Search
לחיפוש מתקדם

ע”א 830/76 נגד בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים פסק-דין 24.1.79, 29

ע”א 830/76
ע”א 836/76

1. אליהו סעדה
2. יחיאל גולדפרב
3. מגדל בנין חברה לבטוח בע”מ

נגד

משה חמדי

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

[24.1.79, 29.10.78, 16.11.78]

לפני מ”מ הנשיא מ’ לנדוי, והשופטים ש’ אשר, ש’ לוין

ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט מ’ בן-דרור), מיום 7.11.1976, ב-ת”א 1076/73 .

ר’ ויינברג – בשם המערערים ; ש’ סגל – בשם המשיב
(המשיבים בערעור-שכנגד) (המערער בערעור-שכנגד).

פסק-דין

השופט אשר

ערעור וערעור-שכנגד על פסיקת פיצויים לקורבן של תאונת דרכים. התאונה ארעה בתאריך 10.1.1973 בשעה 06.30 בבקר, ברחוב לח”י ברמת יצחק : מכונית מסחרית מסוג ויליס סטיישן, נהוגה בידי אליהו סעדה (להלן “הנתבע”) פגעה בהולך רגל משה חמדי (להלן “התובע”), ופצעה אותו קשה. בעקבות התאונה הגיש התובע תביעת פיצויים נגד הנתבע, נגד מעבידתו ונגד חברת הביטוח שבטחה את המכונית וכל אלה ביחד יקראו להלן “המשיבים”.

פרטי התאונה נקבעו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי תל-אביב (כבוד השופט מ’ בן-דרור), ותמציתם היא : רחוב לח”י הוא רחוב ללא מוצא, שנכנסים אליו מרחוב אצ”ל. יש בו כביש סלול אספלט ברוחב של 2.60 מ’ בלבד, כשמשני צדיו מדרכות חול רחבות ביותר. כ-30 מ’ מתחילת הרחוב נמצא בית מס’ 8 ובו חנות מכולת, ושני בתים אחריו בית מס’ 4 בו גרה אמו של התובע. הנתבע, שעסק באותו בוקר בחלוקת לחם לחנויות, נכנס עם רכבו לרחוב לח”י, עלה במעלה הרחוב עד לחנות המכולת, ועצר לידה. הוא הוציא ארגז עם לחם ונכנס לחנות כדי למסרו שם, ובאותו זמן יצא התובע מבית אמו והחל ללכת במורד הרחוב לכיוון רחוב אצ”ל. הוא התקדם כשהוא הולך על הכביש, עד שהגיע אל המכונית החונה, עקף אותה כשהוא עולה על המדרכה, וירד שוב אל הכביש כדי להמשיך בדרכו. בינתיים יצא הנתבע מהחנות, נכנס למכוניתו, התניע אותה והחל לנסוע בהילוך אחורי (רברס) כדי להגיע לרחוב אצ”ל. המכונית התקרבה אל התובע, השיגה אותו בנקודה המרוחקת כ-20 מ’ מהחנות, ופגעה בו. לדעתו של השופט המלומד פגעה המכונית בתובע כשהוא הלך לתומו באמצע הכביש ובאת-כוחם המלומדת של המשיבים, עורכת-הדין ויינברג, תוקפת קביעה זו. היא מסתמכת על עדותו של הנתבע, שלפיה יצא הנתבע מחנות המכולת, נכנס למכוניתו והחל להסיעה אחורנית, כשלפתע, מבלי שהנתבע יכול היה לצפות לכך, ירד התובע מהמדרכה על מנת לחצות את הכביש לפני המכונית המתקרבת. הוא נכנס ממש מתחת לגלגליה האחוריים של המכונית מבלי שהנתבע יכול היה למנוע את הדבר. גרסה זו של באת-כוח המשיבים נדחתה על-ידי השופט המלומד, והסיוע היחידי שאפשר היה למצוא לה הוא בדברי התובע שנאמרו לחוקר המשטרתי כמה שעות אחרי התאונה (ת/7), והם :

“וכשאני ירדתי אל הכביש פתאום איזה אוטו שנסע אחורנית אני הרגשתי שהוא דוחף אותי”.

המשיבים בקשו ליחס את המלה “פתאום” למלים שקדמו להן היינו – לירידה אל הכביש, כלומר, שהירידה היתה פתאומית כביכול ; השופט המלומד דחה פרוש זה, וגם אני סבור כמוהו שהמלה פתאום מתיחסת לדחיפה על-ידי המכונית שבאה אחרי המלה “פתאום”, ולא לירידה מהמדרכה שקדמה לה. לפיכך בדין נדחתה טענתם של המשיבים, ואין בסיס לסברתם כי בגלל תנועתו הפתאומית של התובע היתה התאונה בלתי נמנעת.

