Search
לחיפוש מתקדם


בג"צ 5151/95בג"צ 6157/95 ח"כ רן כהן (העותר בבג"צ /)שמואל כהן (העותר בבג"צ /) - נגד - שר המשטרה - משה שחל (המשיבים בבג"צ / היועץ המשפטי לממשלה - מיכאל בן-יאיר ובבג"צ /) ח"כ בנימין נתניהו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לפני הנשיא א' ברק, השופטים ת' אור, י' זמיר והחלטה ..

בג”צ 5151/95
בג”צ 6157/95

ח”כ רן כהן (העותר בבג”צ 5151/95)
שמואל כהן (העותר בבג”צ 6157/95)

נגד

1. שר המשטרה – משה שחל (המשיבים בבג”צ 5151/95 2. היועץ המשפטי לממשלה – מיכאל בן-יאיר ובבג”צ 6157/95)
3. ח”כ בנימין נתניהו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[28.1.96, 21.12.95]

לפני הנשיא א’ ברק, השופטים ת’ אור, י’ זמיר

עתירה למתן צו על תנאי

בבג”צ 5151/95: עו”ד יוסי ארנון; עו”ד דפנה הולץ
בבג”צ 6157/95: עו”ד אהוד שילוני
5151/95 ובבג”צ 6157/95: עו”ד שי ניצן

פ ס ק – ד י ן ח ל ק י

והחלטה

הנשיא א. ברק

1. הכנסת קיימה (ביום 28.6.95) דיון בהצעת אי אמון בממשלה. ההצעה הוגשה על ידי סיעות הליכוד והמפד”ל. ההצעה הוגשה בשל “כוונת הממשלה לסגת מערי יהודה והשומרון ולהפקיר את ביטחון המדינה ואזרחיה”, ובשל “מדיניות הממשלה המהווה סכנה לביטחונם של תושבי ישראל”. בפתח הדיון נימק ח”כ בנימין נתניהו את הצעת אי האמון מטעם מפלגתו. את נאומו פתח בהתייחסות לנושא המשא והמתן המנוהל בין ישראל לסוריה, ובהתייחסות לכוונת הממשלה (לטענתו) לרדת מרמת הגולן. במסגרת דברים אלו אמר חה”כ נתניהו, כי יום קודם לכן הוא טען בכנס של לשכת הליכוד, שלא רק שהממשלה מתכוונת לסגת מכל הגולן אלא שהממשלה גם נסוגה משלושה עקרונות ביטחוניים, שראש הממשלה אמר בעבר, שהם שינחו את ממשלת ישראל בכל הסדרי הביטחון שייקבעו במשא ומתן עם סוריה, לרבות לאחר הנסיגה מהגולן. חה”כ נתניהו ציין, כי עקרונות אלה היו: אי שוויוניות בעומק הפירוז בשטחי סוריה וישראל; איוש החרמון על ידי חיילי צה”ל; ואי הכנסת כוחות זרים לרמת הגולן; וטען, כאמור, כי הממשלה נסוגה משלושת העקרונות הללו. חה”כ נתניהו הוסיף, כי למרות שלאחר אמירת הדברים הכחישה לשכת ראש הממשלה את טענותיו, הוא עומד על דעתו ובידו גם מסמכים המוכיחים כי כאלו היו ההנחיות שניתנו לרמטכ”ל בצאתו לוושינגטון. בשלב זה לא ציטט חה”כ נתניהו דבר מתוך אותם מסמכים, שלטענתו, היו ברשותו. על סמך דבריו אלו טען חה”כ נתניהו, כי הממשלה ויתרה הן על רמת הגולן והן על סידורי הביטחון המשניים ברמת הגולן ובכך פגעה בביטחון המדינה (ראו עמ’ 13-11 לפרוטוקול הדיון).

2. עם סיום דבריו של ח”כ נתניהו – ולאחר שחבר כנסת מטעם המפד”ל הציג את הצעת אי האמון מטעם מפלגתו – עלה שר החוץ, ח”כ פרס, להשיב בשם הממשלה להצעות אי האמון. שר החוץ הזכיר את טענת ח”כ נתניהו כאילו יש בידו מסמך הכולל הוראות שניתנו לרמטכ”ל בדבר סידור הביטחון ברמת הגולן. לעניין זה אמר מר פרס כי הוראות כאלו לא ניתנו. כן הוסיף, כי לדעתו, ח”כ נתניהו הוא שחיבר את ההוראות בעצמו, וכי המסמך הזה הוא “בלוף” (עמודים 62 עד 66 לפרוטוקול הדיון בכנסת).

