Search
לחיפוש מתקדם


ע"א 535/89 נציב המים - נגד - שמחה פרלמוטר רוז פרלמוטר פיטר בוקסבאום רחל דר בבית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני השופטים א' ברק, ש' לוין, ת' אור פ ס ק - ד י ן ..

ע"א 535/89

נציב המים

נגד

1. שמחה פרלמוטר
2. רוז פרלמוטר
3. פיטר בוקסבאום
4. רחל דר

בבית המשפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[17.12.92]

לפני השופטים א' ברק, ש' לוין, ת' אור

ערעור על פסק דינו של בית הדין למים מיום 21.6.89 בערר מים 6/88

עו"ד יוסף בן מנשה – בשם המשיבים

פ ס ק – ד י ן

השופט ת. אור

1. ערעור על פסק דינו של בית הדין למים מיום 21.6.89 בערר מים 6/88.

2. אף כי השתלשלות האירועים הנוגעים לעניין ארוכה היא, מן הראוי להביאה בשל החשיבות שיש לה לצורך הכרעה במחלוקת שבין הצדדים.

המשיבים מתגוררים במקום ישוב אשר שמו "עיר אובות". שטח זה הינו בבעלות מינהל מקרקעי ישראל בערבה התיכונה (להלן: הקרקע).

עוד בשנת 1971 עתרו המשיבים לבית הדין הגבוה לצדק ( בג"צ 288/71) כנגד הסוכנות היהודיתושר החקלאות (להלן: המשיבים בב "צ). המשיבים ביקשו בעתירתם, כי המשיבים בבג"צ יראו טעם מדוע לא יאפשרו למשיבים להקים מושב שיתופי במקום שנקרא "עיר אובות" ומדוע לא יספקו להם מים לשתיה. באותו דיון נעשה הסדר בין הצדדים, שבו נקבע כי יהיה על המשיבים להשתלב במרכז האזורי שעמד להיות מוקם בערבה וכן שבתקופת הביניים, עד שיעברו למרכז האזורי, יוכלו המשיבים להישאר במקום בו הם נמצאים וכי המשיבים בבג"צ ידאגו כי יסופקו להם מים כדי מחסורם. עוד הוסכם, כי אם עד יוני אותה שנה לא יציעו המשיבים בבג"צ למשיבים לעבור ולהשתלב במרכז האזורי, אזי יעמידו לרשותם בסביבה בה הם מצויים כיום שטח אדמה לצורך עיבוד חקלאי וכן יספקו להם מים לצרכי חקלאות.

יותר מאוחר, באוגוסט 1972, נערך הסכם נוסף, עליו חתומים נציגי הסוכנות היהודית, הנוגע לאספקת מים לאזור, ובו נאמר כי על חברת "מקורות" מוטלת האחריות לספק ל"עיר אובות" את המים הדרושים, כפי שנקבע בבג"צ 288/71.

הסכם זה לא בוצע, ולכן עתרו המשיבים שנית לבג"צ (בג"צ 461/72), אשר בו נדונה שאלת אספקת המים לישוב. לאחר דיון בעתירה זו, ניתן צו החלטי המחייב את המשיבים בבג"צ 461/72 – הסוכנות היהודית לארץ ישראל ושר החקלאות, לחבר את המשיבים לאספקת מים בהתאם להסכם מאוגוסט 1972.

לאחר תקופת מה הוקמה אגודה שיתופית בשם "קיבוץ עיר אובות", שהמשיבים נימנו על חבריה (להלן: האגודה). חוזה פורמלי בין מינהל מקרקעי ישראל והאגודה ו/או המשיבים מעולם לא נחתם, אולם למעשה הוקצה שטח ל"עיר אובות" על ידי הסוכנות היהודית, והתוצאה מכך היא שבמשך למעלה מעשר שנים עובדו חלקים שונים של הקרקע על ידי אנשי "עיר אובות".

בשנת 1986 חלו התפתחויות נוספות במחלוקת הארוכה שבין הצדדים. התוצאה של מחלוקת זו היא, שמינהל מקרקעי ישראל הגיש תביעה בבית משפט שלום בבאר-שבע (ת.א. 4453/86) כנגד האגודה והמשיבים לפינוי וסילוק ידם מהקרקע. בתיק זה אף הוצא צו מניעה האוסר על המשיבים והאגודה לעבד את הקרקע. אך צו זה בוטל בחלקו ביום 26.12.86, ונקבע כי המשיבים יכולים עד גמר הדיון בתביעה להמשיך ולעבד חלקים מהקרקע. המשיבים מצידם הגישו תביעה שכנגד נגד מינהל מקרקעי ישראל, "מקורות", נציב המיםוהסוכנות היהודית למתן צו הצהרתי, על פיו נתונה להם זכות לקבלת מים לשתיה ולעיבוד חקלאי של הקרקע וכן זכות חכירה לדורות או זכות שימוש בלתי הדירה בקרקע. כמו כן, ביקשו המשיבים צו מניעה האוסר על נציב המים וחברת "מקורות" לנתק את הספקת המים ליישוב.