אך עדיין לא נתברר לנו אם יש ליחס לנתבע את מלוא האחריות לתאונה. לא היו עדים לתקרית, ובית-המשפט נדרש להכריע בין גרסותיהם המנוגדות של 2 צדדים מעונינים. גרסתו של התובע היתה פשוטה : בהודעה ת/7 הוא ספר שהלך על הכביש כשרצונו לעבור לצד השני ולהגיע לרחוב אצ”ל כשפתאום הרגיש דחיפה מאחור ונפגע. בעדותו בבית-המשפט הוסיף התובע על דברי ההודעה, ואף תיקן אותה באומרו שירד אל הכביש מפני שעל המדרכה היה בוץ, לכלוך וזבל, ומפני ש”שם כולם הולכים על הכביש”. הוא לא חצה את הכביש אלא עבר עליו, ומה שנרשם מפיו בענין זה בהודעה המשטרתית, בטעות נרשם. הוא לא שמע כשהנתבע התניע את המכונית מפני שהרעש ברחוב אצ”ל הפריע לשמיעה, והוא לא ראה מכונית אחרת כלשהי זולת מכוניתו של הנתבע. גם הנתבע מסר לחוקר המשטרתי הודעה ביום אירוע התאונה (ת/6), ובה סיפר שיצא מחנות המכולת, נכנס למכוניתו, ואחרי שבדק בעזרת הראי הפנימי ושתי המראות החיצוניות שאין תנועה על הכביש ובשני צדיו, החל לנסוע אחורנית. הוא נסע כששה מטרים ואז ראה אדם על המדרכה הימנית (כלומר – מצדה הימני של המכונית) ; הוא המשיך לנסוע באיטיות ולפתע שמע צעקה וראה בראי אדם הצמוד לפינה הימנית-אחורית של הרכב. הוא עצר, ירד מרכבו, ומצא את התובע שוכב על הכביש כשידו על המדרכה. בחקירתו בבית-המשפט הוסיף הנתבע, שלפני כניסתו למכונית העיף מבט ולא ראה איש, שלא ציפה כי התובע ירד מהמדרכה אל הכביש, ושלא היתה לו ברירה אלא לנסוע אחורנית ובאותו זמן כל הסביבה היתה שקטה. הוא הכיר את הרחוב מביקוריו הקודמים וידע שאנשים נוהגים ללכת שם על הכביש, אך הדגיש שאם אנשים רואים רכב נכנס כולם עוזבים את הכביש. לדעתו “כשבן אדם נורמלי שומע רכב הוא מפנה את הכביש”. על כל אלה יש להוסיף שהנתבע הודה במשפט הפלילי אשר הוגש בעקבות התאונה בכל העובדות שבכתב האישום, ובין היתר הודה שהוא הסיע את מכוניתו אחורנית מבלי שאיש הדריך אותו בנסיעה זו, שדרך המראות של המכונית ניתן לראות למרחק של 20-30 מ’, ושהוא לא הבחין בתובע לפני קרות התאונה. אלה הראיות שהיו בפני השופט המלומד, ועל-פיהן הוא קבע שהנתבע בלבד אחראי לארוע התאונה. הוא לא האמין לנתבע במידה שגרסתו סתרה את גרסת התובע, ואף הסביר בפרוטרוט למה העדיף את גרסת התובע. באת-כוח המשיבים בקשה לשכנענו, שלא היה מקום להעדיף את עדות התובע על עדותו של הנתבע, ושהשופט טעה בנימוקיו להעדפה זאת. לדעתה, כאמור, צריך היה לבדוק את העדויות אחת מול השנייה, ללא יחס מוקדם לטובת אחת מהן, ובדרך זו היה השופט המלומד נוכח כי גרסתו של הנתבע היא הנכונה. אכן יתכן שלא כל טעמי בית-משפט קמא לענין העדפת עדות התובע עומדים בפני הביקורת, אך העובדה שהפגיעה היתה בגבו של התובע ולא בצדו הימני, כפי שנובע מגרסת הנתבע, דיה כדי להטות את כף המאזניים לטובת גרסתו של התובע, מה עוד שיש היגיון בסיפורו. השופט היה רשאי לקחת בחשבון שהנתבע ניסה בבית-המשפט “ליפות” את גרסתו ובדה דברים מלבו, וכל הנימוקים האלה יש בהם כדי לספק את דרישותיו של סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל”א- 1971, הדורשות הנמקת הסתמכותו של בית-המשפט על עדות יחידה של צד מעונין. יחד עם זאת, נראה לי שהשופט המלומד הגזים בדרישותיו כלפי הנתבע והתעלם מהפגמים שבהתנהגות התובע. הוא הסתמך על העובדות המפורשות בכתב האישום (ת/1) – דבר שהיה רשאי לעשותו, מפני שהנתבע הודה בעובדות אלה, אך הפירוש שנתן להן אינו עולה תמיד מן הכתוב. הוא הרחיק לכת כשמצא ראיה לרשלנות הנתבע בכך שהוא נסע אחורנית במקום שיעלה עם רכבו על מדרכת החול ויתמרן שם כדי להפנות את רכבו לכיוון רחוב אצ”ל. צודקת באת-כוח המשיבים באומרה כי התמרון שהוצע, על-ידי השופט המלומד נוגד את הדין (תקנות 33(א) ו-38(א) לתקנות התעבורה, תשכ”א- 1961), והלכה פסוקה היא (ע”א 210/66, (ציון שרעבי ו-מדינת ישראל נגד מכוניות הדר בע”מו-עזבון המנוח יצחק גרינשפן, וערעור-שכנגד, פ”ד כ(45 ,41 (4.), בע’ 45), שאין ליחס רשלנות לאדם הנוהג לפי תקנות התעבורה. רשלנותו של הנתבע לא התבטאה בכך שהסיע את רכבו אחורנית – דבר שלא יכול היה להימנע ממנו – אלא שלא אחז באמצעי הזהירות הדרושים כדי למנוע סיכון הכרוך בנסיעה כזאת. הוא ידע שבהיעדר מדרכות מרוצפות נוהגים תושבי הסביבה להתהלך על הכביש, והוא ידע שעליו לעבור מרחק של 30 מ’ בערך עד שיגיע לרחוב אצ”ל, וזה מרחק גדול בשביל נסיעה אחורנית בכביש עירוני. כל אלה חייבו אותו לנהוג בזהירות מירבית, לסקור היטב את כל הדרך לפני שנכנס למכוניתו, לנסוע באיטיות מיוחדת, ולהשתמש בצופר לשם אזהרת כל אלה שנקלעו לדרכו. השופט מלומד לא האמין לנתבע, ש”העיף מבט ולא ראה איש” לפני כניסתו למכונית, ואין פלא שלא האמין לדברים אלה, כשאין להם זכר בהודעתו של הנתבע – ת/6. הפגיעה החמורה בגופו של התובע מצביעה על נסיעה מהירה מדי, ולא נטען שהנתבע השתמש בצופר כדי להזהיר את הבריות. כל אלה מצביעים על רשלנות של הנתבע, אך גם התובע נהג ברשלנות ; הוא ראה את “מכונית הלחם” כשהיא עומדת ליד חנות המכולת וסותמת כמעט את כל רוחב הכביש, והוא ידע, או חיב היה לדעת שהיא לא תישאר במקום זה וגם לא תוכל לנסוע קדימה, אלא עליה לחזור ולצאת לרחוב אצ”ל, במילים אחרות – הוא ידע, או חיב היה לדעת, שהמכונית עלולה בכל רגע לזוז אחורנית, ושההליכה על הכביש בנסיבות אלה היא מסוכנת אף מעבר לסיכון הרגיל הכרוך בהליכה על כביש עירוני. זאת ועוד – קשה להאמין שאדם הקרוב כל כך למכונית כפי שהיה התובע לפני התאונה לא שמע כלל את הרעש הקשור בהתנעת המכונית ובנסיעתה בהילוך אחורי (הרועש במיוחד – ראה חוות דעתו של המהנדס שכטר), והעובדה שהתובע לא שמע דבר מכל אלה מאשרת שהתעלם מהסכנה בהליכתו, ולא שם לב לנעשה בקרבתו. הוא לא נהג כאדם אחראי, תוך זהירות סבירה בהגנה על עצמו (ע”א 57/56, (בנימין מורדקוביץ נגד מנחם מנחם, פ”ד יא 605 ,602 ; פ”ע כח 225.), בע’ 605, ע”א 316/75, (אלן שור, ואח’ נגד מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), ו-2 אח’, פ”ד לא(305-304 ,299 (1.), בע’ 305-304) והתנהגות זאת תרמה לאירוע התאונה.

מסקנתי שבכל הנסיבות הנ”ל יש מקום לקבל בחלקו את ערעורם של המשיבים ולחלק את האחריות לאירוע התאונה בין הצדדים ביחס של 85% על המשיבים, ו15% על התובע.

