Search
לחיפוש מתקדם

בג”צ 30/76 נגד בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק כבוד הש’-לפני השופטים מ’ לנדוי, י’ כהן, ב’ שרשבסקי פסק-דין 9.9.76, 12

בג”צ 30/76
המ’ 150/76

יוסף סיהו

נגד

בית-הדין הדתי לעדת היהודים הקראים, ו-4 אח’

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[9.9.76, 12.7.76, 17.5.76, 21.1.76]

לפני השופטים מ’ לנדוי, י’ כהן, ב’ שרשבסקי

התנגדות לצו-על-תנאי מיום י”ט בשבט תשל”ו (21.1.1976).

ד”ר מ’ קורינלדי – בשם העותר ; ג’ כפיר – בשם המשיבים

פסק-דין

השופט לנדוי

בעתירה זו חוזרת ועולה לפנינו בכל חריפותה בעיית השיפוט בעניני אישות של הקראים בישראל. חלפו כמעט תשע שנים מאז כתב חברנו המנוח, השופט זילברג, בחוות-דעתו כיושב-ראש הוועדה לבדיקת המעמד האישי של הקראים דברים נוקבים אלה :

“דבר אחד ברור, ובכך איש לא יכפור, המצב הנוכחי אינו יכול להימשך בשום פנים ואופן לא לאורך ימים ולא לקוצר ימים, כי לא יתכן שציבור אנשים גדול המונה כ-8,000 איש יחיו ללא חוק ומשפט בעניני המעמד האישי : נישואיהם לא נישואים, גירושיהם לא גירושין, ואין מי שידון ויחליט בסכסוכי האישות שלהם.”

למרבה הצער והמרירות טעות היתה בידו, כי דבר לא נשתנה בסוגיה זו מאז ועד היום.

העובדות של המקרה הנדון לפנינו פשוטות : יוסף סיהו, העותר, ואשתו אילנה, המשיבה החמישית (להלן – המשיבה), שניהם קראים, נישאו בספטמבר 1974 באשדוד כמנהג הקראים. שניהם תושבי המדינה, הוא גר כיום באור-יהודה והיא באשדוד. במרשם האוכלוסין הם נרשמו כנשואים, על יסוד תעודת נישואין שהוצאה להם על-ידי רב קראי אשר פעל כרשות רושמת לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום). תקפה של תעודת נישואין כזאת הוכר בבית-משפט זה ב-בג”צ 35/70, (מוריס מרזוק נ’ שר הפנים, ואח’, פ”ד כד (628 (2.) (פרשת מרזוק).

באפריל 1975 פרץ סכסוך בין בני-הזוג, והמשיבה הגישה תביעה לשלום-בית לבית- הדין הקראי היושב ברמלה. העותר נענה להזמנת בית-הדין. בישיבה מיום 29.5.1975 השתדל בית-הדין להשכין שלום בין בני-הזוג, ואף ניסח תנאי פשרה ביניהם. אך העותר לא הסכים לתנאי הפשרה והישיבה נסתיימה בלא כלום, ובסופה נרשם בפרוטוקול : “הישי- בה נדחתה עד שהזוג יחדש את תביעתו”. ואמנם ביום 23.6.1975 פנו בני-הזוג מחדש לבית-הדין במכתב החתום בידי שניהם, וזה לשונו :

“הגענו להסכם בינינו להתגרש כי לא מוצאים טעם להמשיך ולחיות ביחד.

אבקש מבית הדין לזמן אותנו לישיבה דחופה כדי לפסוק לנו גט.” בית-הדין זימן את הצדדים מחדש לפניו ליום 27.7.1975. עוד לפני כן, ביום 25.6.1975, הגישה המשיבה תביעה למזונות נגד העותר לבית-המשפט המחוזי. בישיבת בית-הדין הקראי מיום 27.7.1975 שוב הופיעו בני-הזוג ובית-הדין נתן החלטה ביחס להשכרת דירתם או מכירתה ורכישת דירה חדשה במקום אחר, כדי להחזיר את השלום ביניהם. בישיבה שהתקיימה בבית-המשפט המחוזי ביום 4.8.1975, בענין המזונות, עדיין הסתמך העותר על החלטת בית-הדין מיום 27.7.1975 כראיה, בציינו כי “שנינו קראים”. אך לאחר מכן קיבל כפי הנראה עצה חדשה, כי הוא שינה את טעמו ובחודש נובמבר 1975 הגיש עורך-דין מטעמו תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב, וביום 24.12.1975 שלח בא-כוח העותר מכתב אל בית-הדין הקראי ובו הודעה כי הוברר לעותר שאין בית-הדין הקראי מוסמך לדון בעניני נישואין וגירושין ועל-כן מבטל העותר את פנייתו לאותו בית-דין בענין הגט ודורש לסגור את תיק המשפט ולא לקיים שום דיון בענינם של העותר והמשיבה.

