינם, אלא מפקחת על החינוך הניתן לילדים על-ידי שורה של חוקים, המטילים פיקוח על בתי-ספר, המחייבים את ההורים לתת לילדיהם חינוך לפחות בגיל מסויים, ואף קובעים מהם בתי-ספר שההורים יצאו ידי חובתם לגבי חינוך חובה, וכן, מפקחים על העברת ילד מבית-ספר אחד למשנהו.

עוד בזמן המנדט חוקקה פקודת החינוך ; על-ידי מדינת ישראל חוקקו חוק לימוד חובה, תש"ט-1949, חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953, וחוק פיקוח על בתי-ספר, תשכ"ט- 1969, והוצאו תקנות לפי אותם חיקוקים.

המגמה המשתמעת מהוראות החיקוקים השונים לגבי ילדים בגיל חינוך חובה היא, שאין ההורים רשאים לומר לרשויות החינוך "אינני מעוניין לקבל את חינוך החינם הניתן לי על-חשבון המדינה, אני אבחר לילדי חינוך במוסד הנראה בעיני שעבורו אשלם במיטב כספי", אלא ההורים כפופים למסגרת החוק הקובע באיזה מוסד ייצאו ידי חובתם, ואם כבר נרשם הילד במוסד המוחזק על-ידי רשויות המדינה ולומד שם, אין הורים רשאים להוציאו משם כל אימת שירצו ולהעבירו למוסד אחר אפילו הוא מוכר כחוק, אלא עליהם לנהוג בהתאם להוראות החוק והתקנות. מותר להניח שכאשר באים הורים להוציא ילד מבית-ספר ממלכתי (או ממלכתי דתי) ולהעבירו למוסד פרטי, אין שיקוליהן של הרשויות זהים לשיקוליהן בהעברת ילדים בתוך רשת בתי-הספר הציבוריים. מתן רשות להורה להעביר ילד בתוך הרשת של בתי-ספר ציבוריים עשויה להכביד על הרשות המחזיקה בתי-ספר ולהטיל עליה עול בלתי-מוצדק באשר למיקום בתי-ספר, גודל הכיתות, וכן עלולה לקפח זכויות הורים אחרים המתדפקים על דלתות בית-ספר פלוני ורוצים גם הם לשלוח את ילדם אליו ; מלבד זה על הרשויות לעמוד על השאלות הפדגוגיות הקשורות בהעברה.

לעומת זאת כאשר מוציאים ילד מבית-ספר המוחזק על-ידי רשות ציבורית לבית-ספר פרטי קשה לתאר כי יכול להיות שיקול אחר זולת שיקול פדגוגי. והנה כאן טוענים המשי- בים כי מעשיהם ופעולותיהם מודרכים על-ידי רצון לבצע רפורמה בחינוך לפי תכנית שעליה עמלו רבות מומחים בשדה החינוך, ושלפי דעתם עשויה לשפר במידה ניכרת את חינוך הילדים והיא לטובת הציבור כולו ולטובת חינוכו של כל ילד וילד.

על תכנית זו סמכו ידיהם הממשלה וגם הכנסת ; הכנסת לא נתנה ביטויה לכך על- ידי חוק אלא על-ידי החלטה, בה היא מאשרת את מדיניות משרד החינוך והממשלה בביצוע הרפורמה.

נכון הדבר כי הרפורמה טרם נבחנה בכור המציאות, ומותר לאזרח לפקפק ביעילותה, אך מאידך גיסא מותר גם לרשויות החינוך לפעול לביצוע הרפורמה ויש לרשויות אלה על מה שיסמכו כאמור.

ברור כי המכתב נשוא העתירה, שלשונו הובאה בדברי חברי הנכבד, השופט ברנזון, נשלח לבית-ספר התיכון שליד האוניברסיטה בקשר לביצוע הרפורמה, ולמען ביצועה.