בינתיים נקלעה האגודה לקשיים כלכליים ומונה לה מפרק. בהתייחס לכך קיבלו המשיבים ביום 27.2.86 מכתב מהיועץ המשפטי של הסוכנות ובו נאמר כי על אף פירוק האגודה לא יפונו המשפחות הקיימות מן האזור, גם אם הסוכנות לא תאשר לאנשים נוספים הרוצים להתיישב במקום לעשות כן.

ביום 1.2.88 הסכימה האגודה, באמצאותהמפרק, כי יינתן נגדה פסק דין לפינוי ולסילוק יד מהקרקע, ופסק דין כזה ניתן. הדיון בבית משפט השלום עדיין לא הסתיים והוא תלוי ועומד בתביעה נגד המשיבים. לפי טענת המשיבים, ביום 13.6.88 הופסקה אספקת המים ביישוב, או לפחות צומצמה באופן דרסטי. בעקבות הפסקת המים פנו המשיבים ביום 24.6.88 בעתירה נוספת לבית הדין הגבוה לצדק ( בג"צ 396/88), אשר בו התבקש בית המשפט להורות לנציב המים וחברת "מקורות" לחדש את אספקת המים ליישוב. בהחלטה שניתנה בתיק זה, נקבע כי מקומה של עתירה זו הוא בבית משפט השלום, שם נדון הסכסוך בין הצדדים הנוגעים בדבר. בהסכמת הצדדים הוחלט כי למשיבים יסופקו מים במשך שבוע ימים, כאשר בזמן זה יפנו המשיבים לבית משפט השלום בבקשה מתאימה.

לאחר החלטה זו הוגשה בקשה כאמור (המרצה 829/88 בת.א. 4453/86), ניתן צו זמני במעמד צד אחדלאספקת מים למשיבים ונקבע דיון במעמד שני הצדדים ליום .14.7.88

ביום 15.7.88 החליט בית משפט השלום בבאר-שבע להעביר את הדיון בנושא המים לבית הדין לענייני מים, וכי הצו הזמני ישאר בתוקפו עד למתן החלטה אחרת של בית הדין למים.

עוד ביום 30.6.88 וב-18.7.88 פנו המשיבים בשני מכתבים אל המערער, שירשום אותם כצרכנים ויספק להם את אותה כמות של מים שסופקה להם עד להפסקת אספקת המים על ידי המערער. תשובת המערער שנכתבה ביום 22.7.88 היתה, כי פניתם של המשיבים כמוה כפניה להקצבת מים, ותשובתו לפניה זו הינה כי: א. המשיבים לא היו מעולם רשומים כצרכני מים נפרדים ולא הוקצבה להם הקצבת מים על שמם; ב. למיטב ידיעתו, המשיבים קיבלו וצרכו מים במסגרת הקצבת מים אשר ניתנה על ידי המערער כדין לקיבוץ כאגודה שיתופית; ג. מפרק האגודה השיתופית ויתר באופן סופי, מוחלט ובלתי חוזר על המים של קיבוץ "עיר אובות"; ד. המערער דוחה את בקשת המשיבים להעניק להם הקצבת מים אישית על שמם, משום שהתאגיד קיבל כספים מהמדינה תמורת ויתורו על הקצבת המים שלו, ואין הדעת סובלת שהיחידים, שהם חלק מן התאגיד, ימשיכו לקבל את המשאבים האמורים; ה. המערער דוחה את טענות המשיבים כאילו יש בהחלטתו זו משום ביטול התחייבויות קודמות, או פגיעה בהחלטות קודמות של בתי משפט שונים, או פעולה בניגוד ל"הבטחה" של הסוכנות היהודית; ו. לאור כל האמור לעיל, דוחה המערער את בקשת המשיבים להקצבת מים; ז. על החלטתו זו המשיבים יכולים לערור לבית הדין לענייני מים בחיפה, לפי סעיף 31(א) לחוק המים תשי"ט-1959.