3. עם תום דברי שר החוץ נפתח הדיון בהצעות אי האמון. ראשון הדוברים אמור היה להיות ח”כ נחמן מהליכוד. הוא וויתר על תורו לטובת ח”כ נתניהו. בדבריו התייחס ח”כ נתניהו לדברי שר החוץ. במיוחד התייחס לטענה שהשר העלה, כאילו הוא, נתניהו, אינו דובר אמת, בנוגע לעניין ההנחיות שניתנו לרמטכ”ל. ח”כ נתניהו ציין, כי בידיו מסמך הנושא את הכותרת “הצגת עקרונות הסדרי ביטחון לסורים”. הוא הוסיף, כי כדי להוכיח את מה שטען קודם לכן, לגבי שלושה וויתורים שהממשלה וויתרה במשא ובמתן, הוא יחשוף מתוך המסמך שבידו “שלושה וויתורים עקרוניים שהממשלה עושה במסמך הזה”. בשלב זה ציטט ח”כ נתניהו מתוך המסמך (ומתוך מסמך נוסף) סעיפים כתובים, שמהם הסיק, כי עמדת הממשלה הינה, שככלל, סידורי הביטחון לשני הצדדים למשא ולמתן יהיו שווים; שתהא הסכמה להצבת כוחות זרים על הגולן; ושקיימת אפשרות שצה”ל יעזוב את מוצב החרמון. במהלך דבריו סירב ח”כ נתניהו לציין מי חתם על המסמך. הוא הביע נכונות להראותו לראש הממשלה.

4. בעקבות דבריו אלה של ח”כ נתניהו פנה מר שמואל כהן (העותר בבג”צ 6157/95) ליועץ המשפטי לממשלה. הוא ציין בפנייתו כי ח”כ נתניהו חשף במהלך נאומו קטעים מתוך מסמך צבאי מסווג. לטענתו, בכך עבר לכאורה חבר הכנסת על הוראות סעיפים 111ו-117 לחוק העונשין, התשל”ז-1977. הוא ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה להסרת חסינותו של ח”כ נתניהו.

פנייה דומה באה מח”כ רן כהן (העותר בבג”צ 5151/95). הוא ציין בפנייתו כי דברי ח”כ נתניהו נלקחו מתוך מסמך רשמי של צה”ל אשר סווג כ”סודי ביותר”. בכך בוצעה, לטענתו, עבירה פלילית. הוא ביקש כי תיפתח חקירה פלילית נגד ח”כ נתניהו. היועץ המשפטי לממשלה השיב לשני הפונים אליו.

בדבריו ציין היועץ המשפטי, כי מבלי לחוות דעה לגבי השאלה אם ח”כ נתניהו אומנם עבר עבירות פליליות, לדעתו עומדת לחבר הכנסתחסינות עניינית בגין מעשיו. לפיכך, קבע היועץ המשפטי לממשלה, אין מקום לפתיחת חקירה. לאור תשובת היועץ המשפטי פנו העותרים לבית משפט זה. שני העותרים טענו כי לח”כ נתניהו אינה עומדת החסינות העניינית. הם ביקשו כי נורה על פתיחת חקירה פלילית ועל הגשת כתב אישום נגדו. ח”כ רן כהן ביקש גם כי נורה על פתיחת חקירה פלילית נגד חשודים נוספים אשר סייעו בידי ח”כ נתניהו.

5. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה על דבר הפירוש שיש ליתן להוראת סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי”א-1951 (להלן – “חוק החסינות”). וזו לשון ההוראה:

“(א) חבר הכנסת לא ישא באחריות פלילית או אזרחית, ויהיה חסין בפני כל פעולה משפטית, בשל הצבעה, או בשל הבעת דעה בעל-פה או בכתב, או בשל מעשה שעשה – בכנסת או מחוצה לה – אם היו ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר הכנסת”.

חסינות עניינית זו אינה ניתנת לנטילה (סעיף 13(א) לחוק החסינות).

הוראה זו נבחנה ופורשה בבג”צ 1833/93 פנחסי נ’ כנסת ישראל (טרם פורסם). החלטת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה עומדת לח”כ נתניהו החסינות העניינית הקבועה בסעיף 1(א) לחוק החסינות, התבססה על פרשנותה של הלכה זו. הטיעונים בפנינו סבבו אף הם סביב משמעותה של הלכה זו. אף אנו נלך בדרך זו. לעניין זה נצא מתוך ההנחה שמר ניצן, בשם היועץ המשפטי, העלה לגביה ספיקות, ואנו – לא נפסוק בה, כמובן – כי בגילוי תוכן המסמך אכן עבר ח”כ נתניהו עבירה פלילית ועניינה גילוי סודות רשמיים. השאלה שעלינו להשיב עליה הינה אם על פי הוראת סעיף 1(א) לחוק החסינות, כפי שפורש בפרשת פנחסי, עומדת לח”כ נתניהו חסינות עניינית כנגד אחריות פלילית בגין עבירה זו.