באי-כוח המשיבים הודו בפנינו כי ייתכנו מקרים יוצאים מן הכלל בהם יהיו ההורים צודקים בבקשתם להעביר את ילדיהם לבית-ספר תיכון זה, למרות המדיניות שלא להתיר העברות כאלו, מדיניות המוצהרת כמדיניות נוקשה, שמטרתה לבצע את הרפורמה.

יש להצטער שהמשיבים מס' 1 ו-2 ובכלל רשויות המדינה לא חשבו מראש כי למרות הרצון העז לשמור על ביצוע הרפורמה, ייתכנו מקרים בהם ירשו העברה שלא בהתאם לתכנית הכללית ולא הכניסו שום סייג למכתב וכן לא מצאו לנכון להתאים את תקנות ההעברה למצב שנוצר.

בתקנות חינוך ממלכתי (העברה), תשי"ט-1959, נקבעו סדרי העברה ממוסד ציבורי למוסד פרטי לרבות מועדי הגשת הבקשות, הטיפול בהן, ומי מוסמך לסרב לבקשה. לפי אותן התקנות הסדר הוא, שהורה הרוצה להעביר ילדו ממוסד רשמי למוסד פרטי או למוסד פטור, חייב לעשות זאת במועדים הקבועים בקתנות ; עליו לפנות לרשות חינוך מקומית ולהגיש אישור מאת אותו מוסד פרטי המאשר שהתלמיד יתקבל בו. רשות החינוך המקו- מית תדון בבקשה, ולאחר הדיון והעיון תחליט רשות החינוך המקומית אם לאשר את הבקשה או לא לאשרה. כאשר מדובר על העברה למוסד פרטי או למוסד פטור, לא תסרב לבקשה אלא באישורו של המפקח המחוזי. אציין, כי לא מצאתי בהוראות אלו פטור מחובת הנמקה.

אכן התקנות כפי שנוסחו מראות על גישה ליברלית כלפי הורים המבקשים העברה למוסד פרטי ; וסירוב לבקשתם יכול לבוא רק כאשר מסכימים לו נציגי רשות החינוך המקומית ונציג רשות החינוך של המדינה גם יחד. במצב שהיה קיים עד היום וכאשר לא היו נשלחים מכתבים כגון אלה שנשלחו לבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה, הסדר הנ"ל היה מוצדק. די היה להורה להגיש את הטופס בזמן הנכון ובצורה נכונה, ואם לא היו לרשויות נימוקים מיוחדים נגד ההעברה, לא היה נתקל בסירוב.

כיום במקרים כגון אלה שלפנינו הגישה של הרשויות היא שלילית, והורים החפצים בהעברה למוסד פרטי ייתקלו בסירוב בגלל הרפורמה, כפי שמצהירים המשיבים, אלא- אםכן יביאו נימוקים בעלי משקל רב בעד ההעברה. מן הראוי איפוא שהתקנות תהיינה מותאמות למצב, ולא ידרשו מן ההורים שיביאו תחילה אישורים ממוסדות שאליהם רוצים הם להעביר את ילדיהם כאשר ידוע שהאישור תלוי בבחינות של הילד. למה להעמיד את הילד בפני בחינות ולמה יאוכזב הילד כאשר הרשות תסרב להתיר את העברתו לאחר שעמד בבחינות. אכן, מסתבר כי רשויות המדינה מעוניינות להכביד על ההורה הרוצה בהעברה, אבל יש להביא בחשבון כי ההורים גם הם שותפים נכבדים לחינוך ילדיהם וכי חזקה על הורים, גם כאלה שאינם משכילים ביותר, כי כוונתם לתת את החינוך הטוב ביותר לילדיהם וכי גם הם מבינים ומרגישים מה דרוש לילדיהם. על-כן, אין להכביד עליהם על-ידי יצירת תקלות פרוצידורליות ולהיפטר מהם בלך ושוב, אלא מותר לצפות שבכל מקרה ומקרה יתייחסו לטעמיהם ולנימוקיהם של ההורים בכובד ראש. לא אבוא כאן לקבוע אילו נימוקים טובים ואילו אינם מספיקים, אלא אעיר כי כשם שמותר לצפות מן ההורים שבחינוך הילדים ישימו לב לחשיבות הקשר ההדוק של היחיד לציבור וכי היחיד לא יפרוש מן הציבור אלא אדרבא בהרגשותיו יכלול עצמו עם הציבור, כך מותר לצפות מנציגי הרשות כי לא רק ענין הציבור ככלל אלא גם צרכיו ועניניו של כל אחד ואחד מן הציבור ושל כל ילד וילד יהיו יקרים בעיניו ; וזוהי הגישה של היהדות.