המשיבים אכן עתרו לבית הדין לענייני מים בחיפה, אשר נתן ביום 1.1.89 צו ביניים שהיה מבוסס על הסכמת הצדדים ועל חוות דעת מומחה באשר לכמויות המים שתוקצבנה למשיבים עד לגמר הדיון בבית הדין. בפסק דינו המנומק של בית הדין למים, לאחר ניתוח הזכות למים וזכותם של המשיבים, נקבע כי לכאורה הוכיחו המשיבים את זכותם האישית למים וכי המערער לא הוכיח כי זכות זו הועברה לאגודה. לכן החליט בית הדין, כי עד להכרעה בזכויות הצדדים בדיון שמתקיים בבית משפט השלום בבאר שבע, יש להשאיר את המצב כפי שנקבע בצו הביניים מיום 1.1.89 על כנו, ובמידה ויקבע כי למשיבים יש זכות ישיבה במקום יהיה על המערער לדון מחדש בכמות המים שתוקצב למשיבים בהתחשב בכל הנתונים לרבות מספר נפשות, סוג פעילות וכו', ואם החלטתו לא תישא חן בעיני המשיבים יוכלו הם לפנות מחדש לבית הדין למים.

על פסק דין זה מוגש הערעור שלפנינו.

3. העניינים בהם חלוקים הצדדים ואליהם ראוי שנתייחס, אלו הם: סמכות בית הדין לדון בערר שהוגש בפניו; האם עומדת למשיבים זכות קבלת מים ומה מקורה של זכות זו? האם איבדו המשיבים את זכותם למים בהנחה שעמדה להם זכות כזו? האם הסעד שניתן על ידי בית הדין ראוי הוא?

4. הנני סבור, שהיתה לבית הדין סמכות לדון בערר שהוגש אליו. כפי שקבע בית הדין, סמכותו קמה לו מכוח סעיף 31(א) לחוק המים, על פיו במקרה של אי מתן רישיון הפקה או התלייתו של רישיון כזה או ביטולו על ידי נציב המים – יובא העניין בפני בית הדין למים.

החלטת נציב המים לבטל את הקצבת המים למשיבים, משמעותה הינה כי לא ינתן רישיון הפקה, או יבוטל רישיון הפקה שהיה קיים מאחר ויש קשר הכרחי בין הספקה והפקה. החלטת המערער שאין הוא מאשר צריכת מים, באה לידי ביטוי באופן מעשי על ידי החלטתו שלא ליתן למשיבים להפיק מים, אם בעצמם ואם על ידי האיסור המוטל על מפיקים אחרים לספק להם מים, ולכן נופלת היא בגדר סעיף 31(א) לחוק. אכן, כפי שעולה ממכתבו אל המשיבים מיום 22.7.88, נציב המים התייחס לפניתם של המשיבים אליו לספק להם מים כאל פניה על פי סעיף 31(א) לחוק.

חוק המים בא להסדיר את ענייני המים במדינה. החוק קובע, כי כל מקורות המים במדינה מיועדים לצרכי הכלל וכי אין להשתמש בהם אלא לפי הוראותיו. מספר סעיפים בחוק קובעים, כי במקרים המנויים בהם ניתן לפנות לבית הדין למים שידון בעניין שבמחלוקת. אחד הסעיפים הנ"ל הינו סעיף 31לחוק. על כן, אם נכנס העניין שלפנינו בגדר סעיף 31 לחוק, היתה סמכות לבית הדין למים לדון ולהכריע בו.

לאור האמור לעיל, עולה כי לבית הדין למים היתה סמכות. טענת המערער הינה, כי במסגרת סמכותו של בית הדין לדון בזכות המשיבים למים, היה עליו גם לדון ולהכריע בזכות של המשיבים להתגורר על הקרקע, זכות אשר יש לה השלכה לשאלת זכותם לאספקת מים. יתכן ולבית הדין היתה סמכות אינצידנטלית לדון בכך. אך הסמכות היחודית לדון בשאלת זכויות המשיבים לחזקה ולשימוש בקרקע מסורה לבית משפט השלום. בנסיבות אלה, כפי שיפורט עוד בסמוך, אין להתערב בהחלטת בית הדין, על פיה זכויות המים של המשיבים תוכרענה סופית, לאחר שתקבענה זכויותיהם בקרקע במסגרת תביעה התלויה ועומדת בבית משפט השלום.

5. המערער טוען, כי למשיבים אין כל זכות מוכרת למים וכי התיישבותם במקום אינה מספיקה כדי לבסס להם זכות כזו. טענה זו דינה להידחות. סעיף 3 לחוק המים תשי"ט-1959 קובע, כי:

"כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה".