6. בפרשת פנחסי פסקו כל חמשת השופטים, כי לעותר באותה פרשה אינה עומדת החסינות העניינית הקבועה בסעיף 1(א) לחוק החסינות. ניתנו לכך שלוש הנמקות. הנשיא שמגר קבע, כי חבר כנסת מבצע עבירה פלילית “במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר כנסת” אם העבירה “מתבצעת במהלך הפעילות כחלק אינטגרלי מן הפעילות הלגיטימית וכעניין נגרר או משני לה”. הוא מציין כי אמת המידה של “במילוי תפקידו” מכוונת “למבחן אובייקטיבי אשר אמת המידה המשמשת אותו הוא של זמן, מקום או מערכת נסיבות בתוכה פועל חבר הכנסת בעת ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה”. אמת המידה של “למען מילוי תפקידו”, “מפנה למטרתם של ההצבעה, הבעת הדעה או המעשה ומבחנם, על כן, סובייקטיבי”. הנשיא שמגר מדגיש כי לא די בכך שהעבירה בוצעה על ידי חבר הכנסת בזמן היותו חבר כנסת ובעת מילוי תפקידו. “חייבת להיות זיקה הגיונית בין התפקיד ומילויו לבין המעשה אשר לגביו מוענקת לו החסינות”. כותב הנשיא שמגר:

“המבחן הוא בהיותו של המעשה, המהווה עבירה, חלק – אם כי פסול – ממילוי התפקיד כדין ומשולב בו. עבירה העומדת על רגליה היא ואינה תופעה נגררת ומשנית של מילוי תפקידו כדין, אינה מעניקה חסינות כי לא לתכלית זו קבע המחוקק את ההוראות בעניין החסינות”.

בפסק דינו מדגים הנשיא שמגר את עמדתו זו בדוגמא הבאה:

“חבר כנסת אשר בשעת נאומו וכחלק מהותי ממנו, יעבור עבירה על איסורי לשון הרע או אף על איסורים בעניין גילוי ידיעות חסויות, תחול עליו חסינות. למשל, אם במהלך דיון בכנסת או באחת מועדותיה, המוקדש לענייני המוסד, ייפלט מפיו שמו החסוי של איש המוסד, יזכה לחסיון… אולם, חבר כנסת אשר ללא קשר לנושא הנאום ובמכוון ורק מתוך כוונה לנצל חסינותו,

כביכול, יעלה על במת הכנסת כדי לגלות סודות… אינו נהנה מחסינות”.

הנשיא שמגר, שם, איפוא, את הדגש על הזיקה המהותית בין הפעולה המותרת לבין העבירה שנעברה.

7. דומה שלא יכול להיות ספק בכך, כי הזיקה המהותית – על פי מבחנו של הנשיא שמגר – בין הפעולה המותרת לבין העבירה שנעברה, מתקיימת בנסיבות שלפנינו. ח”כ נתניהו פעל במילוי תפקידו ולמען מילוי תפקידו שעה שנאם מעל בימת הכנסת. העבירה של גילוי סודות רשמיים נעברה על ידו – על פי הנחתנו – כחלק אינטגרלי מהפעילות הלגיטימית של נאום מעל דוכן הכנסת המנמק את עמדת מפלגתו להצעת אי האמון שהוגשה על ידה, וכעניין נגרר או משני לה. אין זו עבירה שבוצעה לשמה; אין היא עומדת על רגליה היא. זו עבירה שבוצעה במהלך הפעילות כחבר כנסת, כחלק ממילוי התפקיד כדין, ותוך שילוב עם תפקיד זה. ח”כ נתניהו לא ניצל את מעמדו כחבר כנסת כדי לגלות סודות צבאיים. חבר הכנסת ביצע את תפקידו כחבר כנסת, וכחלק מהותי ממנו, בשעת נאומו, עבר את העבירה המיוחסת לו. נמצא, איפוא, כי על פי גישתו של הנשיא שמגר בפרשת פנחסי, בעניין שלפנינו עומדת לח”כ נתניהו החסינות העניינית. מסקנה זו תואמת את הטעם המונח ביסוד החסינות העניינית, על פי השקפתו של הנשיא שמגר. טעם זה הינו, לדעת הנשיא “בכוונה לאפשר לחבר הכנסת למלא את תפקידו כשליח הציבור, ולומר את דברו באופן החופשי ביותר, ללא מורא ופחד… החסינות היא פועל יוצא מן הכוונה להקנות לחבר הכנסת חופש בפעולותיו בתפקידו ולמענו. תפקידו של חבר הכנסת והמטרה לאפשר לו את מילויו הם, איפוא, הציר המרכזי אשר למענו נוצרה החסינות; מן ההן משתמע גם הלאו: אין די בכך שחבר הכנסת ביצע עבירה בזמן היותו חבר הכנסת כדי לזכות בחסינות. כן אין די בכך שביצע עבירתו בעת מילוי תפקידו. חייבת להיות זיקה הגיונית בין התפקיד ומילויו לבין המעשה אשר לגביו מוענקת לו החסינות”.