בתשובתו של מזכיר בית-הדין הקראי נאמר, כי בית-הדין הקראי מטפל בעניני אישות מאז הקמת המדינה, וכי אין בית-הדין הרבני מוסמך לטפל בענינם של בני-הזוג ובית-הדין הקראי אינו רואה שום חריגה מסמכותו בהמשך הטיפול.

בעתירתו חוזר העותר וטוען שבית-הדין המוסמך לדון בעניני האישות בינו ובין המשיבה הוא בית-הדין הרבני וכי החלטותיו של בית-הדין הקראי, למעט רישום נישו- איהם, ניתנו ללא סמכות מפני שאותו בית-דין מתיימר להפעיל סמכות שחוקי המדינה לא הקנו לו. לפיכך ביקש וקיבל צו-על-תנאי לאיסור הדיון בענינו בבית-הדין הקראי.

אין ספק שמבחינת דיני המדינה צודק העותר בטענתו שבית-הדין הקראי פועל ללא בסיס חוקי ולכן אין תוקף משפטי לדיוניו ולהחלטותיו. משרד הדתות תורם לערפול העוב- דה הזאת בהקציבו לבית-הדין הקראי הקצבה כספית לקיום פעולותיו, ובספקו לו לא רק טפסים של תעודות נישואין אלא גם טפסים של תעודות גירושין ובהעבירו תעודות כאלה מאת בית-הדין הקראי למשרד הפנים כאסמכתה לרישום במרשם האוכלוסין. ב-בג”צ 362/65 הודיע סגן פרקליט המדינה דאז שהטפסים ניתנו בשעתו לוועד העדה הקראית באופן חד-פעמי, על-מנת שישתמשו בהם רק בהסכמת הצדדים, וכאשר נודע למשרד הדתות כי השתמשו בהם ללא הסכמת הצדדים, ניתנה הוראה שלא לספק טפסים נוספים, עד למציאת פתרון לבעיית הקראים. היה זה בתחילת 1966, אך בתחילת 1973 עדיין מאשר משרד הדתות, המחלקה לעניני קראים ושומרונים, קבלת שני עותקים מתעו- דות גירושין שנשלחו לו על-ידי המזכיר הראשי למועצת היהודים הקראים. כל זה מעיד על חוסר עקביות ואי-סדר מינהלי, אך אין בו כדי להוסיף תוקף לפעולותיו השיפוטיות של בית-הדין הקראי. אין זכר לבית-דין כזה בתחיקה הממלכתית או הטרום-ממלכתית. ציבור הקראים במדינה לא הוכר מעולם כעדה דתית לפי דבר המלך במועצתו. הבסיס הפורמלי היחיד למוסדות הציבור של הקראים במדינה (או של מקצת הציבור הזה) הוא כנראה ברישום אגודה עותמנית בשם “היהודים הקראים בישראל” שאחת מדרכי הביצוע של מטרותיה היא, לפי סעיף ג (22) של התקנון, “להקים בית דין ממלכתי דתי קראי אשר יפסוק בדיני אישות והלכה בין בני העדה”, ולפי סעיף 44 מאשרת המועצה הארצית מינוי אב-בית-דין ודיינים נוספים בעלי ידע בהלכה הקראית, וכל בית-דין יורכב מאב-בית-דין ושני דיינים נוספים. בסעיף 27 של תקנון האגודה נאמר כי “כל יהודי קראי, תושב מדינת ישראל, ללא הבדל מין, מגיל 18 ומעלה, נחשב באופן אוטומטי לחבר הארגון, אלא אם יודיע בכתב לארגון שאינו מעונין להיות חבר הארגון”. תוקף ההוראה הזאת מוטל בספק על פניה. על-כל-פנים, אינה יכולה אגודה וולונטרית כזאת להקנות מעמד ממלכתי וכוח כפיה לבית-דין שהוקם מטעמה והחלטותיו של בית-הדין בעניני אישות יכולות לחייב לכל היותר את מי שמקבל עליו מרצונו דינה של החלטה כזאת. הופעותיו של העותר דנן לפני בית-הדין הקראי ללא מחאה, ואף פנייתו בכתב אל בית-הדין להחליט בענין הגט, אין די בהן כדי להקנות לבית-הדין סמכות שאין לו מדין המדינה, להמשיך ולדון בענין, משהחל העותר לכפור בסמכות בית-הדין.

