Search
לחיפוש מתקדם


ע"א 5942/92 פלוני - נגד - אלמוני ואח' בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני הנשיא מ' שמגר, השופטים ד' לוין, ת' אור פ ס ק - ד י ן ..

ע"א 5942/92

פלוני

נגד

אלמוני ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[10.8.94]

לפני הנשיא מ' שמגר, השופטים ד' לוין, ת' אור

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.12.92 בת.מ.א. 406/92, שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא י. בזק

עו"ד דיינה הר-אבן – בשם המערער
עו"ד אלעד רוזנבלט – בשם המשיבים

פ ס ק – ד י ן

הנשיא מ' שמגר

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר חייב את המערער במזונותיו של המשיב הראשון בסכום של 900 ש"ח לחודש, החל מיום הולדתו של הקטין ועד שיגיע לגיל שלוש. מעת הגיעו של הקטין לגיל שלוש יעמוד סכום המזונות על 500 ש"ח. כן חוייב המערער בתשלום עבור הוצאות ראשוניות בסך 1,000 ש"ח, שהוצאו אחרי לידת הקטין. כל הסכומים בהם חוייב המערער הוצמדו למדד.

2. טעמי הערעור הם רבים ומסועפים ונתייחס אליהם אחד לאחד, אחרי שנציג את מערכת הנתונים העובדתית, כפי שהיא עולה מממצאיו של בית המשפט המחוזי.

3. המשיב הראשון נולד למשיבה השניה, שהיא פנויה. עם הולדתו רשם המערער בהודעה הרשמית על הלידה כי הוא אביו של הקטין, אולם במסגרת ההליכים המשפטיים למזונות, התכחש לאבהותו.

התובענה שהוגשה בבית משפט קמא היתה כאמור זו של שני המשיבים ונתבעו בה מזונותיו של הקטין. המערער הגיש תביעה שכנגד שכוונה כלפי אמו של הקטין (המשיבה השניה) וכן בקשה לפיצול סעדים. הוא גם הגיש הודעות צד ג' שהופנתה למשיבה השניה ולאביה. משהוגשו התביעה שכנגדוהודעות צד ג' כמוזכר לעיל ובהם התכחשות לאבהות, ביקשה המשיבה השניה כי תיערך בדיקת רקמות. המערער סירב לבצע את הבדיקה, והסברו היה כי הוא עומד על הכחשתו, היינו על טענתו לפיה המשיב הראשון אינו בנו, והטעם לסירוב לקיים את הבדיקה, שניתן על ידיו, היה כי זכותו, לטענתו, שלא לדעת אם המשיב הראשון הוא בנו או לאו.

המערער לא הכחיש קיום יחסים אינטימיים עם המשיבה השניה, אולם העלה שורה של טענות, ביניהן זו כי למשיבה השניה היה חבר נוסף במועדים הרלבנטיים; כי היתה הסכמה בינו לבין המשיבה השניה שלא תיכנס להריון; כי חתם על טופס ההודעה למשרד הפנים בדבר הולדת ילוד רק עקב הטרדות בהן הוטרדו הוא ואמו הנכה, לפני כן, על ידי המשיבה השניה, וכי חתימתו הנ"ל לוותה בהסכם שלא יעלו דרישות כלשהן כלפיו לאחר מכן.

לחלופין, נטען כי על המשיבה החובה לזון את הקטין, וכי בידיה גם היכולת הכלכלית לעשות זאת: היא עובדת במשטרת ישראל ומשתכרת כ-3,500 ש"ח לחודש; יש לה דירה בת ארבעה חדרים ורכב, והיא אף הודתה בכך שהיא מסוגלת לזון את הקטין. לעומת זאת, המערער הוא רופא שיניים בראשית דרכו, שפתח אך עתה קליניקה ומשתכר רק כ-1,000 ש"ח לחודש. ככל העולה מן החומר, לא הוכחש כי יש לאמו של המערער אמצעים כספיים מספיקים.

4. עקב הסירוב לעבור בדיקת רקמות ולאור מהותו של הטעם הנ"ל שניתן על ידי המערער לסירובו, שנראה היה לבית המשפט בלתי סביר, הסיק בית המשפט המחוזי, בעקבות דברים שנאמרו בסוגיה של בדיקת רקמותבע"א 548/78 (שרון נ. לוי, פ"ד לה(736 (1), כי יש מקום לקבל גירסתם של המשיבים, אשר לפיה המערער הוא אביו של המשיב הראשון.

5. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענות בדבר קיום הסכמים כביכול, כמפורט לעיל. בעקבות מסקנתו שהתבססה על הלכת שרון נ. לוי הנ"ל, הסיק בית המשפט כי על המערער כאב חלה חובה לזון את בנו, שהוא מקטני קטינים.

סכום המזונות נקבע בעקבות הערכת צרכי הקטין על ידי הערכאה הראשונה.

6. בכתב הערעור ובסיכומיו שב ומעלה המערער את מכלול הטענות שהועלו בערכאה הראשונה, ומלין על כך שטענותיו לא התקבלו.

טענתו הראשונה היתה כי לא ניתן היה להעלות את שאלת האבהות במסגרת תביעת המזונות. טענה זו איננה מקובלת עלי. הקטין רשאי היה לפנות לערכאות ולתבוע ממי שהוא לדעתו אביו את המזונות אשר להם הוא זכאי על פי הדין האישי. לו גם היתה הסכמה של האם בדבר וויתור על מזונותהקטין, לא היה בכך, על פי ההלכה הפסוקה, כדי לחסום דרכו של הקטין בפנותו לבית המשפט כדי לתבוע את מזונותיו מידי אביו. יתרה מזאת, חתימת המערער על ההודעה בדבר לידת בנו גם יצרה תשתית ראייתית ראשונית בדבר היותו אבי הקטין.

משהעלה המערער בכתב ההגנהובהודעות צד ג' את התכחשותו לאבהותו הפכה שאלת האבהות לשאלה שיש להכריע בה דרך אגב, מאחר וזו שאלה שההכרעה בה דרושה לבירור העניין, קרי לצורך מתן ההחלטה העקרונית בדבר קיומה של חובת תשלום המזונות, היינו זכותו של הקטיןלמזונות מידי המערער (סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984).

לגוף העניין, אין מקום לחלוק על הסתמכותו של בית משפט קמא על פרשת שרון נ. לוי, שהרי טענתו-הסברו של המערער בקשר לאי נכונותו לעבור בדיקת רקמות (הטענה כי עדיפה לו אי הוודאות וכי זו זכותו) היתה נטולת הגיון בנסיבות העניין, ומכל מקום, אינה יכולה לשמש מחסום יעיל להסקת מסקנות מן הנסיבות שנוצרו.

המערער ביקש להסתמך על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי שישמש לו מגן בפני הדרישה לקיים בדיקת רקמות.

7. (א) אין פוגעים בכבודו של אדם. זכותו של אדם היא, כי כבודו כאדם יוגן. ההגנה על כבוד האדם היא זכות יסוד. הזכות קיימת כחלק מהותי מתפיסות היסוד האנושיות והחברתיות שלנו, ועל כן נקבע לה מקום בהוראות החוקתיות של משפטנו, כביטוי לערכי מדינתנו וחברתנו.

הזכות היא חלק מן המשפט הפוזיטיבי שלנו. התגבשותה לא היתה מותנית בחקיקתו של חוק יסוד, המבטיח הגנתה ושמירת קיומה. חוק היסוד אינו יוצר את זכות היסוד מעיקרה, אלא מגבש אותה בהוראה סטטוטורית, מגדיר אותה וקובע הסדרים שנועדו להגן עליה.

יש מקום להבחין בין הגרעין, הלוז, לבין הכלים שנועדו לשמרו. הגרעין הוא זכות היסוד, והשאיפה והשקידה על קיומה הלכה למעשה בכל הרבדים של חיינו המדיניים, החברתיים והבין-אישיים. ההסדרים החוקתיים נועדו אך לשמש אמצעים ומכשירים להגנה על הזכות. יש לזכור, על כן, לעולם, כי ההכרה בזכות היסוד והאמצעים הדרושים כדי להבטיח הגשמתה, משתרעים אל מעבר לנוסחאות החוקתיות הקובעות דרכי שריונה של הזכות, והמקנות לזכות היסוד, מן הבחינה המשפטית, מעמד-על מוגן ונעלה. ההגנה החוקתית על זכות יסוד שומרת על קיומה מול חקיקה המבקשת לצמצמה שאינה עונה לכללים המסייגים שהותוו בחוק היסוד ומול הפרתה על ידי רשות מרשויות השלטון. אולם, ההגדרה החוקתית אינה מבטיחה, כשלעצמה, את כיבודה הכל-כוללת של זכות היסוד, בכל הנסיבות, הלכה למעשה. הבנתה וקידומה של זכות היסוד של כבוד האדם כערך בין ערכי היסוד של שיטתנו המשפטית והחברתית, הם עיקר הראוי להצבה במרכז מעיינינו, גם כאשר אינה מתעוררת השאלה של סתירה בין זכות היסוד לבין חיקוק כלשהו.