בעת אירוע התאונה היה הנתבע בן 51 ועבד כפועל במחלבות המאוחדות בע”מ. משכר עבודתו קיים את משפחתו הכוללת אשה וחמישה ילדים שכולם היו קטינים בעת אירוע התאונה. כתוצאה מהפגיעה בגבו נחבל קשות בעמוד השדרה הצווארי, ובעטיה של פגיעה זו הוא סובל משיתוק של ארבעה הגפיים. השיתוק הוא מלא, כולל שיתוק של דרכי השתן ופי הטבעת. אין ביכולתו של התובע להשתמש בגפיים העליונים לביצוע פעולות יום-יום וזאת בגלל היעדר פעולה תקינה בשרירים המפעילים את האצבעות, והגפיים התחתונים הם במצב של סמסטיות. כשהוא אינו שוכב במיטה הוא קשור לכסא גלגלים, ואת הכסא אין הוא יכול להניע אלא למרחק קטן (חוות דעתו של פרופ’ ספירא ת/15). אין פלא שפגיעה קשה כ”כ עוררה בעיות רבות בקשר עם חישוב הפיצויים המגיעים לתובע, והשופט המלומד טרח הרבה כדי להתגבר על החומר העצום שהוגש לו ולהסיק ממנו את המסקנות הנכונות. פסק-דינו שהוקדש כולו לקביעת הפיצויים (בשאלת האחריות דן השופט בהחלטה קודמת) הוא ארוך ומפורט, ויתכן שאף מפורט יתר על המידה – עובדה שגררה בעקבותיה טענות ערעור ארוכות ומפורטות עוד יותר ביחס לכל שאלה ולכל פריט מפריטי הנזק. בערעור שלפנינו, הוגשו עיקרי טיעון מפורטים, ובאי-כוח הצדדים טענו לפנינו בעל-פה במשך 3 ימים שלמים, וגם כבדו אותנו בהשלמות בכתב כמעט בכל נקודה שנטענה בעל-פה. אין לראות בדברי אלה הבעת בקורת על באי-כוח הצדדים אשר עשו את מלאכתם בצורה מעולה, אך ארשה לעצמי להביע את חרדתי לעתידו של בית-משפט זה, לאור הצפתו בערעורים ארוכים ומסובכים, שרוב רובם מכוון נגד קביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה. במצב החוקי הקים אצלנו רשאים הצדדים להעמיד לבקורת לפני ערכאת הערעור גם את מסקנותיה ואת קביעותיה העובדתיות של הערכאה הראשונה, ולנו אין ברירה : אנו חיבים להשקיע מאמץ רב וזמן יקר בבדיקת עדויות, מסמכים, חישובים וחשבונות במקום שנעסוק בפתרון שאלות משפטיות שהוא תפקידו הטבעי של המוסד השיפוטי העליון במדינה. נראה לי שעורכי-הדין היו יכולים לעזור לבית-משפט זה לא מעט במילוי תפקידו אילו הסכימו לנהוג ביתר התאפקות בהגשת ערעורים, ובמיוחד ערעורים על קביעת פרטי נזקים שאין כל אפשרות לדיק בפסיקתם.

אעבור כעת לערעורי הצדדים על קביעת גובה הנזק, ואלך, ככל האפשר, לפי הסדר שבו נדונו השאלות בפסק-הדין נשוא הערעור.

א. כמה זמן יכול היה התובע להמשיך בעבודתו לולא נפגע בתאונה.

כאמור היה התובע בן 51 כשנפגע, וגיל הפרישה הרגיל והמקובל לגבי עובד שכיר הוא 65 שנים, היינו, שנותרו לתובע 14 שנות עבודה לולא נפגע. בבית-משפט קמא טענו המשיבים, שבגלל המחלות שנתגלו אצלו עוד לפני התאונה חייב היה התובע לפרוש מעבודתו עוד לפני הגיעו לגיל 65. טענה זאת נדחתה על-ידי השופט המלומד, ובהודעת הערעור מערערים המשיבים על הדחייה, ולחלופין הם טוענים שגם אם לא היה התובע מפסיק לחלוטין את עבודתו היה בוודאי נאלץ להסתפק בהשתכרות פחותה, כלומר היה עובד פחות שעות, או היה עובד פחות בלילה, כששכר שעות לילה הוא גבוה יותר מהשכר המשתלם בעד העבודות ביום.

יש להניח שאדם בריא ישמור על כושר השתכרותו עד הגיעו לגיל הפרישה(ע”א 407 ,439 ,462/61 (ראש העיר, חברי המועצה ובני העיר נתניה נגד שושנה ו-עדיאל נמס, אריה כהן, ואח’, פ”ד ט”ז (853 (2.)), ומשטענו המשיבים כי במצב בריאותו לא היה התובע ממשיך להשתכר עד גיל הפרישה, היה עליהם להוכיח את הדבר. הם לא הצליחו להרים את נטל השכנוע שהיה מוטל עליהם. מה שהוכח על-ידם הוא שבעבר טפלו רופאי קופת חולים בתובע בגין אסטמה ברונכיאלית וסכרת, אך לדעת הרופא המטפל, ד”ר ליברמן, היו אלה מחלות קלות ולא היה חשד לסיבוכים בגללן. אילו היו מחלותיו אלה של התובע רציניות יכלו לגרום לתוצאות חמורות עליהן העידו הרופאים דר’ שטייניץ ודר’ שפירא, ובין היתר יכלו גם לגרום לקיצור תקופת כושר השתכרותו, אך בהיותן במצב קל אין ליחס להן השפעה כזאת. אינני רואה מקום להסתיג ממסקנתו של השופט המלומד כי הראיות שהוגשו על-ידי המשיבים אינן מאפשרות קביעה פוזיטיבית שהתובע היה מסתמא פורש מעבודתו קודם זמנו, ולפיכך יש לדעתי לדחות את ערעור המשיבים בנקודה זאת.

ב. קיצור תוחלת חייו של התובע.