טעם זה מצדיק, על פי גישתו של הנשיא שמגר, הכרה בחסינותו העניינית של ח”כ נתניהו בעניין שלפנינו. החסינות מאפשרת לו לבטא את עמדות מפלגתו.

הסרת החשש מפני אישום פלילי מעניקה לו ההזדמנות לדחות את הטענה שנטענה בפניו, כי המסמך הוא “בלוף” ואינו אלא פרי רוחו של ח”כ נתניהו עצמו.

8. ההנמקה השניה בפרשת פנחסי ניתנה על ידי השופט גולדברג. השופט גולדברג שם הדגש על הרלבנטיות של הבעת הדעה או המעשה של חבר הכנסת למילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו. “יסוד הרלבנטיות של המעשה האסור לתפקידו של חבר הכנסת, הוא היסוד הדומיננטי להחלת החסינות”. כותב השופט גולדברג:

“הבעת הדעה והמעשה האחר חייבים להיות רלבנטיים למילוי תפקידו או למען מילוי התפקיד. הרלבנטיות מתקיימת רק כשהפעולה (הבעת דעה או מעשה אחר) משרתת את התהליך הדמוקרטי שלשמו קיימת הכנסת ושלשמו נבחרו חברי הכנסת”.

לעניין זה מבחין השופט גולדברג בין עבירה פלילית שעובר חבר כנסת בשל הבעת דעה (בעל-פה או בכתב) לבין עבירה פלילית שעובר חבר הכנסת בשל “מעשה אחר”. לעניין הבעת הדעה, המבחן לרלבנטיות הוא הסבירות. כותב השופט גולדברג:

“הרלבנטיות בין דברים שאמר, או כתב, חבר הכנסת ובין תפקידו, או למען תפקידו, אינה ניתנת להגדרה, ולפיכך עלינו להיזקק בעניין זה למבחן הסבירות. דהיינו, אם חבר כנסת סביר היה מבצע אותה עבירה בנסיבות אותו מקרה, לשם מילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו, כשכל ספק בעניין זה יחייב מסקנה בדבר קיומה של הזיקה בין הבעת הדעה ובין מילוי התפקיד או למען מילוי התפקיד”.

השופט גולדברג מדגים את פעולת מבחנו בדוגמא הבאה:

“אם במסגרת דיון על מצוקת העוני במדינה מוסר חבר הכנסת ידיעה סודית (במשמעות ביטוי זה בסעיף 91 לחוק העונשין, התשל”ז-1977). במצב זה בימת הכנסת היא זירה לביצוע הפשע – ותו לא, ועל כן לא תעמוד החסינות לחבר הכנסת (וזאת אף אם מסירת הידיעה הסודית לא תוכננה מראש). אולם, אם קיימת הצדקה עניינית למסירת המידע, כגון שהדיון בכנסת נסב על עניין ביטחוני (בהנחה שבנסיבות העניין לא חלה ההגנה הקבועה בסעיף 94 לחוק העונשין, ועל כן מסירת המידע היא ענישה), תעמוד החסינות לחבר הכנסת שמסר מידע שהוא חיוני לגיבוש ההחלטה המדינית, בין אם מסירת המידע הסודי תוכננה מראש ובין אם לאו”.

כפי שראינו, השופט גולדברג מבחין בין עבירה פלילית שהיא הבעת דעה לבין עבירה פלילית שהיא “מעשה אחר”. “על פי מבחן הרלבנטיות, זיקתה של הבעת דעה אסורה לתפקידו של חבר כנסת, הדוקה מזיקתו של מעשה אסור אחר”. מכאן מסקנתו של השופט גולדברג כי “יש מקום לפרוש את החסינות רק על מעשה (שאינו בגדר הבעת דעה) המהווה עבירה שיסוד המודעות נעדר ממנה (דוגמת עבירות רשלנות, ועבירות של אחריות קפידה)”.