מר כפיר, בא-כוח המשיבים, לא טען למעשה אחרת, אך בקשתו היתה שבית-משפט זה ישתמש בשיקול-דעתו ולא יפעיל את סמכותו לפי סעיף 7 (ב) (2), סיפא, של חוק בתי המשפט, תשי”ז-1957, כדי לאסור על בית-הדין הקראי לפעול בתור שכזה בסכסוך בין בני-הזוג, כי הצדק מחייב לשמור על הסטטוס-קוו, פן ייפגע ציבור שלם קשות בתחום רגיש וחיוני מתחומי חייו. חוששני שלא נוכל לנהוג כך, כי מחובתנו לשמור על כך ששום גוף במדינה לא יטול לעצמו סמכות שיפוטית ממלכתית אלא על-פי אסמכתה חוקית ברורה ומפורשת, במיוחד כאשר בדיני אישות עסקינן, הקובעים את מעמדו המשפטי של אדם לא רק בתחום הפרט אלא גם בעיני המשפט הציבורי.

אכן, צודק מר כפיר בדברו על המבוי הסתום שאליו נקלע ציבור הקראים במדינה בכל הנוגע לשיפוט בעניני אישות (הכוונה היא לדיני האישות בין קראי וקראית, ואין אני נוגע בבעיה, הסבוכה פי כמה, של החיתון בין קראים ורבניים, שגם עליה נתנה ועדת זילברג את דעתה). מצוקת הפרט, ובמקרה דנן מצוקת המשיבה, אך מבליטה את צרת הרבים של הציבור שאליו היא משתייכת.

ד”ר קורינלדי טען בשם העותר, שהפתרון לבעיה הוא בהליכה אל בית-הדין הרבני. ברור שאצל העותר אין זאת אלא תואנה, כדי להמשיך בהתנצחות עם המשיבה ולהחליש את כוח התנגדותה לדרישותיו החמריות, כי ידוע לו היטב שהמשיבה לא תיאות להתדיין לפני בית-הדין הרבני. מסופקני אם אפשר לכפות עליה את שיפוטו של בית-הדין הרבני נגד רצונה, כפי שעוד יוסבר להלן. בית-הדין הרבני עצמו הודיע ביום 12.2.1976 באמצ- עות מזכירו הראשי שהוא לא ייזקק לתביעת הגירושין שהעותר הגיש לפניו, אלא-אם-כן תבוא על כך הסכמת שני הצדדים. לאחרונה נקבעה שם ישיבה על-פי דרישת בא-כוח העותר, שאליה הוזמנה גם המשיבה, אבל לא נודע לנו שבית-הדין שינה עד כה את עמדתו העקרונית להיזקק לתביעה רק בהסכמת שני הצדדים.