כל הרופאים שחיוו את דעתם בשאלה זאת מסכימים שלנכה במצבו של התובע “הרתוק למיטתו” אורבת סכנה של פטירה מוקדמת בגלל סיבוכים אפשריים הקשורים למצבו. הסיכונים הם (בין היתר) של זיהומי לחץ אפשריים של העור ושל זיהומים בדרכי השתן. תוחלת חייו של גבר בריא בגילו של התובע, על-פי הנתונים הסטטיסטיים שהוסברו על-ידי האקטואר העד הימל, היא עד גיל 76 בערך. לדעת דר’ יעקובוביץ מוקטנת תוחלת החיים במקרים כאלה בכ20%, ואילו דר’ נתנזון מדבר על הפחתה של %15-20 . לדעתו של דר’ רוזין מראה הסטטיסטיקה כי תוחלת חייהם של נפגעי חוט השדרה אמנם מתקצרת ב%15-20, אך לפי עבודות מחקר חדישות יותר האחוז הוא %10-13 . הפסימיסטי ביותר שבין הרופאים הוא דר’ שטייניץ, ולדעתו אין לתובע סיכוי לחיות יותר מאשר 6 שנים, היינו עד גיל 60 בלבד. האופטימיסט שברופאים הוא דר’ רוזין, והשערתו היא שתוחלת חייו של התובע לא תקוצר כלל מפני שלא נמצאו אצלו סיבוכים בקשר עם זיהומי לחץ או זיהומים בדרכי השתן. בדעתו זו של דר’ רוזין תומך, בהסתיגות מה, גם דר’ ספירא. לדבריו העובדה ששלוש שנים אחרי הפגיעה, השתן של התובע עדין סטירלי מעוררת תקווה שתוחלת חייו לא תפגע בהרבה. למרבה הצער לא התבססה הנחתם של שני הרופאים דר’ רוזין ודר’ ספירא על עובדות מדויקות. דר’ רוזין העיד ש”מבחינת הדווח על דרכי השתן לא היו כל בעיות” (בע’ 51 לפרוטוקול) אך המציאות היא אחרת. נתברר שאצל התובע נתגלו זיהומים בשתן והדבר אושר בעדותו של דר’ ליברמן – הוא הרופא המטפל בתובע מטעם קופת חולים. לדבריו (בע’ 150 לפרוטוקול) יש לתובע זיהום בדרכי השתן כתוצאה מהקסטר, וזיהום זה הוא כרוני וסימניו מופיעים בכל הבדיקות. במצב דברים זה יש להניח כי לדר’ רוזין לא דווח על בדיקות השתן שנערכו מדי פעם בקופת חולים והוא סמך על בדיקות מעקב שנערכו במחלקתו פעם אחת בשנה בלבד. יתכן בוודאי שבבדיקה זו או אחרת לא ימצא זיהום אך דבר זה אינו שולל את קיומן של בדיקות אחרות, והן רבות, שבהן נתגלה הזיהום.

השופט המלומד היה מוכן להעדיף את דעתו של דר’ רוזין על דעת חבריו בענין קיצור תוחלת החיים אך לדעתי אין לנו ענין כאן עם העדפה של רופא אחר על משנהו, אלא הסתמכות על חוות דעת שהתבססה על הנחה עובדתית המוטלת בספק. בדברי השופט המלומד נשמעת נימה של אמון בהתפתחות מדע הרפואה, ברוחו העזה של התובע ובעזרתה הנאמנה של אשתו, והוא העדיף שיקולים אלה על נבואותיהם השחורות של הרופאים, אך לא אוכל ללכת אחריו בדרך זו. משנדרש בית-המשפט להכריע בשאלה שהינה בראש ובראשונה שאלה רפואית, אין הוא רשאי להתעלם מעדויות המומחים למקצוע הרפואה מטעמים שבאמונה או בהשקפת עולם. לדעתי יש לקבל את ערעורם של המשיבים בנקודה זו, והשאלה היא בכמה זמן תקצר תוחלת חייו של התובע. בהתחשב עם עדויותיהם של הרופאים אני מציע לקבוע כי תוחלת חייו של התובע לצורך חישוב הפיצויים התקצרה עקב התאונה ב15% מהנורמה, והחישוב יהיה כדלקמן : בתאריך מתן פסק-הדין היה התובע בן 55, ולבן-אדם בגיל זה תוחלת חיים של 76 שנה, היינו שיחיה עוד 21 שנה. בהנחה שתקופה זאת תקצר ב15%, יש לקבוע שלצורך חישוב הפיצויים נותרו לתובע עוד 16 שנות חיים, היינו, שהוא יגיע לגיל של 73.

ג. האם זכאי התובע לקצבאותמהמוסד לביטוח לאומי.

אין חולקים שהמוסד לביטוח לאומי ראה, וממשיך לראות בתאונתו של התובע תאונת עבודה. הוא הכיר בו כנכה של 100% לצורך קבלת הגמלאות הקבועות בדין, והוא משלם לו את הגמלאות כשורה. היה זה בא-כוחו המלומד של התובע, עורך-דין סגל, אשר מצא לנכון להטיל ספק בזכות מרשו לקצבאות וגמלאות אלה בטענה שהתאונה לא ארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו של התובע, וכי הקצבאות והגמלאות ניתנו לו לפנים משורת הדין ולא על-פי הדין. השופט המלומד דחה את הטענה, ואני מסכים עימו. משהכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע הנדון כתאונת עבודה שוכנע, מסתמא, שבשעת הבוקר, המוקדמת היה התובע בדרך למקום עבודתו. מצדנו אוכל רק להוסיף, כי קימת הנחה שהמוסד לביטוח לאומי פעל בענין זה על-פי בקשתו של התובע עצמו, ועל סמך האינפורמציה שקבל מהתובע וממעבידתו, ומי שמעונין כעת לסתור את ההנחה עליו הראיה. הטענה שהמוסד לביטוח לאומי משלם לתובע סכומי עתק לפנים משורת הדין נסתרת גם על-ידי המסמכים ת/19 ות/20 שהוגשו על-ידי התובע עצמו ; המסמך ת/19 מוכיח שהתובע נמצא בטיפולו של פקיד תביעות בטוח נפגעיתאונות עבודה והועמד מטעמו לבדיקה של הוועדה הרפואית, והמסמך ת/20 מאשר במפורש שקצבאותהביטוח הלאומי משתלמות לתובע “בעקבות פגיעה בעבודה שארעה ביום 10.1.73”, ואם לא די בכל אלה הרי נוכל להפנות את התובע לע”א 668/71, (בנימין מורגנשטרן נגד ברוך דימנשטיין, ואח’, פ”ד כו(843 ,841 (2.), שם אימץ בית-משפט זה (בע’ 843) את דבריו דלקמן של השופט י’ כהן שנאמרו בתביעה אזרחית ת”א 127/63 ,936/62, ((חיפה) שמואל פריצקר נגד יוסף רבינוביץ’ ואח’ פ”מ מא 400.).

“אם נקבעה זכותו של המבוטח לגימלה באופן הקבוע בחוק הביטוח הלאומי, אין על בית-המשפט הדן בתביעת המוסד נגד צד ג’ לעשות את עצמו כבית-דין לערעורים לגבי חבות המוסד כלפי המבוטח”.

כך גם בעניננו ; כשקבע המוסד לביטוח לאומי את זכותו של התובע לגמלאות, לא ישמע בית-משפט זה ערעור על החלטתו בענין החבות החוקית שלו.

ד. היוון.