ובסעיף 7 לחוק נקבע, כי:

"לעניין חוק זה, אין נפקא מינה אם זכות למים נוצרה על פי דין – לרבות חוק זה – או על פי הסכם או נוהג או באופן אחר, ואם נוצרה לפני תחילת חוק זה או אחרי כן".

מכאן ניתן ללמוד, כי הזכות למים יכולה להיווצר במספר דרכים ואין היא חייבת להיווצר על פי דין בלבד. זכותם של המשיבים למים נובעת ממספר מקורות אפשריים: א. ההסכם שנעשה בין המשיבים והמערער במסגרת בג"צ 288/71, לפיו ישארו המשיבים בינתיים על הקרקע ויסופקו להם מים; ב. המשיבים אישית היו צד להסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבג"צ 461/72, לפיו חוייב המערער לספק למשיבים מים; ג. מכתב הסוכנות, הקובע כי על אף פירוק האגודה, לא תפעל הסוכנות לפינוי המשפחות הקיימות במקום.

לעניין מכתב הסוכנות, יש להזכיר שמדינת ישראל הכירה בסוכנות כגוף המוסמך לפעול לפיתוח הארץ וישובה (סעיף 4 לחוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית – הסוכנות היהודית לארץ ישראל – תשי"ג-1952), ובסעיף ו(ג) לאמנה שנכרתה בין ממשלת ישראל לבין הסוכנות היהודית מכוח החוק הנ"ל (ילקוט הפרסומים תשל"ט 2665 עמוד 2172), נאמר שאחד מתפקידי הסוכנות הוא לעסוק בהתיישבות חקלאית, ובהמשך האמנה נאמר כי הסוכנות תפעל על יסוד תוכניות מוסכמות מראש עם הממשלה.

יש, על כן, טעם והיגיון בקביעתו של בית הדין על סמך השתלשלות האירועים שהוכחה בפניו, כי לכאורה יש לראות את הסוכנות כמי שפעלה בנסיבות המקרה כשלוחה של המדינה ואם היא התירה את ישיבת המשיבים על הקרקע לאחר פירוק האגודה והסכימה לכך שיקבלו מים, הסכמה זו נעשתה על דעת מינהל מקרקעי ישראל והמדינה, ומחייבת אותם.

זכותם של המשיבים למים נופלת, לאור האמור לעיל, בגדר סעיף 7 לחוק.

6. סעיף 6 לחוק המים קובע, כי:

"כל זכות למים צמודה לאחת ממטרות המים המנויות להלן; בטלה המטרה – פקעה הזכות למים; ואלה מטרות המים –

1. צרכי בית.

2. חקלאות.

3. תעשיה.

4. מלאכה, מסחר ושירותים.

5. שירותים ציבוריים". בהסתמך על סעיף זה, נקבע בע"א 293/65 (פ"ד יט(71 (4), כי הזכות למים קשורה קשר בל יינתק למקום הצריכה ולמטרת הצריכה, וכי כאשר יש שינוי במטרת הצריכה באותו מקום, הדבר מביא את הרישיון למים לקיצו, ובמקרה כזה על המעוניין בקבלת מים לבקש מנציב המים זכות מחודשת למים.

במצב הדברים כיום, ובהנחה שלמשיבים עומדת זכות להמשיך ולהחזיק ולהשתמש בקרקע, עומדת להם גם זכות למים על פי החוק, זכות אשר צמודה למטרות מאלה המנויות בסעיף, והן: צרכי בית וחקלאות. אם ישונה מצב הדברים על פי פסיקתו של בית משפט השלום בבאר-שבע בשאלת זכות ישיבתם של המשיבים בקרקע, ויקבע כי יש לסלק את המשיבים מן הקרקע, אזי תאבדנה המטרות אליהן צמודה הזכות למים של המשיבים ובעקבות זאת תפקע זכותם למים. לפי ההלכה הפסוקה, יהיה על המשיבים לפנות במקרה כזה אל המערער בבקשה חדשה לזכות למים והוא ידון בה ויקבע עמדתו. אם המשיבים לא יהיו שבעי רצון מהחלטתו, יוכלו הם לפנות שנית לבית הדין למים שידון בעניינם.