הייתי יכול לחתום בזה את דברי בפסק-דין זה, אך לא אוכל להחשות נוכח הימשכות המצב הבלתי-נסבל שעתירה זו משמשת לו אך דוגמה נוספת. ועדת זילברג ביארה באר היטב את חומרתה הרבה של הבעיה, מבחינת ההלכה הרבנית וההלכה הקראית כאחת : ההלכה הרבנית אינה מכירה בתוקף הגט הקראי ומשום כך הדעה הרווחת היא שהקראים כולם הם “ספק ממזרים”, שלא יבואו בקהל. דרישת הרבנים, מפי שני הרבנים הראשיים דאז, היתה שראשי האבות של הקראים יצהירו תחילה שהם מוכנים “להסתפח על נחלת ה'”, כלומר שיקבלו על עצמם את דין ההלכה הרבנית, וכל עוד לא יעשו כן, הפרט הקראי אין לו תקנה. מצבו גרוע ממצבו של נוצרי שרוצה להתגייר, מפני שיש חשש לממזרות (דברי הראשון לציון, הרב נסים, לפני הוועדה). ממילא הקראים גם פסולים לעדות לפני בית-דין רבני. עוד התברר לוועדה שמקצת הקראים במדינה מוכנים, למען האחדות הלאומית, לוותר על ייחודם כקראים ויש גם המגדלים את ילדיהם בלי לגלות להם את מוצאם הקראי והמסתירים זהותם כקראים בהופיעם לפני בתי-דין רבניים. אך אין זה פתרון לאותו חלק של ציבור הקראים שאינו מוכן לוותר על מסורת אבותיו בת אלף השנים ומעלה. עמדתה השלילית של המסורת הזאת כלפי ההלכה הרבנית היא לא פחות קיצונית מאשר העמדה הרבנית כלפי ההלכה הקראית. בין היתר, דיני החיתון של הקראים שונים שינוי יסודי מן הדין הרבני (אם כי הקראים מוכנים, כפי הנראה, להכיר בתוקף הגט הרבני). כאשר קיים חייץ כזה בין המאמינים משני הצדדים, אין טעם לדבר גבוהה-גבוהה על “קירוב הלבבות” שמתן הכרה רשמית בזהותם הנפרדת של הקראים היתה, כביכול, מעכבת בעדו. כסבור הייתי שקירוב הלבבות צריך להתחיל בזה שציבור שלם לא יישאר תלוי על בלימה ושהמדינה תמלא את חובת החקיקה כלפיו. התייאשות מפתרון כלשהו תוך השמעת משאלה כי “יבוא תשבי” טובה אולי לבעיות הלכתיות עיו- ניות, ולא כאשר מדובר בבני-אדם בשר-ודם הסובלים את סבלם.

הרוב בוועדת זילברג הציע פתרון של הקמת בתי-דין קראיים למשך תקופה מוגבלת. הממשלה הלכה בעקבות ההצעה הזאת ותוך סטיות מסויימות ממנה הגישה הצעת חוק משלה לכנסת. היה זה בשנת תשל”א (ראה הצעות חוק תשל”א, בע’ 101). ברצוני להביא שתי מובאות מדברי הנואמים בעת הקריאה הראשונה של הצעת החוק : שר הדתות דאז אמר בהרצאת המבוא שלו (דברי הכנסת, כרך 60, בע’ 1426) :

” . . . . . כאשר נתקלנו במקרה של גירושין (בין קראים), בעיקר שלא לפי הסכמת הצדדים, העניין הביא להתלקחות בעדה והגיע הדבר לדיונים משפטיים מסובכים מאד. נתברר שיש צורך, או אפילו הכרח, לחפש דרך להסדיר את הענין.”

ואלה היו דבריו של ח”כ ישעיהו-שרעבי, שהיה חבר בוועדת זילברג (שם, בע’ 1427) :

” . . . . . הצעת חוק זו עשוייה לגול מעלינו את החרפה, שקרוב ל-7 או ל-8 אלפים יהודים (ה)חיים במדינת ישראל ללא כל מעמד חוקי בענייני אישות.”

הזמנו את בא-כוח היועץ המשפטי, כדי לשמוע מה עלה בגורל ההצעה ההיא. הופיע לפנינו ד”ר חשין, המשנה ליועץ המשפטי, ושמענו כי הדיונים בוועדת החוקה. חוק ומשפט, שלפניה נמצאת הצעת החוק “אינם מצטיינים בזריזות יתירה”. אינני יכול שלא להעיר, כי אחריות כבדה כלפי ציבור שלם מוטלת על מי שאינו עושה כמיטב יכלתו כדי להביא את הסוגיה הזאת להכרעת הכנסת בכל ההקדם.