9. נראה לנו, כי על פי מבחן הרלבנטיות של השופט גולדברג להיקפה של החסינות העניינית, זו משתרעת על התנהגותו של ח”כ נתניהו בפרשה שלפנינו. התנהגות זו הינה הבעת דעה (ולא מעשה אחר). הבעת דעה זו רלבנטית למילוי תפקידו של ח”כ נתניהו או למען מילוי תפקידו. קיימת – על פי מבחנו של השופט גולדברג – “הצדקה עניינית למסירת המידע”, שכן הדיון בכנסת נסב על המשא והמתן המתנהל בין ממשלת ישראל לבין סוריה, ומסירת המידע רלבנטית לנושא נאומו של ח”כ נתניהו ולנושא הצעות אי האמון בממשלה. מסקנה זו נגזרת מהטעם המונח ביסוד החסינות העניינית על פי השקפתו של השופט גולדברג. “משטר דמוקרטי מתאפיין בזיקתו ההדוקה לעיקרון חופש הביטוי, ובכך בא לידי ביטוי ‘כלי העבודה’ שהועמד לרשות חברי הכנסת”. עם זאת, חופש ביטוי זה אינו בלתי מוגבל. “כשמנוצל חופש זה ואין להבעת הדעה ולא כלום עם מילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו, ממילא נשמט הבסיס להענקת החסיון”. “מטרת החסינות היא לאפשר לחבר הכנסת לבטא את דעותיו באופן חופשי… אולם גם חופש זה אינו מוחלט ואינו יכול להתיישב עם שימוש לרעה בזכות החסינות”. מטרה זו המונחת ביסוד החסינות, מצדיקה, על פי גישתו של השופט גולדברג הכרה בחסינות העניינית של ח”כ נתניהו בפרשה שלפנינו. החסינות מאפשרת לח”כ נתניהו להשיב באופן חופשי לדבריו של שר החוץ, בלא חשש שבתשובתו יתחייב בפלילים.

10. חוות הדעת השלישית בפרשת פנחסי נכתבה על ידי. הצטרפו אליה השופטים ש. לוין ו-ד. לוין. על פי אמת המידה אשר הדריכה אותי, החסינות העניינית תעמוד לחבר הכנסת “אך ורק באותם המקרים בהם הפעולה הבלתי חוקית נופלת לגדר מיתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה וטיבה”. בפסק דיני ציינתי כי:

“חסינות זו מוענקת לו לעניין כל פעולה בלתי חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידו של חבר הכנסת, ובלבד שפעולה בלתי חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה בה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי לו נתון כל חבר כנסת”.

אכן, תפקידו של חבר הכנסת משתרע על פעולות מותרות בלבד. עם זאת “פעולות מותרות אלה יוצרות מטיבען אפשרויות של גלישה לביצוען הבלתי ראוי והבלתי חוקי”. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית באותם מקרים בהם “התאוצה של ביצוע התפקיד יוצרת סיכון שהוא טבעי לתפקיד”. החסינות העניינית משתרעת, איפוא, על סיכונים שהם כרוכים וטבעיים לתפקידו של חבר הכנסת. החסינות העניינית לא נועדה להוות מכשיר לניצול לרעה.

מטרתה של החסינות העניינית להבטיח כי חבר הכנסת לא יימנע מלהביע דעתו בענייני חברה אך בשל החשש שהוא עשוי לחצות את הגבול בין מותר ואסור במקרים מסויימים. על כן, חבר הכנסת אינו רשאי תוך כדי ביצוע תפקידו כחבר כנסת להפר את החוק בריש גלי ובאופן הפגנתי ולטעון לחסינות עניינית. חבר הכנסת אינו רשאי לתכנן מראש התנהגות פלילית, מתוך מחשבה שהחסינות תעמוד לו. עם זאת, החברות בכנסת מחסנת את חברי הכנסת בפני פעולות אסורות שהן בגדר “סיכונים מקצועיים”. העוסק בנאומים מצוי בסיכון גבוה להיתפס באיסורים הקשורים בלשון הרע או בהסתה. החסינות העניינית נועדה ליתן לו חסינות בתחום סיכון זה. בהתייחסי לחסינות העניינית מקום שהעבירה הפלילית בוצעה בשל הבעת דעה, ציינתי:

“מטרתה של החסינות העניינית הזו לאפשר לחבר הכנסת להביע דעתו באופן חופשי, בלא שיימנע מלומר דברים חוקיים שתפקידו דורש ממנו לומר, אך בשל החשש כי הוא עלול להכשל בלשונו, והוא עשוי לגלוש מהדיבור המותר והחוקי, לעבר הדיבור האסור והבלתי חוקי. תחום החסינות העניינית בהקשר זה הוא אותו תחום של פעילות אסורה שהיא כה קרובה וכרוכה עניינית ומהותית להבעת הדעה החוקית, עד כי ניתן לומר שהיא נופלת לסיכון המקצועי של חבר הכנסת כנואם וכמביע דעה (בעל-פה ובכתב)”.

על רק עיקרון זה הבאתי את הדוגמא הבא:

“חבר כנסת משתתף בדיון בכנסת על מדיניות הביטחון. תוך כדי דבריו הוא לא נזהר בלשונו, וברשלנותו מוסר ‘ידיעה’ (במשמעות ביטוי זה בסעיף 91 לחוק העונשין, התשל”ז-1977) סודית. נניח כי במעשיו אלה הוא עבר עבירה פלילית (לפי סעיף 111 או לפי סעיף 113 לחוק העונשין). החסינות העניינית תעמוד לו. לא כן, אם בהתנגדותו למדיניות הביטחון של הממשלה הוא עולה על דוכן העדים ומקריא מתוך רשימה שהכין מראש ידיעות סודיות… במקרה הראשון החסינות העניינית תעמוד לחבר הכנסת, שכן העבירה שבוצעה על ידו היא בגדר הסיכון שהוא מטבעו וטיבו של מי שמביע דעה פומבית בענייני ביטחון כמוסים… במקרה השני החסינות העניינית לא תעמוד לחבר הכנסת, שכן העבירה שבוצעה על ידו מהווה אירוע עצמאי, שבו מנוצל המעמד של חבר הכנסת כדי לבצע עבירה פלילית”.

הנה כי כן, אמת המידה אשר הדריכה אותי עניינה “מיתחם הסיכון הטבעי” של חבר הכנסת בפעולתו כחבר כנסת. החסינות נועדה למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות, בשל החשש שהן תגלושנה בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות “מכסה” שולים אלה.

11. לאיזה צד של הגדר נופל המקרה שלפנינו על פי חוות דעתי שלי בפרשת פנחסי? העותרים מדגישים את האופי העצמאי והנפרד של גילוי המסמך הסודי.

הם מדגישים את יסוד התכנון מראש והיעדר הספונטניות שמאפיין את התנהגותו של ח”כ נתניהו. לדעתם, אין זו גלישה מהמותר לאסור, אלא תכנון מודע של ביצוע עבירה פלילית. לעומתם מדגישים המשיבים כי שעה שח”כ נתניהו נאם את נאומו הראשון הוא לא חשף את המסמך הסודי. הוא עשה כן בנאומו השני, כתגובה ספונטנית ובלתי מתוכננת מראש להערותיו של שר החוץ, לפיהן המסמך הוא “בלוף”, וח”כ נתניהו הוא מחברו.

12. נראה לי כי הכף נוטה לטובת גישת המשיבים. ח”כ נתניהו לא תיכנן מראש את הקראת המסמך. הוא נגרר לכך בעקבות דברי תשובתו של שר החוץ.

היתה זו תגובה ספונטנית לטענה שהועלתה, לפיה המסמך לא קיים והוא אינו אלא “בלוף”. הקראת המסמך אינו אירוע העומד בפני עצמו. הוא גם לא נשתזר מראש בדבריו של ח”כ נתניהו, באופן שניתן לראות בו כחלק מתכנון מוקדם.

הפעילות המותרת של ח”כ נתניהו היא נאומו בכנסת בענייני המשא והמתן לשלום עם הסורים. הגילוי הבלתי חוקי של המסמך הוא סיכון טבעי בפניו ניצב הנואם לאור דבריו הקשים של שר החוץ כלפיו. זוהי אותה גלישה מהמותר לאסור, המאפיינת סיכון כרוך וטבעי לתפקידו של חבר הכנסת. הוא חלק מהסיכון הטבעי של חבר כנסת המשתתף בלהט הוויכוח הפרלמנטרי. כמובן, הדוגמא המובהקת לסיכון זה הינה, אם תוך כדי הנאום “נפלטת” ידיעה סודית. זה אינו המקרה שלפנינו. לחבר הכנסת היה זמן לתכנן את תגובתו.