אכן, במסגרת התקנות הקיימות אין אזרח יכול לדרוש כי טעמיו ונימוקיו האינדי- בידואליים להעברת ילדו יתבררו לפני שיתקיימו ההליכים האמורים בתקנות, אבל אינני חושב כי קיימת מניעה מצד הדין שבעלי התפקידים הרשמיים יענו לשאלות האזרח מבלי לחכות לתוצאות הבחינות במוסד הפרטי, וכי יקבעו, אם לפי הטעמים שיש לו, תורשה העברת ילדו לפי בקשתו, ואין הכרח לחכות עד לתיקון התקנות.

השופט עציוני

אני מסכים, ולא הייתי מוסיף דבר וחצי דבר לנימוקיו המלאים

של חברי הנכבד, השופט ברנזון, שעליהם אני חותם בשתי ידי, אלא שמפאת חשיבותה העקרונית והציבורית של הבעיה, נשוא העתירה, מוצא אני לנכון להעלות מספר מלים משלי.

בעיקר ברצוני להתעכב על שתי טענות שהיו בפי בא-כוח העותרים, עורך-דין שפאר. המשיבים, טוען מר שפאר, פגעו באחת מחרויות היסוד של האזרח, היא זכותם של העות- רים לבחור עבור ילדיהם בבית-ספר כראות עיניהם. לדעת בא-כוח העותרים זוהי זכות המוקנית לכל אזרח כמו חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש ההתאגדות ועוד, שהם מחרויות היסוד של אזרחי המדינה, כל זמן שזכות זאת לא נשללה ממנו על-ידי הוראה מפורשת בחוק.

אין כיום חולקים על כי לכל אזרח במדינה מותר לעשות ולעסוק בכל מלאכה, כל זמן שהדבר לא נאסר עליו על-פי דין (ראה : בג"צ 1/49, (- סלומון שלמה בז'רנו, ואח' נגד שר המשטרה, ואח' : פד"י, כרך ב, ע' 80 ; פי"ם, כרך א, ע' 121.)). במדינתנו, כשאין חוקה המגינה מפורשות על זכויות היסוד של האזרח, בית-משפט זה, בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק, מצווה לשמור על זכויות אלה ולהושיט את הסעד המבוקש לאזרח כשאחת מחרויות היסוד שלו נפגעת עלידי פעולות השלטונות, אלא שבית-המשפט בבואו להפעיל את סמכויותיו אינו יכול, לדעתי, ואינו צריך להתעלם מעצם מהות המדינה המודרנית, ולא-כל-שכן מדינת סעד כמדינתנו, כאשר האזרח לוקח על עצמו חובות שמטבע הדברים מגבילות את חופש פעולותיו. טובתו ושלומו הוא כפופים לא פעם לטובת שלום הכלל, ולעתים קרובות נוחיות ואינטרס הפרט משועבדים לנוחיות ולטובת הכלל : "privatum in-commodum publico pensatur" למעשה, לכן, הוגבלו זכויות יסוד של האזרחים במדינתנו ובמדינות אחרות בין מטעמים בטחוניים ובין מטעמים סוציאליים- חברתיים, ותקופת "איש הישר בעיניו יעשה" חלפה לבלי שוב עוד. וכך גם בשטח החינוך, שהוא אחד מהרגישים ומהחשובים בפעולותיה של כל מדינה מסודרת, הדואגת לעתידה ושגשוגה, שטח שאין המדינה יכולה להפקירו בידי הפרט בלבד. מכאן נובעים החוקים המטילים חובת חינוך והגבלות אחרות הבאות לפקח על טיב החינוך והיקפו. לכן, אין זה יוצא דופן, אם הממשלה מטעמי מדיניות חינוכית או סוציאלית באה להגביל את זכות האזרח לבחור לילדיו מוסד חינוכי כעולה על רוחו, ולצמצם את זכות העברת תלמיד ממוסד חינוכי אחד למוסד חינוכי אחר, דבר עליו הצביע כבר חברי, השופט ברנזון.