מה ניתן לעשות כדי למצוא בינתיים תרופה, כל עוד נמנעת מדינת חוק כמדינתנו מלהעמיד לרשותם של חלק מאזרחיה פורום שיפוטי לדיון בדיני האישות של עדתם ? אין אני סבור שכפיית השיפוט של בתי-הדין הרבניים על קראים שאינם מוכנים להסכים לשיפוטם – הינו פתרון של ממש. הרי בתי-דין אלה פוסקים על-פי דין תורה, כאמור בסעיף 2 של חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953, ומונח זה מתפרש כידוע ככולל את התורה שבעל-פה (בג”צ 80/63, (שניצה גורפינקל, ואח’ נ’ שר הפניםם, פד יז 2061 ,2058 ,2048.), בע’ 2061 ,2058 ; ע”א 450/70, (אילן רוגוזינסקי, ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד כו (134 ,129 (1.), בע’ 134, ואחרים) ; ואילו בעלי האמונה הקראית כופרים כפירה גמורה בתוקף התורה שבעל-פה. הכפפתם לשיפוט הרבני נגד רצונם (אפילו היו בתי-הדין הרב- ניים מוכנים להיזקק לתביעות כאלה בעניני נישואין וגירושין ללא הסכמת שני בני-הזוג), פירושה כפיה מצפונית קיצונית וחמורה בהרבה מזו הכרוכה בהשלטת סמכותו של בית- הדין הרבני על יהודי לא-מאמין ממוצא רבני.

רמז לפתרון אחר מצאתי בפסק-דין של השופט שילה בבית-המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בתיק מ”א 47/68 (בבקשה 543/68) מיום 27.11.1968 שהעתק ממנו הוגש לנו. היתה זאת תביעה למזונות ולמתן צו בדבר החזקת ילדים, בין בני-זוג קראים. הבעל הנתבע ביקש להסתמך על פסק-גירושין של בית-הדין הקראי. אמר השופט שילה, ואלה דבריו :

“אין בית-משפט זה מכיר בפסק-הגירושין שניתן על-ידי בית-הדין של העדה הקראית באשר אין היא עדה מוכרת על-פי דין בארץ וזאת מבלי לקבוע עמדה לשאלה האם תפסו הגירושין בין בני-הזוג עם מתן הגט לאשה על-ידי הבעל נגד רצונה.”

ולזה הוסיף השופט הערה זו :

“נראה לבית-המשפט כי תרופתו של הבעל במקרה זה היא לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקבל צו להפקעת נישואין. (ראה ע”א 122/44, כהן נ’ לודמירר, (1945) אל”ר 75 .) 122/44 Haim Cohen v. Rachel Ludmirer (1945) A.L.R. 75,).C.A (11 P.L.R. 522.

בענין כהן נ’ לודמירר, , נפסק, כזכור, בזמן המנדט שהמשפט העברי הוא משפטו האישי של יהודי חסר נתינות בארץ-ישראל, אף כשלא נרשם כחבר בכנסת ישראל. מהערתו של השופט שילה אני מבין שלדעתו יכול יהודי קראי המבקש התרת נישואין לפנות לבית- המשפט המחוזי ואותו בית-משפט ידון בענין לפי ההלכה הקראית. הקושי בגרסה זו הוא שלפי סעיף 1 של החוק משנת תשי”ג מחיל החוק את שיפוטם של בתי-הדין הרבניים על כל יהודי בישראל, והמונח יהודי מתפרש כידוע כמשמעותו בהלכה הרבנית (בג”צ 72/62, (אוסוולד רופאיזן נ’ שר הפנים, פ”ד טז 2437 ,2428.), בע’ 2437), הכוללת גם את התורה שבעל-פה. ועתה צא ולמד : הקראים הם בכלל ישראל לפי דעת הרוב המכריע בהלכה הרבנית, וכן גם לפי ההלכה הקראית. מכאן שכאילו גם הקראים כפופים לשיפוטם של בתי-הדין הרבניים. אבל כאן ניצבה הקושיה : לפי סעיף 2 של החוק ייערכו נישואין וגירושין של יהודים בישראל על-פי דין תורה, וממילא גם עניני נישואין וגירושין שבריב נחתכים על-פי דין תורה כמשמעותו בהלכה הרבנית. היתכן שהמחוקק הישראלי ביקש לכפות על הקראים את שיפוטם של בתי-הדין הרבניים הפוסקים לפי הלכה שדחייתה היא כל עיקרה של ההשקפה הקראית ? הרי איש אינו טוען שהחוק משנת תשי”ג כבר פתר את בעיית השיפוט בדיני אישות בין הקראים, אלא הכל מסכימים שקיים חלל ריק בנדון זה, שהרוב בוועדת זילברג, והממשלה בעקבו- תיו, ביקשו למלאו בהצעות החוק שלהם. שמע מינה שכאשר סעיף 1 של החוק מתשי”ג מדבר ביהודים, הקרי הוא יהודים רבניים. דעתי נוטה לכך שזה הפירוש הנכון של החוק. כפי שהעיר השופט זילברג בחוות-דעתו, שם, בע’ 3 :