פקודת הנזיקין אינה קובעת מבחנים להערכת נזק שנגרם כתוצאה מעוולה אזרחית, ואינה עונה על השאלה כיצד מעריכים את הנזק. את תורת הפיצויים כפי שהיא נהוגה במדינתנו אנו קבלנו, בחלקה העיקרי, מהמשפט האנגלי, ובחלקה האחר היא נובעת מהפסיקה המקומית. מהמשפט האנגלי ירשנו, בין היתר, את הכלל שהפיצוי בגין נזקי גוף נקבע על-ידי בית-המשפט בסכום חד פעמי, כשהוא מוערך על-פי הנזקים שנגרמו לניזוק עד יום מתן פסק-הדין ועל הנזקים הצפויים לו בעתיד. ניזוק שמקבל היום תשלום בעד נזק שטרם נתהווה זוכה למעשה בתשלום שעדיין אינו מגיע לו, ואת הכסף שהוא מקבל מראש הוא יכול להשקיע בהשקעה בטוחה הנושאת עמה רווחים. במלים אחרות – ניזוק המקבל היום את מלוא הערך של סכום הנזק שמגיע רק בעוד שנים מספר, מקבל לא רק את סכום הנזק במלואו אלא גם תוספת שתצמח במשך אותן השנים על הסכום שקיבלו כשהוא יושקע בהשקעה בטוחה. נזק שייגרם בעתיד ערכו הנוכחי הוא פחות מסכומו המלא, ומאחר ומטרת הפיצויים היא להיטיב את הנזק ולא יותר מזה, יש צורך לערוך חשבון לפיו יוענק לניזוק, ביום פסק-הדין, סכום כזה שבתוספת הרווח הצפוי מהשקעתו יהיה בו כיסוי מלא לנזק העומד להתרחש בעתיד. לפעולה זאת שבה מפחיתים מהסכום המלא של נזקי העתיד את רווחי ההשקעה האפשריים אנו קוראים בשם “היוון”, והסכום המהוון הוא ערכו דהיום של סכום הקרן המגיע בעתיד. לפנים נהגו בתי-המשפט להפחית, בצורת היוון, אחוז מסוים מסכום הפיצוי שנקבע על-ידם – לרוב 2% לכל שנה של הקדמת התשלום. ויש גם היום שופטים שנוקטים בדרך “פשוטה” זו, אך רובם עברו לשיטה מתוחכמת יותר של היוון הידועה כ”שיטה אקטוארית”. בית-משפט זה המליץ בעבר על השימוש בשיטה האקטוארית דווקא, והיא מבוססת על נוסחאות מתמטיות ומחושבת על-פי אחוזי ריבית מהשקעה בטוחה מיום פסק-הדין. בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע שאחוז הריבית העונה לדרישה זאת הוא 5% (ע”א 32/60, (פרידה, דובה-דליה, פייביש-אלי ו-ברוך פלקסברג נגד המנהל הכללי של רכבת ישראל, פ”ד יד(2) 1269 ; פ”ע מז 285.); ע”א 556/72 ,552/72 (שלמה אליהו נגד סלם חנחן, ואח’ וערעור-שכנגד, פ”ד כ”ט (341 (2.); ע”א 553/73 (דוד חג’ג’ נגד משה בסן, ו-2 אח’, החברה הלאומית לביטוח ולאחריות בע”מ נגד דוד חג’ג’, ו-2 אח’ פ”ד כח(1) 673.) ורבים אחרים). רק בשנת 1975 סטה לראשונה בית-משפט זה מהאחוז הנ”ל בפסק-הדין הידוע כהלכת “זדה” (ע”א 130/75 ,469/74, (יפה, גילה, ו-ענבל זדה נגד מרדכי בכר, ואח’ פ”ד ל(171 ,169 (1 .)) שם נקבע כי במקרה שבו מנכים מסכום הפיצוי בעבור הפסדי השתכרות בעתיד את הקצבאות המשתלמות לניזוק על-ידי המוסד לביטוח לאומי, יש להוון את הפיצויים באותו אחוז ריבית שבו מהוונות הקצבאות על-פי הדין. השואה זאת באחוזי הריבית באה כדי למנוע אי צדק שנוצר על-ידי היוון שונה של שני סכומים אלה, והואיל ובאותו זמן הורד אחוז היוון של גמלאותהביטוח הלאומי מ5% ל3%, הוחלט בענין משפחת זדה שגם הפיצוי המגיע להם יהוון באחוז זהה.

במקרה דנן ניסו באי-כוח הצדדים לתקוף את ההלכה הנ”ל – כל אחד מהם לפי דרכו ולצורך מטרותיו. באת-כוח המשיבים בקשה “להחזיר את העטרה לישנה”, ולהוון את הסכומים שנפסקו לתובע עבור נזקי העתיד בריבית של 5% (ואפילו %5.5). לדעתה אין להתחשב באחוזי היוון הנהוגים לגבי גמלאותהביטוח הלאומי מפני ששיעור ריבית של 3% הנהוג שם נקבע מתוך הנחה שהשכר הריאלי במדינה יעלה בעתיד בשיעור שנתי של %2.5. זאת ועוד – בעוד שכרו של התובע בעתיד אינו בגדר נתון וודאי והוא אינו נקי מסיכונים של מחלה, צמצומים בעבודה וכיוצא באלה, הרי הקיצבה החודשית של הביטוח הלאומי היא ודאית, בטוחה ונקיה מסיכונים ; וגם זאת נטען, שתקופת אובדן השכר נקבעת על-פי תוחלת כושר העבודה, ותוחלת זו קצרה בהרבה מתקופת תוחלת החיים שבה משתלמות הקצבאות.

טענותיו של בא-כוח התובע מוליכות אותנו לקיצוניות אחרת. לדעתו אין עוד במדינתנו השקעה בטוחה וצמודת ערך השומרת על ערכו הריאלי של הכסף וגם מבטיחה רווחים. לפי חישוביו שומרות אגרות החוב המונפקות על-ידי הממשלה בשנת 1978 בקושי על ערכו של הכסף המושקע בהן, ואינן מניבות הכנסה כלשהי, ולכן אין עוד הצדקה להוון הפיצויים באחוז כלשהו.

לדעתי יש לדחות את הדעות הקיצוניות של 2 הפרקליטים גם יחד. במהלך הדיון בבית-המשפט המחוזי חיוו את דעתם בשאלה המענינת אותנו 2 מומחים : רפאל רוזנצוייג, כלכלן העובד בשגרירות ארה”ב, אשר העיד מטעם התביעה וה’ יעקב פכטר, מנהל חברת ההשקעות של בנק הפועלים שהעיד מטעם ההגנה. בחקירתו הראשית הסתפק ה’ רוזנצוייג בהערה כללית, שלפיה נסתימה התקופה בה אפשר היה לרכוש אגרות חוב צמודות לאינדקס, “והדבר אף מתחיל להיות כרוך בהפסד”, ואילו בחקירת שתי וערב גילה שהתשואה של אגרות חוב בהצמדה מלאה היא כרגע בערך %5.5%-3.4. הוא התנבא שעל מכירת אגרות החוב יוטל בעתיד מס (כפי הנראה היתה כוונתו למס רווחי ההון) להבדיל מהיום, שהמס הוא אפס. בסך הכל, היתה עדותו קלושה למדי, וקים ספק בלבי בקשר עם מומחיותו. עדותו של ה’ פכטר היתה יותר מקצועית, אם כי גם על-פי דבריו קשה ליצור תמונה מלאה. לדעתו קים בשוק מחסור בכסף, ומי שמחפש השקעה טובה יכול למצוא אותה בקלות. הוא הזכיר את תוכניות החסכון בכל הבנקים המבטיחות הצמדה מלאה בתוספת תשואה מינימלית של %5.5%-5 ריבית לשנה. לדבריו יש גם קרנות המקבלות מהמשקיע תשלומים תקופתיים ומבטיחות הצמדה מלאה בתוספת של 3% ריבית לכל הפחות. מי שמשקיע מחוץ לבנקים יכול לצפות ל9% צמודים, והשקעה בנכסי דלא-ניידי מסחריים מבטיחה הן את ערך הקרן והן הכנסה של %15%-12 הצמדה ליוקר המחיה, או למדד יוקר הבניה. ה’ פכטר עמד על דעותיו אלה גם כשנחקר בחקירת שתי וערב, ובחקירה חוזרת הוסיף שאדם הרוצה להשקיע בתוכניות חסכון יקבל תוך שנתיים ריבית בין 3% צמוד ועד 30% מראש(?).