מכאן הקושי שהמקרה שלנו מעורר מנקודת מבט אמת המידה שהצבתי בפרשת פנחסי. עם זאת, תכנון זה אינו עומד בפני עצמו, ואין לראות בו אירוע עצמאי. הוא תגובה מיידית לדבריו של שר החוץ, ובהקשרם שלהם יש לראות בו תגובה ספונטנית כלפיהם. בוודאי שהמקרה שלפנינו אינו דומה לדוגמא המובהקת להיעדרו של סיכון טבעי וכרוך, מקום בו חבר הכנסת, מתוך התנגדותו למדיניות החוץ והביטחון של הממשלה, עולה על דוכן הכנסת, ומקריא מתוך רשימה שהכין מראש ידיעות סודיות. זה אינו המקרה שלפנינו.

ח”כ נתניהו לא תכנן מראש להקריא את המסמך. הקראת המסמך מהווה תגובה מיידית לאירוע שלא היתה לחבר הכנסת שליטה עליו, ושהכניסה אותו תוך מהלך הדיון הפרלמנטרי למצב נפשי שגרר אותו לתגובה.

13. מסקנתי זו מתבקשת מהתכליות המונחות ביסוד החסינות העניינית.

תכליות אלה מורכבות מתכליות ספציפיות ומתכליות כלליות. התכליות הספציפיות הן שתיים: האחת, יצירת מסגרת המאפשרת פעילות תקינה של הרשות המחוקקת; השניה, הבטחת חופש פעולה של חבר הכנסת, על מנת לאפשר לו לפעול בתפקידו כחבר כנסת, בלא חשש כי ימצא עצמו נתון לתביעה משפטית ולאחריות משפטית. מטרתה הספציפית של החסינות העניינית, היא לאפשר לחבר הכנסת להגשים את תפקידו כחבר כנסת, בלא מוראו של החשש שמא חצה את הגבול בין מותר ואסור. בכך היא תורמת לעצמאותו כחבר כנסת ואי תלותו.

התכליות הכלליות הן שלוש. האחת, שמירה על האופי הדמוקרטי של המשטר, באמצעות שמירה על עצמאותו וחופש פעולתו של חבר הכנסת; השניה, הבטחתשלטון החוק. במדינה בה שולט עיקרון זה, אין איש או גוף שהוא מעל למשפט. הפרת החוק אסורה היא על כל אדם. על אחת כמה וכמה שאסורה היא על איש הציבור, אשר אמור לשמש דוגמא לציבור כולו. הפרת חוק על ידי איש הציבור פוגעת באמון הציבור ברשויות הציבור; השלישית, שמירה על עיקרון השיוויון בפני החוק. תכליות אלה נוגדות לעתים זו את זו, ונדרש איזון עקרוני בין התכליות הנוגדות. איזון זה צריך להבטיח את עצמאותו וחופש פעולתו של חבר הכנסת, ובכך גם את פעולתה התקינה של הכנסת והדמוקרטיה הישראלית. איזון זה צריך להבטיח פגיעה מועטה ככל האפשר בשלטון החוק ובשיוויון הכל בפני החוק, כפי שמתבקש במדינה דמוקרטית. איזון זה נבחן על ידי ונדון בפרשת פנחסי. על פי עמדתי האיזון העקרוני הראוי בין התכליות הנוגדות מושג אם החסינות העניינית תוכר באותם מצבים בהם פעולתו האסורה של חבר הכנסת נופלת לגדר מיתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה וטיבה. זהו מבחן הסיכון הטבעי. נראה לי כי התנהגותו של ח”כ נתניהו נופלת לגדר מיתחם זה. מסקנה זו מתיישבת עם התכלית הספציפית המונחת ביסוד החסינות העניינית. היא מקיימת מסגרת המאפשרת פעילות תקינה של הרשות המחוקקת ומבטיחה, בעת ובעונה אחת, את חופש הפעולה של חבר הכנסת. אשר לתכלית הכללית, היא שומרת על עצמאותו של חבר הכנסת. הפגיעה בשלטון החוק ובשיוויון קיימת, כמובן. עם זאת, לאור נסיבות המקרה המיוחדות – המצביעות על היעדר תכנון מראש של התגובה, ועל אופיה הספונטני כתגובה לתגובת שר החוץ – זהו “מחיר” אשר על פי דיני החסינות העניינית אינו גבוה מדי. בהקשר זה יש להצביע על כך שההתנהגות הפלילית הנטענת כלפי ח”כ נתניהו מצויה כולה בתחום הבעת הדעה. העבירה נעברה, לפי הטענה, בלהט הוויכוח הפרלמנטרי. התנהגות זו מצויה בלב “הסיכון המקצועי” של חבר הכנסת. אכן, יש מדינות בהן מוענקת חסינות עניינית “מוחלטת” לדברים הנאמרים בפרלמנט. כך, למשל, החוקה האמריקנית מעניקה חסינות עניינית לחבר הקונגרס “ANY SPEECH OR FOR DEBATE” בקונגרס האמריקני (סעיף 6)1)). בדומה, חוק היסוד הגרמני מעניק חסינות עניינית על כל הבעת דעה בפרלמנט (למעט הבעת דעה שיש בה לשון הרע) (סעיף 1)46)). אכן, הבעת דעה פוליטית מעל דוכן הכנסת קשורה בקשר כה אמיץ למילוי תפקיד של חבר הכנסת, עד כי נכון הוא לראות “בגלישה” לבצע העבירה, בנסיבות העניין שלפנינו, כנופלת לתחום סיכון שהפעילות הלגיטימית בכנסת יוצרת מעצם טבעה וטיבה.