לעולם יש לשוות לנגד עינינו, כי קיומה והגשמתה של הזכות אינם מתמצים במבנה החוקתי הקובע שריונה ובנוסחאות המשרתות אותו. ביצועה של הזכות – לרבות העמקתה, השרשתה והרחבתה – חייב למצוא ביטויו בכל רובדי החיים ובכל ההקשרים והנסיבות המדיניים, החברתיים והאנושיים, אשר בהם על הזכות למצוא ביטוייה המוחשיים. בעת הדיון בהסדרים החוקתיים אין לזנוח את ההדגשה וההבהרה של ביטוייה הרב-גווניים ועשירי ההשלכות של הזכות לגופא.

הבשורה החוקתית אינה מתמקדת בהצהרה על קיומה של זכות היסוד, אלא במהותה, במידתה ובתוכנה של הגשמת הזכות, הלכה למעשה.

כבוד האדם לא יובטח על ידי הדיבור עליו אלא על ידי מתן ביטוי ממשי ומוחשי לשמירה עליו. בכך תפקיד חשוב לבתי המשפט החייבים לשקוד בפסיקתם על ההגנה המעשית על כבוד האדם, על קיום השיוויון שהוא מרכיב ממרכיבי כבוד האדם ועל ההגנה על אלה שאין בידיהם להגן על כבודם ללא עזרת בית המשפט.

במילים אחרות, חוק היסוד מחיל את החובה להגן על כבוד האדם על כל רשות מרשויות השלטון. זוהי החובה שבחוק, אך בכך לא סגי: כבוד האדם וההימנעות מן הפגיעה בכבודו של אדם באשר הוא אדם, הם ערכים שיש להשרישם בתוך כל מרכיבי החברה מעל ומעבר לתחומיהן של החובות המשפטיות המוטלות על רשויות השלטון. הנושא הערכי האמור שיבקש למצות עצמו בהגדרות של יחסי כוחות חוקתיים בלבד, ובאיזונים בין רשויות השלטון, יישאר תלוי על בלימה בלי לזכות להגשמה מלאה. הגנת כבוד האדם כחובה של רשויות השלטון, ספק אם תצלח, אם תהיה מנותקת מן המציאות אשר בתוכה הרשויות פועלות. הגשמת הזכות מן הנכון שתעלה מתוך חיות ערכיה של המדינה והחברה אשר בה היא מופעלת ותמצא ביטויה המוחשי בחיי היום יום, ובין היתר בהתייחסותו של בית המשפט להגשמת הזכות, בבואו לדון בסכסוכים קונקרטיים בהם מתחייב דיון והכרעה בהגשמת זכות היסוד.

(ב) כבוד האדם, בהקשר החוקתי, הוא מושג משפטי, אולם ביטויו המעשי, כאמור, בהוויה האנושית היום-יומית וביחסם של המדינה והחברה, ובכלל זה בתי המשפט, אל הפרט החי בה. כבוד האדם משתקף, בין היתר, ביכולתו של ייצור אנוש בתור שכזה לגבש אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתם, לבחור בחירותיו הרצוניות, שלא להיות משועבד לכפיה שרירותית, לזכות ליחס הוגן מצד כל רשות ומצד כל פרט אחר, ליהנות מן השיוויון אשר בין בני אנוש, לזכות לתשומת הלב הראויה של החברה בה הוא חי, להשיג דעת או לסרב לדעת, כרצונו.

