Search
לחיפוש מתקדם

ע"א 320/87 נגד בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים כבוד הש'-לפני השופטים א' ברק, ש' לוין, ת' אור פ ס ק – ד י ן 4.2.91

ע"א 320/87

שלמה גנזך

נגד

1. אריה חברה לביטוח בע"מ
2. גור אריה טוקטלי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[4.2.91]

לפני השופטים א' ברק, ש' לוין, ת' אור

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 2508/79 שניתן ביום 2.4.87 על ידי כבוד השופט בן שלמה

עו"ד נ. אמיתי – בשם המערער
עו"ד דוד אור-חן – בשם המשיבים

פ ס ק – ד י ן

השופט ת. אור

1. המערער, יליד 1917, מורה במקצועו, נפגע בתאונת דרכים ביום 12.12.77. המשיבים חייבים לפצותו בגין נזקיו בתאונה זו. הערכאה הראשונה קבעה את סכום הפיצויים להם זכאי המערער. ערעור המערער הוא על גובה הפיצויים שנפסקו לו.

2. בכתב ערעורו טוען המערער שקופח בשני פרטי נזק:

א. במיעוט הסכום שנפסק לו בשל אבדן הכנסה מבדיקת בחינות בגרות, עבודה שגם בה מצא המערער את פרנסתו.

ב. אי פסיקת פיצויים בשל פרישתו המוקדמת לפנסיה מעבודתו כמורה. הנזקים להם טוען המערער בפריט נזק זה הם הקטנת הכנסתו מעת פרישתו ועד הגיעו לגיל פנסיה, וכן הפסד שנגרם לו בגבה הפנסיה שהוא מקבל עקב פרישתו המוקדמת מהעבודה.

בסיכומיו בכתב חזר בא-כח המערער מערעורו להגדלת הפיצוי בשל אבדן ההכנסה מבדיקת בחינות בגרות, וצמצם ערעורו לטענה השניה כאמור.

3. קודם התאונה עבד המערער כמורה במשרה מלאה בבית ספר אורט ובנוסף לכך בחצי משרה בבית ספר אליאנס. לאחר התאונה, ב-1.9.78, שב המערער לעבוד עבודה מלאה בשתי המשרות הנ"ל. על פי בקשתו, פרש מעבודתו בבית ספר אליאנס ב-1.9.79, ומעבודתו בבית ספר אורט ב-1.9.80. פרישתו מעבודה מבית ספר אליאנס היתה שלש שנים לפני מועד הגיעו לגיל פרישה לפנסיה, ופרישתו מבית ספר אורט – שנתיים לפני גיל הפרישה. בית המשפט קבע, שפרישתו המוקדמת מהעבודה לפני הגיעו לגיל פנסיה כאמור, היתה מרצונו, ולא הוכח קשר סבתי בין הפרישה המוקדמת מהעבודה לבין התאונה.

4. הנכות שנגרמה למערער בתאונה הינה נכות אורטופדית בשיעור %31.5 עקב פגיעה ברגלו, פגיעה אשר גרמה, בין היתר, לקיצור רגלו. בהתחשב בנכותו נעשו סידורים מיוחדים בשני בתי הספר בהם לימד, כדי להקל עליו בנכותו, נכות הכרוכה בצליעה. גם אין מחלוקת ששני מעבידיו בשני בתי הספר הנ"ל לא דרשו את הפסקת עבודתו של המערער. אך לטענת המערער, נכותו גרמה לו לעיפות וכן להרגשה שאין הוא ממלא את עבודתו כימים ימימה. הרגשה זו גרמה לו סבל נפשי ונגרמה לו גם השפלה בשל צליעתו לנגד עיני תלמידיו. אומר על כך בא כוח המערער בסכומו:

"המבחן הוא בראש וראשונה סוביקטיבי, קרי, תחושותיו הסוביקטיביות של הנפגע. לכן אם בכנות חש המערער כי יעשה שקר עם עצמו ועם מעבידיו אם ימשיך להחזיק במשרותיו, אזי זכאי הוא לפיצוי כספי בשל פרישתו המוקדמת."

הרגשתו של המערער היא, כך הטענה, שמעבידיו מתחשבים בו ועושים עמו חסד, והרגשה זו קשה ומכבידה היתה לגביו. ואם כך הוא, שואל בא-כח המערער: "האם יהיה זה נכון לצפות מהמערער, מי שזכה להערכה רבה כמורה, שיהיה מוכן לאבד את כבודו רק בשל החובה להקטין את הנזק?" לטענת המערער התשובה לכך שלילית.