וכאן אני בא לטענה אחרת של מר שפאר, והיא כי אין הרשות המוסמכת, שעליה להפעיל את הסמכויות שניתנו לה בקשר לאישור העברות מבית-ספר אחד לשני, צריכה להיות כפופה למדיניות הממשלה. מה לנו למדיניות זאת, שואל מר שפאר, ומה לנו להח- לטות הכנסת והממשלה, כל זמן שהמדיניות לא קיבלה גושפנקה חוקית באחד מחוקי הכנ- סת, והרי, ממשיך וטוען מר שפאר, אין זכר למדיניות הרפורמה החינוכית, שעליה סומכים המשיבים, בחקיקה ?

תשובתי היא, שהלכה פסוקה היא כי לרשות מוסמכת, לא רק מותר להתחשב במדי- ניות הכללית שנקבעה על-ידי השר הנוגע בדבר או הממשלה, אלא שלעתים קרובות יש קשר הדוק בין תפקיד הרשות המוסמכת ובין מדיניות הממשלה, ראה : בג"צ 74/51, (- המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל, ואח' נגד שר המסחר והתעשיה, ואח' : פד"י, כרך ה, ע' 1544 ; פי"ם, כרך ו, ע' 350.), בג"צ 21 3/52, (- מ' שטיין, מו"ל "העתון הדימוקרטי" נגד שר הפנים, ואח' : פד"י, כרך ו, ע' 867 ; פי"ם, כרך יא, ע' 289.).

ואשר לעניננו אנו, כשאנו דנים בשאלת ההשלכות של מדיניות הרפורמה החינוכית, שאלה שטרם התעוררה בבית-משפט זה, נראה לי כי חלים כאן יפה הדברים שנאמרו לא מזמן על-ידי השופט ויתקון :

"חושבני כי שעה שבית-המשפט קובע הלכה בשאלה, שאין לה עדיין תקדים, רשאי הוא לשוות לנגד עיניו שיקולים מעשיים ומציאותיים ואת ההשלכות החברתיות הנובעות מפסיקתו. זוהי הדרך שהמשפט מתפתח בה באפיקים רצויים לפי צרכי הזמן" (ע"א 284/70, (- פפין בלילתי, ואח' נגד אגודה חינוכית רפואית וחברתית יוונית קתולית בישראל ; פד"י, כרך כה (1), ע' 585 ,578.), בע' 585).

ומהי המדיניות שבגללה הוגבלה זכותם של העותרים להעביר את ילדיהם לבית-הספר שבו הם בחרו ? זוהי מדיניות שכל כולה וכל מטרותיה הן : להעלות את הרמה הלימודית והחינוכית ולהעמיקה ולזרז את הליכי האינטגרציה החברתית של בני עדות ושכבות שונות. האם בית-משפט זה יכול להתעלם משיקולים "מעשיים ומציאותיים אלה" (כדבריו הנ"ל של השופט ויתקון)?! אל לנו לשכוח, שבסופו של דבר, הצלחת הרפורמה החינוכית יכולה להיות גורם חשוב למניעת אותם מאורעות מעציבים שאנו עדים להם בזמן האחרון על רקע הטענה של אי-שוויון חברתי וסוציאלי. לא הייתי מרבה דברים בענין, לולא העובדה שהיה לי הכבוד להיות יושב-ראש של הוועדה הציבורית לחקירת מאורעות ואדי-סליב בשנת 1959, ושחבריה היו : חבר כנסת קליבנוב ז"ל והרב יצחק אבו חצירה ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים פרופ' ש' נ' אייזנשטדט ועורך-דין רם סלומון. נראה לי כי מן הראוי לצטט חלק מהדברים שנאמרו בדין-וחשבון של הוועדה שהוגש לממשלה, ושבינו ובין המדיניות, שהיא ביסודה של הרפורמה החינוכית, קשר הדוק ביותר. וכך, בין היתר, נאמר בדין- וחשבון של הוועדה לאחר סקירת הגורמים שהביאו למאורעות ואדי-סליב :