(ג) זכותו של המערער שלא לבצע בדיקת רקמות שרירה וקיימת. אין חוק הכופה עליו בדיקה שאינו רוצה בה ואין כופים על אדם לחקור ביוזמתו במופלא או בנעלם בעברו. אדם אינו חייב לחקור בעברו ובהיעדר חובה שבדין גם אינו חייב לגלות ברבים מה פעל ועשה ובמה נמנע מכך.

יש דעה כי זכות היסוד של כבוד האדם מעניקה לו את הזכות "שלא לדעת על עצמו יותר מאשר ברצונו לדעת" (C. STARK, NEW CHALLENGES TO THE GERMAN BASIC LAW, NOMOS, BADEN-BADEN, 1991, P. 79). אולם, כל זאת בתנאי שאין המדובר על העלמת מידע שיש בה משום פגיעה באדם אחר ואשר לא נועדה אלא כדי למנוע הקניית זכות לאחר. רשאי אדם, למשל, שלא לרצות לדעת מהן תוצאות בדיקת הדם שלו, אולם זאת בתנאי שאין הוא מבקש אותה שעה רשיון לעסוק במלאכה מסוכנת אשר בה יש לתוצאות של הבדיקה הרפואית האמורה השלכה ישירה על יכולתו לתפקד מבלי לסכן חיי אחרים ובריאותם.

כבוד האדם, ככל זכות, חייב להיבחן תוך הקפדה על ההתחשבות בזכויותיהם של אחרים. כאשר הזכויות של פרטים מתנגשות זו בזו, על בית המשפט לנסות ולערוך איזון ביניהן ולשקול, זו לעומת זו, את מידת הפגיעה של הפעלת כל אחת מן הזכויות בזכויותיהם של אחרים: לפי האימרה הידועה, זכותו של פלוני להניף ידו לצדדים מסתיימת במקום בו מתחיל אפו של אדם אחר.

לצד זכות היסוד של המערער קיימת זכות היסוד של הקטין לכבודו כאדם. הווי אומר, במקרה דנן סובבות זכויות האחרים, שיש לשקלם מול זכותו של המערער, סביב טובת הילד וסביב רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו, כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות; ומה גם כאשר ההסתמכות של המערער אינה מעוגנת אלא ברצון, ספק תם הלב, להסתיר את התוצאות של מגע מיני שלא הוכחש, כדי לא להתחייב במזונות כלפי הקטין שרצונו הפוך. הפגיעה היחסית בקטין – עקב שלילת זכותו לדעת מוצאו – חמורה בהרבה מן הפגיעה בזכותו של המערער "שלא לדעת".

לבית המשפט קנויה היתה הסמכות להסיק מן הסירוב האמור את המסקנה ההגיונית היחידה, המתבקשת בנסיבות העניין. זכות היסוד אינה שוללת מערכאה שיפוטית את היכולת להסיק מסקנה סבירה מן האופן בה מתבקש השימוש בה. עצם הישענותו של המערער על זכות היסוד בדבר כבוד האדם, אין די בה כדי להציג תיזה סבירה, הדוחה כל מסקנה משפטית. הזכות לכבוד האדם באה להגן על פגיעה במעמדו האישי והאנושי של האדם; היא אינה באה להפוך את הבלתי סביר לסביר ולגרוע מיכולתה של ערכאה שיפוטית לנסות להסיק וללמוד ממערכת נסיבות עובדתית פלונית את מה שעולה בדרך ההגיון מתוך הנסיבות.

פלוני אשר בידיו נתפס רכוש, זמן קצר אחר גניבתו, אינו יכול לטעון כי אסור להסיק את המסקנה המקובלת בדבר "החזקה התכופה" שהיא פרי ההגיון, עקב טענת המחזיק ברכוש, כי ברצונו לשמור על כבודו. מי שטוען לזכות שלא לדעת את האמת, צפוי לכך שבית המשפט ידחה את הסבירות שבהסברו בנסיבות נתונות, ויראה בכך את הרצון לחמוק מגילוי האמת.

8. סיכומם של דברים, נתעלם מן המערער כי לקטין שמורה גם כן הזכות לכבוד האדם, וכי, בין היתר, רשאי הוא, לשם שמירת כבודו האישי והאנושי, ולשם הבטחת זכויותיו על פי הדין האישי ועל פי דיני הקניין, שלא לרצות להחשב לבן בלי-אב-ידוע אלא לדרוש לדעת מי אביו (ראה מ.