14. בטרם אסיים חלק זה של פסק דיני, ברצוני להעיר שתי הערות אלה:

ראשית, לאור מסקנתי, אין לי צורך לאתר באופן מדוייק את התחומים בהם קיימת אי הסכמה בין חוות הדעת של הנשיא שמגר, השופט גולדברג, וחוות דעתי שלי. בנסיבות העניין שלפנינו שלוש חוות הדעת מובילות לאותה מסקנה עצמה; שנית, אין דבר בפסק דיני שיש בו כדי לקבוע כי התנהגותו של ח”כ נתניהו ראויה היא. נהפוך הוא: ההנחה ממנה יצאתי היתה כי המעשה הוא עבירה פלילית. השאלה היחידה בה דנתי, היא זו הנוגעת להיקף החסינות העניינית.

15. עד כה בחנתי את השאלה העיקרית השנויה במחלוקת בין הצדדים, שעניינה חסינותו של ח”כ נתניהו. הגעתי למסקנה כי בדין סבר היועץ המשפטי כי על דבריו של ח”כ נתניהו מעל דוכן הנואמים בכנסת חלה החסינות העניינית. לאור נסיבות העניין – ובעיקר קיומו של פרוטוקול מלא של דיוני מליאת הכנסת – לא היה מקום גם להורות על קיומה של חקירה בעניין זה, ככל שהיא נוגעת להעמדתו לדין של ח”כ נתניהו. עדיין תלויה ועומדת השאלה, מה דין עבריינים פוטנציאליים אחרים, הקשורים לגילויו של המסמך הסודי. בעתירתו (בג”צ 5151/95) מציין ח”כ רן כהן כי המסמך ממנו קרא ח”כ נתניהו הוא מסמך צבאי המסווג “סודי ביותר”. ח”כ כהן ביקש בעתירתו כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה לקיים חקירה “כנגד חשודים נוספים אשר סייעו בידי המשיב מס’ 3 בביצוע העבירות לכאורה המיוחסות לו וכנגד חשודים בביצוע עבירות נוספות הקשורות לעבירה אותה ביצע המשיב מס’ 3”.

על בקשה זו לא קיבלנו תשובה מניחה את הדעת. מר ניצן גם לא יכל היה למסור לנו בצורה מוסמכת אם קויימה בעניין זה בדיקה במסגרת הצבא.

בנסיבות אלה, אנו נענים לחלק זה של העתירה ( בבג”צ 5151/95) ומורים ליועץ המשפטי לבוא וליתן טעם מדוע לא יחקרו חשודים אחרים בגילוי שלא כדין של המסמך נשוא העתירה או בעבירות אחרות הקשורות לגילוי זה.

התוצאה היא, איפוא, כי אנו דוחים העתירה בבג”צ 6157/95. כמו כן, אנו דוחים העתירה בבג”צ 5151/95 ככל שהיא נוגעת לח”כ נתניהו. אנו מוציאים צו-על-תנאי כנגד המשיבים 1 ו-2 בכל הנוגע לראש האחר של העתירה ( בבג”צ 5151/95). על המשיבים 1 ו-2 לבוא וליתן, בתוך 45 יום, טעם מדוע לא נורה על קיומה של חקירה כנגד חשודים אחרים בגילוי שלא כדין של המסמך נשוא אותה עתירה או בעבירות אחרות הקשורות לגילוי זה.

השופט ת. אור

אני מסכים.

השופט י. זמיר

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ז’ שבט התשנ”ו (28.1.96).

Switch to mobile version