5. הלכה היא, שחובתו של הניזוק היא לעשות להקטנת נזקו. כלל זה חל בדיני חיובים בכלל, ובכלל זה גם בתביעות שעילתן בדיני נזיקין (לגבי חובת הקטנת הנזק בדיני חוזים ראה סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 וכן ראה "דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית" בעריכת ג. טדסקי פסקה 143 בעמ' 252 והאסמכתאות שם). וכפי שאומר השופט ברנזון בע"א 592/66 הקודחים נתניה בע"מ נגד ביטון ואח' (פסקי דין כ"א (1) עמ' 281), "הכל מסכימים כי על התובע מוטלת החובה לנקוט בכל צעד סביר להקטין את ההפסד שנגרם לו כתוצאה ממעשה העוול של הנתבע והוא אינו יכול לזכות בפיצוי על הפסד כזה אשר היה יכול למנעו אלא שמחמת מעשה או מחדל בלתי סביר לא השכיל למנעו" (ראה שם בעמ' 284-5). הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק (ע"א 531/71 לכוביצר נגד רודר, פסקי דין כ"ו (113 (2 בעמ' 118), אך חייב הוא לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו (ראה ע"א 542/66 הנ"ל ע"א 531/71 הנ"ל וכן ע"א 492 ,449/81 בן-לב בע"מ נגד מגד; מגד נגד בן-לב בע"מ, פסקי דין ל"ח (70 (4 בעמ' 77).

במסגרת חובתו של ניזוק כאמור, עליו לעשות באופן סביר גם כדי למנוע נזק של הפסד כשר ההשתכרות, אם את כלו ואם את חלקו. אם מסוגל הוא לחזור לעבודה או להמשיך בעבודה בה מוצא הוא את פרנסתו, אך מטעמים שאינם סבירים אינו עושה כן – אין המזיק חייב לפצותו בגין הפסד ההשתכרות שנגרם בעקבות התנהגות בלתי סבירה כזו (ע"א 348/78 יפה ואח' נגד טרם ואח' פסקי דין ל"ג (3) עמ' 659 בעמ' 662 וע"א 492 ,449/81 הנ"ל בעמ' 77, וכן בספרו של ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה שניה פסקה 391 בעמ' 605 א' – 607). ניזוק אשר מסוגל לחזור לעבודה קודמת בה עבד, ומקום העבודה שמור לו, או ניזוק אשר יכול למצוא עבודה אחרת בה יעשה לפרנסתו, אך "מחליט" שלא לעשות כן, ללא כל סבה סבירה, אין לומר שאותו נזק שנגרם לו בשל המנעותו לעבוד לפרנסתו כאמור הנו נזק הנובע מהתאונה. לא די שניזוק יוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בעבודתו לאחר התאונה, כדי שיפוצה בגין נזק ממון שנגרם לו עקב כך. עליו גם להוכיח שלא חזר לעבודה או לא התמיד בה מנימוקים שהתאונה גרמה להם.

כמו שהוצאה שאינה נחוצה באופן סביר כדי להחזיר המצב לקדמותו אינה הוצאה שהוסבה על ידי מעשה הנזק, ואין לומר שקיים קשר סבתי בין מעשה הנזק לבינה, ואין היא עולה בקנה אחד עם חובת הקטנת הנזק (ראה דבריו בענין זה של חברי, השופט ברק, בע"א 357/80 נעים ואח' נגד ברדה ואח' פסקי דין ל"ו (762 (3 בעמ' 777 מול האותיות ו'-ז'), כך גם המנעות מלהקטין את הנזק על ידי אי חזרה לעבודה או אי-התמדה בה, כשאין לכך סיבה סבירה.

6. שאלה היא כמובן מתי יחשבו מעשיו או מחדליו של ניזוק כסבירים ומתי לאו. המבחן לכך אינו רצונו או החלטתו של הניזוק עצמו, אלא מבחן הקשור בנסבות המקרה השיכות לענין, מבחן של האדם הסביר שהיה נקלע למצבו של הניזוק. כשבוחר הניזוק שלא לעבוד לפרנסתו בנסבות שכל אדם סביר במצבו עקב התאונה היה עובד לפרנסתו, אין לומר שנקט באמצעים סבירים להקטנת הנזק, ואין הוא יכול לגלגל את נזקיו בעקב כך לפתחו של המזיק. אכן, במסגרת ההכרעה בשאלה אם אדם במצבו של הניזוק היה ממשיך לעבוד לפרנסתו, ובאיזה עבודה ראוי ויכול הוא לעסוק, אין להתעלם מתגובות נפשיות שלו, ומקשיים הנגרמים לו בשל התיחסות הסביבה אליו בגין נכותו. אך זה רק אחד השיקולים במכלול השיקולים של נסבות המקרה. לא די בכך שלניזוק לא נוח או לא נעים בשל שנכותו גלויה לעין במקום עבודתו, ולא די בכך שהוא מרגיש מבויש בשל ההתחשבות בו ובנכותו במקום עבודתו. בסופו של דבר, השאלה היא, כפי שכבר נזכר, אם אדם סביר במצבו של הניזוק, על כל מוגבלותו קשייו ואי הנוחות הנגרמים לו במקום העבודה, היה חוזר או מתמיד בעבודתו אם לאו, ואין ליתן משקל מכריע להרגשתו או רצונו הסוביקטיביים של הניזוק – מבחן אותו הציע באכח המערער בסכומו.