” . . . . . בעת חקיקת החוק (משנת תשי”ג) כמעט שלא היו קראים בישראל, ואיש לא חשב אז על צורות נישואין וגירושין בנוסח הקראים.” משנשתנו העתים עם עלייתם של רוב מנין הקראים לארץ ממצרים, השאלה שיש לשאול היא : מה היה המחוקק אומר, אילו נתן דעתו ברוח הנבואה על מה שהיה עדיין צפון בחיק העתיד ? האם היה כופה את השיפוט הרבני על אלפי קראים גם נגד רצונם ונגד אמונתם הדתית, אם כי ההלכה הרבנית, שבית-הדין הרבני פוסק על-פיה, רואה בכל הקראים ספק ממזרים ופוסלת אותם לעדות ? דומני שהתשובה על כך אינה מוטלת בספק.

אם כן הדבר, אין מניעה לכך שיהודי קראי בישראל המבקש התרת נישואיו עם קראית (ולהיפך), ואין שניהם מסכימים מרצונם לשיפוטו של בית-הדין הרבני, יוכל לפנות לבית-המשפט המחוזי, שלו קנויה הסמכות לדון בדיני אישות לפי סימן 47 של דבר המלך במועצתו (הסייג האוסר מתן פסק-דין של ביטול נישואין לפי סימן 1) 64), סיפא, חל רק בדיון בין נתינים זרים). הדין האישי שבית-המשפט המחוזי יפעיל במקרה כזה יהיה משפטם האישי של המתדיינים, דהיינו ההלכה הקראית. זהו, כפי הנראה, הפתרון שאליו רמז השופט שילה, וראויים הדברים לעיון. אם יימצא שאין פגם בהנמקה מעין זו ששירטטתי כאן, יימצא בזה מוצא מן הסבך המשפטי במקרים כמו הנדון לפנינו. אבל יכולני להשאיר שאלה זו בצריך עיון, כי איש מבעלי-הדין לא העלה אותה בעתירה שהובאה לפנינו, ואין היא צריכה להכרעה הפעם.

על יסוד האמור יש, לדעתי, לעשות את הצו מוחלט ולהורות למשיבים מס, 1 עד 4 (בית-הדין הדתי לעדה היהודית הקראית בישראל, חברי בית-הדין ומזכירו), שיימנעו מלהמשיך ולדון בתביעת הגירושין בין העותר והמשיבה החמישית.

השופט שרשבסקי

אני מסכים לתוצאה.