7. טענה אחרת של המערער היא, שזכותם של המשיבים למים אבדה להם עם הקמתה של האגודה, שאז הועברה אליה זכותם למים. משפורקה האגודה, וויתרה על זכותה למים, לא נותרה זכות למים לא לאגודה ולא למשיבים. המערער טוען בעניין זה, כי משקמה האגודה, נרשמה הקצבת המים אצל המערער על שמה ולא על שם המשיבים כיחידים. מכיוון שכך, ומכיוון שהמשיבים לא הביאו כל הוכחה לכך כי רשומה על שמם זכות למים בנפרד מן התאגיד, ומאחר וכל זכות למים חייבת למצוא את ביטויה ברישיון הפקה על פי סעיף 23 לחוק, לא היה מקום לקבוע כי בידי המשיבים קיימות זכויות למים. המשיבים טוענים, לעומת זאת, כי זכותם נפרדת מזכות התאגיד שפורק, והם מעולם לא ויתרו עליה ולא העבירו אותה באופן בלעדי לאגודה.

גם את טענתו זו של המערער יש לדחות. הזכות למים הינה זכות מהותית המוגדרת כאמור לעיל בחוק המים. על פי קביעת בית הדין, אין כל הוכחה מטעם המערער כי המשיבים ויתרו על זכותם למים. למרות שזכות זו לא נרשמה אצל המערער ולא ניתן למשיבים רישיון אישי, אין ללמוד מכך שזכותם של המשיבים חדלה להתקיים. סעיף 7 לחוק, שצוטט לעיל, קבע כי הזכות למים אינה חייבת להיווצר על פי החוק דווקא, אלא יכולה היא להיות מושתתת על יסודות אחרים כהסכם, נוהג או כל אופן אחר.

גם טענתו של המערער כי זכות המשיבים למים עברה אוטומטית לאגודה עם הקמתה של זו והיותם של המשיבים חברים באגודה – דינה להידחות. בבג"צ 333/85, אביאלי אלי ואח' נ. שר העבודה והרווחה (פס"ד מה(581 (4), נקבע כי למרות שאגודה שיתופית הינה אישיות משפטית עצמאית, המבקש לבסס את מעמדה של האגודה כשלוחה של חבריה בהתנהגותה כלפי צדדים שלישיים, חייב להרים את הנטל ולהראות כי בנסיבותיו של אותו מקרה העניק חבר האגודה לאגודה הרשאה לפעול בשמו, או שקיימת הוראת דין מיוחדת ההופכת את האגודה השיתופיתלשלוח של חבריה לעניין מסויים. ובהמשך פסק הדין נקבע, ש"קניינו של החבר אינו קניינה של האגודה, ואין האגודה רשאית לרדת לנכסי החבר בלא הסכמתו".

באנלוגיה לענייננו, זכותם של המשיבים למים הינה זכות אישית הקיימת בידם, ולא ניתן לאמר כי ניתן לפגוע בזכותם זו, המעוגנת בחוק, ללא הסכמה מפורשת של בעל הזכות. הנטל הינו על המערער להוכיח כי המשיבים וויתרו על זכותם זו והעבירו אותה לידי האגודה. אך כפי שנקבע על ידי בית הדין, אין הוכחה כזו. גם לא הוכח כי האגודה היתה מוסמכת לעשות ויתור בשם המשיבים על זכותם למים, כאשר נטל הוכחה זה הינו שוב על כתפי המערער. אם ויתרה האגודה על הקצבת המים שלה, מחייב הדבר אותה עצמה, אך אין בכוחו של ויתור זה לחייב את המשיבים.

8. העולה מכל האמור לעיל הוא, שלמשיבים עומדת זכות למים כל עוד יושבים הם על הקרקע כדין ומעבדים אותה. שאלת זכותם של המשיבים להתגורר על הקרקע ולעבדה עומדת להכרעה בבית משפט השלום בבאר-שבע, ואין להתערב בקביעת בית הדין, על פיה המשיבים ימשיכו להנות מהקצבת מים כפי שנקבע בהחלטת הביניים מיום 1.1.89 עד להכרעה בסכסוך בבית משפט השלום. אם תשלל זכותם להמשיך ולהתגורר בקרקע ולעבדה, ממילא תאבד זכותם למים. מאידך גיסא – כפי שקבע בית הדין – "במידה ויקבע כי לעוררים זכות ישיבה במקום, יהיה על המשיב לדון מחדש בכמות המים שתוקצב לעוררים, בהתחשב בכל הנתונים, לרבות מספר נפשות, סוג הפעילות וכו'. ואם החלטתו לא תשא חן בעיני העוררים (המשיבים בענייננו – ת.א), יוכלו לפנות מחדש לבית דין זה".

התוצאה היא, שדין הערעור להדחות. המערער ישלם למשיבים הוצאות ערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח להיום.

השופט א. ברק

אני מסכים. שופט

השופט ש. לוין

אני מסכים. שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אור.

ניתן היום, כב' כסלו תשנ"ג (17.12.92).

Switch to mobile version