קשה לומר שעדויות המומחים הנ”ל היו ברורות וחד משמעיות או שהקיפו את מלוא האפשרויות הקימות בשביל אדם המעונין להשקיע את כספו בהשקעה צמודה ולזמן ארוך. אך ברור לי שלאור עדותו של ה’ פכטר אין בסיס לטענת בא-כוח התובע, כאילו אין עוד בשוק ההון שלנו אפשרות של השקעה בטוחה המבטיחה הן את ערך הכסף והן תשואה של 3% לפחות. מענין לצין בהקשר זה את דעתו של האקטואר מר א’ פאלק (עדו של התובע) שהצדיק בעדותו את היווןהקצבאות של המוסד לביטוח לאומי לפי ריבית של 3% באומרו (בע’ 99) :

“הבטוח הלאומי משקיע את כספיו באוצר לפי הסכם השקעה חתום. התובע אשר יקבל לידו סכום כסף מסויים בתור פיצויים נטו הדרך פנוייה בפניו להשקיע את כספו באופנים שונים, ויתכן שהוא ישיג השקעה צמודה למדד וריבית שנתית מעל ל3%”.

דברים אלה ודברי העד פכטר באים ללמדנו שבשוק ההון מצויות עדיין אפשרויות של השקעה צמודה למדד ומבטיחה ריבית שנתית של 3% לפחות ולכן תחזיותיו השחורות של עורך-הדין סגל המבוססות על ניתוח סוג אחד של השקעות בלבד (אגרות החוב הממשלתיות המונפקות בשנת 1978) אינם תואמות את המציאות ואין למצוא פגם בדחיית טענותיו הנ”ל של בא-כוח התובע על-ידי בית-משפט קמא. לא מצאתי בפסק-דינו של השופט המלומד התיחסות ישירה לטענותיה של עורכת-הדין ויינברג, אך ניתן ללמוד מהתיחסותו לע”א 556 ,552/72 , שהוא מתכוון להיוון על בסיס ריבית של 5%. אם זאת היתה כוונתו הרי היא נוגדת את הלכת “זדה” (ע”א , ,469/74הנזכר לעיל), ואין לדעת אם השופט המלומד התעלם מהלכה זו מפני שאינו מסכים לה, או שהדבר נעשה בהיסח הדעת. אך תהיה הסיבה אשר הרי שהחלטתו של השופט המלומד, במידה והיא עומדת בסתירה להלכת “זדה”, לא תוכל לעמוד. הלכת זדה קבעה שבמקרה של ניכוי הגימלאות של המוסד לביטוח לאומי מהסכום הנפסק בגין נזקי העתיד מהוונים את שני הסכומים לפי אותו אחוז הריבית, שהוא 3%, ולכן גם במקרה דנן יש להוון את הסכומים השונים לפי אחוז זה.

כאמור החילה הלכת זדה את ההיוון לפי 3% במלים מפורשות, רק על המקרים הנזכרים לעיל, (אם כי באותו מקרה סכום הגימלאות של הביטוח הלאומי היה קטן בהרבה מסכום הפיצויים שנפסקו לתובעים) ונשאלת השאלה אם לא הגיע הזמן להרחיב את תחולתו של אותו העיקרון במפורש גם על מקרים אחרים. לא פעם ניתן ביטוי להרגשתם של שופטי בית-משפט זה כי האפשרויות של השקעת כספים בהצמדה למדד תוך הבטחה של תשואה בשעור %5.5%-5 הצטמצמו במידה משמעותית מאז הפסיק האוצר את ההנפקה של אגרות החוב הצמודות במלואן למדד, ולהרגשה זאת נמצא כעת אישור בעדותו של האקטואר וגם בעדות הכלכלנים שהושמעה במשפט זה. ואם כי העדויות לא היו אחידות וחד משמעיות, הרי כולם הסכימו שאגרות החוב הממשלתיות החדשות אינן מבטיחות עוד תשואה ממשית, אם כי יש בהן עדיין כדי לשמור על ערכה הריאלי של הקרן המושקעת. בנסיבות אלה עלינו לומר שאחד מעמודי התווך העיקריים לקביעת היוון הפיצויים על בסיס של 5% ריבית חדל להתקים, וכי בעתיד יהיה על מקבלי הפיצויים לגוון את השקעותיהם ולהסתפק בהשקעת חלק מכספיהם באגרות החוב החדשות, ואילו לגבי חלקם האחר יהיה עליהם למצוא השקעה המבטיחה גם הכנסה שוטפת בנוסף על ההצמדה של הקרן. אם כי ערכה של השקעה כזאת מבחינת האפשרות של מכירתה לזולת, או של קבלת תשלומי ריבית מיד עם תחילתה, נופלת מערכן של אגרות החוב השונות, אין בכך כדי לשלול את המסקנה הכללית כי היוון הפיצויים לפי ריבית של 3% עדיין סביר. מקובל עלינו שיש לשמור במידת האפשר על יציבות ההלכה כדי למנוע זעזועים מיותרים בחיי החברה וכלכלתה. אך כלל זה יפה רק אם הגורמים שהשפיעו על קביעת ההלכה ממשיכים להתקים ; עם שינוי הנתונים יש לערוך רוויזיה בהלכה עצמה וזו הדרך שאני מציע לנקוט בה בענין אחוזי ההיוון. המסקנה המתבקשת ממצב הענינים החדש בשוק ההון היא שיש להקטין את אחוז הריבית המשמשת בסיס להיוון, וזאת ללא קשר עם ניכוי הקיצבאות של הביטוח הלאומי, וכפי שכבר אמרתי, יש להעמיד את אחוז הריבית על 3% במקום 5% שהיו נהוגים עד כה. כתוצאה מכך יוגדל סכום הפיצוי שישולם לניזוקים עם מתן פסק-הדין, ויש לקוות שהם ישכילו להשקיעו בתבונה.

ה. מה גובה השכר שהשתלם לתובע.