אולם מאחר שחברי הנכבד, השופט לנדוי, השאיר בצורך עיון את השאלה אם יכולה להיות אפשרות לפרש את הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג- 1953 (להלן – החוק) באופן שהסמכות לדיון בעניני נישואין וגירושין בין קראים בידי בית-המשפט המחוזי, הנני מוצא לנכון לאמר שעשיתי כמצוותו והעיון שעיינתי הביאני למסקנה שיש צורך בתשובה שלילית לשאלה. לשון החוק ברורה, היינו שלדיון בעניני נישואין וגירושין של יהודים, אזרחי ישראל או תושביה, אין סמכות אלא לבתי-הדין הרבניים. “יהודים” אומר החוק, כלומר כל מי שהוא יהודי, כפוף לשיפוט הייחודי ההוא ולפיכך אין מקום להבדיל בין אלה השומרים דין תורה, כלומר תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, ובין אלה שסוברים כי רק דין תורה שבכתב מחייב אותם. מאחר שהקראים הינם יהודים, אם כי הם פסולי חיתון (ראה שו”ע’ אבן העזר ד’ ל”ז הרמ”א), אין איפוא על-פי החוק כל יסוד להוציאם מהכלל הנ”ל של הסמכות הייחודית של בית-הדין הרבני. אם אותם חברי הכנסת שעל-פי קולותיהם קיבל החוק תוקף, חשבו או לא חשבו בעת הצבעתם גם על הקראים, לא ידוע לנו. לגמרי לא בטוח שלא היתה כוונתם להביא להסדר כולל, היינו לקבוע כי התנאי היחידי לסמכות הייחודית הנ”ל יהא שהמדובר ביהודים באשר הם ולא ליצור אפשרות של סמכות מפולגת של בתי-דין לפי השתייכות לעדות שונות או על-פי דעות שונות בדבר הדין היהודי, כפי שגם בוטל בחוק ההבדל שהיה קיים עד אז בנוגע לסמכות בתי-הדין בין יהודים שהיו רשומים כחברי כנסת ישראל ואחרים אז אלה שהיו אזרחי הארץ או נתינים זרים. יהא אשר יהא, לא בדברי ההסבר להצעת החוק ולא בדיונים שהתנהלו עליה בכנסת, אין לראות מאומה שיאפשר לנו להבין כי כאשר מדובר בחוק ביהודים, הכוונה ביהודים “רבניים” דוקא ולא גם בקראים. יתר-על-כן, גם אילו היתה שם נקודת אחיזה לכך, לאור העובדה שלשון החוק ברורה, לא היה זה מעלה או מוריד לגבי פירוש החוק, כי כלל גדול בפירוש חוקים הוא, שכאשר לשון החוק ברורה ולא ניתן בו עצמו ביטוי למגמות או לדעות או למניעים שונים כנ”ל על-ידי בחירת ניסוח המאפשר פירוש שאינו תואם את המובן המילולי של לשון החוק, יש להחיל את החוק כלשונו דוקא ולא להיזקק לדברים שלא באו בו לביטוי, בין אם המדובר בדברים שהיו מאחורי הפרגוד ובין באלה שגם שם לא היו (ראה ע”א 164/74, , בע’ 111 ,110). מאחר שעל-פי סימן 47 לדבר המלך במועצתו אין סמכות לבית-המשפט המחוזי במידה ויש סמכות ייחודית לבית-הדין הרבני, ומאחר שכאמור הקראים, באשר הם יהודים, כפופים לסמכות הייחודית של בתי-הדין הרבניים, בית-המשפט המחוזי איננו מוסמך לדון בעניני נישואין או גירושין של קראים.

אגב, אין לשכוח דבר אחד: הצורך להתדיין בפני בתי-הדין הרבניים אין פירושו שהקראים משוללים אפשרות של גירושין, כי הרי אין חולק שגירושין על-פי ההלכה הרבנית, גם הקראים מכירים בהם כתקפים.

השופט י’ כהן

אני מסכים, שיש לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט מהטעמים שבפסק-הדין של אב-בית-הדין, השופט לנדוי. כן אני מצטרף לדברי השופט לנדוי על הצורך למצוא פתרון בדרך של חקיקה לבעיית שיפוט הקראים בעניני נישואין וגירושין. אמת הדבר, שההכרעה העומדת בפני המחוקק אינה קלה ויעידו על כך ההתלבטויות של חברי ועדת זילברג, שבאו לידי ביטוי בחוות-הדעת של הוועדה, אך הקושי למצוא פתרון שיניח את הדעת אינו יכול לפטור את הכנסת מחובתה להכריע בבעיה סבוכה זו.

אין אני מוצא כל צורך להביע דעה בשאלה, אם בית-הדין הרבני או בית-המשפט המחוזי מוסמך כעת לדון בעניני נישואין וגירושין של קראים. בשאלה זו לא שמענו טענות מבעלי-הדין, ומוטב להשאירה לעת מצוא.

הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט ולהורות למשיבים מס’ 1 עד 4 (בית-הדין הדתי לעדת היהודים הקראים בישראל, חברי בית-הדין ומזכירו), שיימנעו מלהמשיך ולדון בתביעת הגירושין בין העותר והמשיבה החמישית.

אין צו להוצאות בעתירה זו.

ניתן היום, יד באלול תשל”ו (9.9.1976).

Switch to mobile version