שמגר, סוגיות בנושאי הפריה ולידה, הפרקליט לט, 39 ,21). זאת ועוד, השמירה הראויה על טובת הילד היא אחד מביטוייו של קיום כבוד האדם (ראה גם: ,.4TH ED V. MUNCH / KUNIG, GRUNDGESETZ-KOMMENTAR BAND 1, BECK-VERLAG, MUNCHEN 1992, P. 133). ההתנגדות של קטין לאלמוניות מוצאו היא סבירה ומקובלת. הרי, יש אף הטוענים כי מותר האדם מן הבהמה בין היתר, בידיעת האדם על מוצאו. קרי, הזכות לדעת את המוצא הישיר היא חלק מן הדרך להבטחת כבוד האדם (שם, עמ' 39).

הקטין רשאי, איפוא, לפעול לשם שמירה על כבודו למען בירור מוצאו, ואין בכך, כשלעצמו, כדי לפגוע באחר.

באיזון בין הזכויות גוברת זכותו של הקטין, אשר עלול להיוותר לחלוטין משולל זכות לכבודו ולטובתו ולהיפגע חמורות בזכויותיו האנושיות-האישיות והקנייניות אם זכותו של אדם אחר "שלא לרצות לדעת", תמנע או אף תאסור הסקת מסקנה סבירה על ידי ערכאה שיפוטית המופקדת על האיזון בין טובת המערער לבין טובתהקטין.

עד כאן בעניין זכות היסוד.

9. בית משפט קמא גם דחה בדין את הטענה בדבר קיום הסכמים כביכול בדבר אי כניסה להריון ולאחר מכן בדבר וויתור על כל הזכויות של הקטין.

נדון בטענות אלה לפי סידרן. המערער והמשיבה השתמשו, לפי דבריהם, באמצעי מניעה בעת שקיימו יחסי מין, והכניסה של המשיבה השניה להריון באה לשניהם כהפתעה. אולם, נקיטת אמצעי זהירות בפני כניסה להריון, אין בה ולא כלום כדי לשחרר כל צד מן האחריות המשפטית למעשיו ולתוצאותיהם, אם יש תוצאות כאמור. גבר המקיים יחסי מין צריך להיות ער לכך כי בעשותו כן הוא נוטל על עצמו אחריות לכל התפתחות היכולה לנבוע בדרך הטבע מקיום היחסים. רצונו או אי רצונו בהולדת ילד איננה רלבנטית, כי אין לאדם שליטה אבסלוטית באפשרויות הביולוגיות היכולות לנבוע מקיום יחסי המין.

יודגש כי במקרה שבפנינו גם לא הוכח כל מעשה מרמה, כי לפי הראיות, ההריון הפתיע גם את המשיבה.

אין גם לבוא בטרוניה אל המשיבה השניה, כטענתו הנוספת של המערער, על כי סירבה לבצע הפסקת הריון. זכויותיה על גופה הן בידיה, ואין האב יכול לכפות על האשה הפסקת הריון או הימנעות מהפסקת הריון, וכבר הכרעתי בעניין זה מפורשות בע"א 413/80 (פלונית נ. פלוני, פ"ד לה(57 (3).

10. מקובל עלינו מאז ומתמיד כי הורה אינו יכול לוותר על זכויותיו של קטין לתבוע מזונות מן ההורה השני.

.11 דחיית הודעת צד ג' נגד המשיבה, היא בגדר יישום נכון של כללי דין תורה בעניין חובותיו של אב כלפי קטני קטינים, ואך חסד עשה בית המשפט עם המערער כאשר תחם את החיוב במזונות בסכום הגבוה יותר עד הגיעו של הקטין לגיל שלוש ולא עד גיל שש.

12. סיכומו של דבר, לא מצאתי כל ממש בטענות המערער – בין אלו שפורטו לעיל ובין יתרן, ועל כן הייתי דוחה את הערעור, ומחייב את המערער בהוצאותיהם של המשיבים בסכום של 3,000 ש"ח.

השופט ד. לוין

אני מסכים.

השופט ת. אור

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.

ניתן היום, ג' אלול התשנ"ד (10.8.94).

Switch to mobile version