בבואו לקבוע את גובהו של השכר התחשב השופט המלומד בראיות שלפיהן עלה שכרו הרגיל של עובד בתפקידו של התובע מאז אירוע התאונה מהסך של 1,270 ל”י לסך של 3,586.64 ל”י בתאריך מתן פסק-הדין. על סכום זה הוא הוסיף חלק יחסי של המענקים השנתיים, כגון מענק הבראה ומענק חודש 13, ובסך הכל 385.73 ל”י. ועוד הוסיף את שווין המוערך של הנחות מסוימות מהן נהנה עובד במפעל המעבידה, של שעות עבודה נוספת והפרשים לפיצויים, אך לא היה מוכן לסמוך על החישובים “המפורטים” של באי-כוח הצדדים אשר לא נראו מדויקים בעיניו. בהסתמכו על הראיות כאמור קבע השופט את השכר הממוצע שהיה מגיע לתובע בתקופה שבין ינואר 1973 לבין סוף אוקטובר 1976 בסך 3,000 ל”י לחודש, ואחרי שהכפיל סכום זה ב-46 חודשים הגיע לקביעת הפסד השתכרותו בעבר בסך 138,000 ל”י.

בהודעת הערעור תוקף בא-כוח התובע את קביעת הסכום של 3,000 ל”י כשכר חודשי ממוצע, אך בעיקרי הטיעון ובטענותיו בעל-פה לפנינו לא הזכיר עוד התנגדות לפסיקה זו, זולת תלונה כללית המכוונת נגד כל פסיקת סכומים גלובליים במקום סכומים המבוססים על חישוב מדויק. לדעתי אין עילה לטרונייתו זו של עורך-הדין סגל ; חישוב מדויק אפשר לערוך רק כשכל הנתונים הדרושים לעריכת החישוב מוגשים לבית-המשפט, דבר שלא התקים במקרה דנן. עובדה היא, שבמשך 46 חודשים שונה שכר העבודה מספר פעמים, ושינויים אלה לא הוכחו כדבעי. ועובדה נוספת היא, שלא כל מרכיבי השכר במקרה דנן ניתנים להוכחה מדויקת, וחלקם מבוסס על אומדניהם של עורכי-הדין בנסיבות אלה, כשהשופט המלומד לא היה מוכן לסמוך על אומדנו של בא-כוח התובע, וגם על אומדנה של באת-כוח המשיבים לא סמך, לא היה מנוס מקביעת סכום גלובלי וממוצע כפי שהדבר נעשה בפסק-הדין.

לעורכת-הדין ויינברג השגה אחרת ; היא מתלוננת על כך שהשופט לקח בחשבון תקופה של 46 חודשים בהתעלמו מהעובדה שמעבידתו של התובע שלמה לו את שכרו עד סוף מרץ 1974, ולפיכך הפסיד התובע בתקופה שמאז ועד אוקטובר 1976 שכר של 30 חודשים בלבד. אכן נכון שהתובע קבל ממעבידתו תשלומי שכר עד סוף מרץ 1974, אך לא היה זה שכר מלא. לא נכללו בו תשלומים עבור שעות נוספות בגין ההטבות הריאליות השונות שאינן מתבטאות בכסף. יתירה מזו – בתמורה לתשלומים הנ”ל ויתר התובע לטובת מעבידתו על הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי בגין אותם החודשים – וכל אלה צריך היה לקזז משכר ששולם. בנסיבות אלה, כשלא הוכח הבסיס לחישוב מדויק של הסכומים המתקזזים, מותר היה לו לשופט המלומד להניח שבחישוב כולל לא קבל התובע ממעבידתו כל שכר בעד התקופה מאז ינואר 1973, ויש לדחות את טענת באת-כוח המשיבים נגד קביעתו.

ו. גובה השכר המשוער בעתיד.

בבואו לקבוע את הפסדי השכר המשוער בעתיד הסתמך השופט על הנתונים שהוזכרו בפסיקה הקודמת, ובנוסף על כך התחשב גם בעלייה צפויה של תוספת יוקר המחיה החל מחודש אוקטובר 1976 . בהסתמך על שיקולים אלה הוא קבע את סכום השכר הממוצע לחודש בסך 5,600 ל”י הערה : בסעיף 9 של פסה”ד נרשם 5,000 ל”י במקום 5,600 ל”י, אך מתברר שהיתה זו טעות קולמוס, כי מהחישוב שנערך לאחר מכן נתברר שהוא התבסס על סכום של 5,600 ל”י. את הסכום של 5,600 ל”י החליט השופט המלומד להגדיל על-ידי תוספת של 25% המבוססת על ההנחה שהשכר הריאלי במשק יגדל במשך השנים הבאות באחוז זה. השופט חישב שלולא מומו היה התובע ממשיך לעבוד עוד 122 חודשים עד הגיעו לגיל הפרישה, ועל סמך כל המספרים הנ”ל ערך את החשבון דלקמן : 854,000-5600X 122X 1.25 ל”י, ולאחר היוון נותר סכום של 734,440 ל”י.

עורך-הדין סגל מערער על הקביעה הנ”ל בטענה שעל-ידי פסיקת סכום חודשי גלובלי פגע השופט בזכויות התובע. לדעתו די היה בחומר הראיות שהוגש על-ידו כדי לאפשר חישוב מדויק של הפסדי השכר בעתיד, ואילו כך נהג השופט היה מגיע לקביעת סכום גבוה מזה שנקבע על-ידו. לא שוכנעתי שהיה בידי השופט המלומד חומר מספק כדי להגיע לחישובים מדויקים כלשהם. כששכרו של עובד כולל פריטים כגון הנחה על מחירים קמעונאיים ברכישת תוצרת המפעל, חבילות שי לחגים, מילגת חינוך תיכון לכל ילד שילמד בבית ספר תיכון, עבודה בשעות נוספות בלתי קבועות, ועוד פריטים מסוג זה שאינם קבועים ואין גם דרך לקבעם, ברור שאין בכוחו של בית-המשפט לערוך חישובים מדויקים שיעמדו בפני הביקורת (ראה גם את האמור בע”א 744/76, (יוספה שרתיאל, ואח’ נגד שולמית קפלר, ואח’, וערעור-שכנגד, פ”ד לב(1) 125,113.), פ”ד ל”ב( 1) בע’ 125 מול האותיות א, ב). לפיכך יש להסתפק בכך שהשופט התחשב בכל הנתונים שהובאו לידיעתו ולקח בחשבון את משקלם הסגולי כשקבע את הסכום הגלובלי של 5,600 ל”י, ויש לדחות את הערעור המופנה נגד קביעה זאת.