7. אם נחזור לעניננו, הנני סבור שהשופט המלומד הגיע למסקנה הנכונה, כשפסק שאין לראות את פרישתו המוקדמת של המערער מעבודתו, על נזק הממון שנגרם לו עקב כך, כנובעת מהתאונה.

כפי שקבע בית המשפט, לא סיבות רפואיות או מגבלות הנכות של המערער גרמו לפרישתו המוקדמת מעבודה של המערער. קביעה זו של בית המשפט מעוגנת בטיב ואופי נכותו של המערער. הנכות של המערער ברגלו אין בה למנוע את עבודתו כמורה, מה גם שהוברר, שמעבידיו התאימו את חדר הכיתה בו עליו ללמד לנכותו.

תלונותיו של המערער הן על כאבים וצליעה בהליכה. אך לצורך עבודתו אין הוא נדרש להליכה של ממש. ראוי גם להזכיר, שעל אף נכותו ממשיך המערער בטיולי רגל ליליים כבעבר. דהיינו, שהליכה אינה מזיקה לו והוא מתמיד בה גם להנאתו. מסתבר גם, שמעבידיו מגלים הבנה והתחשבות במצבו, כפי שהודה בכך גם המערער, ומוכנים לבוא לקראתו ולהקטין קשייו, ולא באה מפיהם כל דרישה שיחדל לעבוד אצלם.

אף עובדה היא, שהמערער חזר לעבודתו ועבד במקום האחד משך שנה ובשני משך שנתיים, קודם שפרש מהעבודה. אין כל טענה שלא היה מסוגל לבצע את עבודתו, והתמדתו בה משך התקופה כאמור מלמדת אף היא על יכולתו לעסוק בה.

נוכח העובדות כאמור, ועל פי התרשמותו של השופט המלומד מהמערער, קובע בית המשפט שהמערער פרש מעבודתו כמורה לפי בקשתו, שלא מחמת מצב בריאותו, ואף קבע מפורשות, שאינו מוכן לאמץ את גירסת המערער שהגורם לפרישתו היתה נכותו.

8. גם אם נקבל את דבריו של המערער, שנגרמו לו אי נוחות ואי נעימות בשל השתתפות מעבידיו ותלמידיו במצבו עקב נכותו – אין באלה להצדיק את פרישתו מהעבודה, וזו אינה עולה בקנה אחד עם חובתו להקטין את נזקיו.

מטבע הדברים, כל אימת שנגרמת נכות לניזוק ונכות זו גלויה לעין, עלולים להגרם לו אי נוחות או בושה בפני הסביבה בה חי הניזוק. אך תופעה זו תופעה מוכרת וידועה היא, ואין בה להצדיק פרישה מעבודה, שאם לא תאמר כן, בכל מקרה של נכות גלויה נכרת מוצדק היה הניזוק בהמנעו לחזור למעגל העבודה. התנהגות כזו אינה התנהגות שאדם סביר הפועל להקטנת נזקו היה נוקט בה.

ראוי להדגיש, שאין המדובר בעניננו בקיום נכות נפשית או נוירוטית לניזוק בעקבות התאונה, נכות אשר יש בה לפעמים להסביר, ובנסבות רפואיות מתאימות אף להצדיק, פרישה ממקום עבודה. בעניננו, על פי גירסת המערער "לא היה נעים" לו ו"לא נוח" היה לו להמשיך בעבודה. אך הרגשתו זו לא גרמה לאי יכולת או קשיים של ממש בביצוע העבודה ולא היה בה להצדיק שלא יתמיד בעבודה ועל ידי כך יקטין את נזקו.

9. סכומם של דברים, אין להתערב בממצאו של בית המשפט שפרישת המערער מעבודתו קודם הגיעו לגיל פרישה אינה תוצאה של התאונה. בפרישתו מהעבודה לא פעל המערער להקטנת נזקו, ועל כל נזקיו כתוצאה מכך – אין המזיק חייב לפצותו.

על סמך כל האמור לעיל, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסך 5000 ש"ח להיום.

השופט א. ברק

אני מסכים.

השופט ש. לוין

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

ניתן היום, כ' בשבט תשנ"א (4.2.91).

Switch to mobile version