"בגורמים הנזכרים נעוצה גם העובדה, שלמרות התנאים השווים הני- תנים מטעם מוסדות המדינה והקליטה לכל האזרחים והעולים, נשללת מחלק מהם, למעשה, אפשרות התחרות שווה להתקדמות בתחומי החיים השונים. בתחום בעל חשיבות ראשונית כשטח החינוך, למשל, נוצר המצב המדאיג שבו אחוזי התלמידים בבתי-הספר העל-יסודיים, מכל שכן הגבוהים, אינם עומדים בשום יחס למספרס הכמותי ולמשקלם הסגולי של בני עדות המזרח.

כתוצאה מכך אין ייצוג מתאים לבני עדות אלה במשרות הדורשות הכשרה מקצועית והשכלה גבוהה.

נראה לנו ששורש תופעה זו אינו נעוץ בחוסר כשרון או בנחיתות שכ- לית, אלא בעיקרו הוא יונק מאותם הגורמים האובייקטיביים שהוזכרו לעיל.

כאן מקום להזכיר את האמצעים הננקטים ע-ידי רשויות החינוך, ומש- רד החינוך בראשם, במאמץ לצמצם את הפער הגדול בין יוצאי עדות שונות במסגרות החינוך הקיימות, בין השאר על-ידי מתן הטבות שונות לנוער הלומד ועל-ידי פעולה מכוונת להגדלת מספר התלמידים בחינוך העל-יסודי. בכך אין לשכוח שתהליך זה הינו, מטבע הדברים, איטי למדי. בינתיים קיים עדיין המצב שחלקים מסויימים מתוך קבוצות עולים שונות אינם נקלטים במסגרות הכלכליות, החינוכיות והחברתיות הקיימות."

בסיום הדו"ח שלה אומרת הוועדה :

"רעיון שידוד המערכות והפלת המחיצות צריך שיחדור לכל אתר ואתר החל מבתי-הספר ותנועות הנוער, עבור דרך רשויות המדינה ומוסדות הצי- בור וכלה בלבו ונפשו של כל פרט ופרט."

(ראה : סעיף 18 ו-21 לדו"ח של ועדת החקירה הציבורית לענין מאורעות בוואדי-סליב, שהוגש לממשלה ביום 17.8.59). בטוחני שלאור המטרה שהציבה לה הממשלה, בנסותה לבצע את הרפורמה החינוכית, אין כל יחס בין תלונותיהם של העותרים ובין היעדים שעמדו לנגד עיניה של הרשות המוסמכת בהודיעה על מדיניותה בשאלת העברות תלמי- דים ממוסד חינוכי אחד למשנהו.

דעתי היא לכן, כי אין זה מן הראוי שבית-משפט זה, בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק, יתעלם מהמדיניות של הממשלה וייעתר לבקשת העותרים ועל-ידי כך יבקיע בקע בחומת הרפורמה החינוכית שבהצלחתה, נראה לי, ענינו של כל אזרח ואזרח.

לפיכך, לאור האמור לעיל, אנו מבטלים את הצו-על-תנאי ודוחים את העתירה. העות- רים ישלמו סולידרית למשיבים מס' 1 ו-2 את הוצאותיהם בסכום כולל של 500 ל"י, ולמשיב מס' 3 את הוצאותיו בסכום כולל של 1,000 ל"י.

ניתן היום, י' בסיון תשל"א (3.6.1971).

Switch to mobile version