לגב’ ויינברג טעמים משלה לערעור על הסכום של 854,000 ל”י שנקבע בפסק-הדין; לדעתה הגזים השופט כשקבע את השכר המשוער באוקטובר 1976, והסכום המקסימלי שניתן היה לקבעו על-פי המסמכים והעדויות הוא 4,600 ל”י ולא יותר. התשובה לטענה זו היא אותה תשובה שניתנה מקודם לטענתו של בא-כוח התובע, היינו שאין לבוא בטרוניה עם השופט המלומד על שלא חישב חישובים מדויקים, כשהנתונים שהובאו לפניו לא בוטאו בסכומים מדויקים והתבססו במידה גדולה על אומדנים והנחות. קביעת סכום ההשתכרות הצפוי בעתיד על-פי אומדנו של השופט היה בנסיבות אלה מוצדק ואולי אף בלתי נמנע, אי לזאת יש לדחות את טענתה של הגב’ וינברג בנקודה זאת, אך מצאתי צידוק לטענתה האחרת – זו טענה המתיחסת להגדלת השכר בעתיד על-ידי תוספת של 25% בגין עליה צפויה בשכר הריאלי במשך 10 השנים הבאות. כבר הזכרתי מקודם שהתובע מקבל קצבאותמהמוסד לביטוח לאומי ובהן כבר כלולה התוספת של %2.5 לשנה בגין עליה צפויה בשכר הריאלי (ראה עדותו של האקטואר הימל, בע’ 138 לפרוטוקול וע”א 130/75 ,469/74, בע’ 171 וראה גם דעתו של חברי הנכבד השופט לנדוי (כתוארו דאז) בע”א 357/71, (נסים מרקוביץ נגד החברה לבנין ועבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע”מ, פ”ד כו(824 (1.), שאושרה בע”א 686 ,675/75, (צנורות המזרח התיכון בע”מ נגד סלים שעבי, ו-2 אח’ וערעור-שכנגד, פ”ד לא(225 (3.), המעמידה בספק את ההנחה בדבר הסיכוי לגידול מתמיד וקבוע בשכר הריאלי בעתיד). לפיכך יש לדעתי לתקן את חישובו של השופט המלומד כדלקמן : את השכר החודשי של 5,600 ל”י יש להכפיל במקדם 1,041,671 המתאים לריבית של 3% במשך 122 חודשים, והסכום מהוון לפי הלוחות שבספרו של ילינק הוא 583,335.76 ל”י וסכום זה יבוא במקום הסכום שנקבע בפסק-דינו של בית-משפט קמא.

ז. מענק לחינוך תיכון.

אין חולקים שמעבידתו של התובע משלמת לעובדיה מלגה לכל ילד הלומד בבית ספר תיכון. לפנים היה סכום המילגה 1,000 ל”י לשנה, והחל משנת הלמודים תשל”ז הסכום הוא 1,500 ל”י. השופט המלומד הניח שלולא התאונה היה התובע שולח את כל חמשת ילדיו לבית ספר תיכון והיה זוכה למילגה בעבור כל אחד מהם, הכל בהתחשב בגילם של הילדים ולכן קבע, כי הפסדו של התובע הוא 5,000 ל”י בשביל העבר, ו-21,000 ל”י בשביל העתיד. לא ברור אם התחשב השופט המלומד לצורך חישוביו בגימלה של 1,000 ל”י או של 1,500 ל”י וגם לא ידוע אם התחשב בעובדה שמאז שנת תשל”ז זכאים כל תלמידי התיכון ללימוד חינם עד סיום כתה י’. נראה שהשופט המלומד טעה בחישוביו מפני שהתיקון בחוק שזיכה את כל התלמידים כאמור לעיל חל גם על ילדי התובע (בתו הגדולה היתה בכתה י’ כשהתיקון נכנס לתקפו, היינו שכל אחד מהם פרט לבת הגדולה, חיב יהיה לשלם בעד שתי שנות לימוד בלבד), ואילו בעד הבת הגדולה קבל כבר התובע מילגה במשך שנה אחת, ונותרו רק 3 שנים נוספות שבגינן לא שולמה המילגה, לפיכך החשבון הנכון יהיה : הפסד 3 שנות מילגה בעבר בגין הבת הגדולה – 1,000X3 ל”י-3,000 ל”י, 8 שנות מילגה בעתיד 1,500 X ל”י – 12,000 ל”י את הסכום של 1 2,000 ל”י יש להוון, אך עריכת חישובי היוון מדויקים אינה מעשית במקרה זה, ולכן רצוי להסתפק בחישוב גלובלי על-ידי הפחתת סכום של 1,000 ל”י בתורת היוון, כהצעת באת-כוח המשיבים. לפיכך יש לדעתי לתקן את פסיקתו של בית-המשפט בראש נזיקין זה, ובמקום הסכומים שנקבעו על-ידו יבוא סך 3,000 ל”י בגין הפסד מענק חינוך בעבר, ו-11,000 ל”י הפסד מענק חינוך צפוי בעתיד.

ח. הפסד פנסיה.

מעבידתו לשעבר של התובע קשורה בהסכם עם חברת “מבטחים” שמטרתו להבטיח פנסיה לעובדי המפעל בהגיעם לגיל 65. לפי עדותו של העד אורבך יכול כל עובד, אחרי 35 שנות עבודה, להגיע לפנסיה של 70% מהשכר הריאלי שלו (ללא שעות נוספות), ולאחר מותו זכאית אלמנתו לפנסיה של 60% מהסכום ששולם לבעלה כפנסיה. תמורת התחיבותה לשלם לעובדים את הפנסיה מקבלת חברת מבטחים בכל חודש פרמיה בשיעור מסוים משכרם של העובדים (השיעור משתנה בהתאם לגובה השכר), כשחלק מהפרמיה מופרש משכרו של העובד וחלקו האחר משולם על-ידי המעביד. עובד שמפסיק את עבודתו זכאי להמשיך בחברותו במבטחים בהסבמתה של זו, ואז עליו לשלם מכיסו את מלוא התשלומים החודשיים המגיעים לה, וזאת עד הגיעו לגיל 65.

התובע נרשם כחבר ב”מבטחים” מינואר 1954, ואילו המשיך בעבודתו היה בהיותו בגיל 65 זוכה לפנסיה בשיעור של 67%, ואחרי מותו היתה אשתו זכאית לפנסיה של %60%) 40.2 מה67%). טענת התובע היא שכל הזכויות האלה אבדו לו בעקבות התאונה כאשר נאלץ להפסיק את עבודתו, ולכן על המשיבים לפצותו על הפסד זה. משיבה על כך באת-כוח המשיבים שלא התאונה היא שגרמה לאיבוד זכויות הפנסיה של התובע, אלא התנהגותו הרשלנית שאין לה קשר עם התאונה. ברור – כך היא טוענת – שגם אחרי התאונה יכול היה התובע להמשיך בחברותו במבטחים אילו טרח לשלם את הפרמיות כסדרן, ואילו מה הוא עשה? הוא הפסיק את חברותו במרץ 1974 והוציא את כל הכספים שהצטברו עד אז בחשבונו – משמע, שהוא אמנם הפסיד את הזכות לפנסיה, אך לא בגלל התאונה הפסיד אותה, אלא בגלל מה שהוא עצמו עולל ללא צורך. השופט המלומד לא התיחס לטענתה של באת-כוח המשיבים והסתפק באמרה שאין הוא יכול לגלות נימוק כלשהו שלא לזכות את התובע בנזק זה של איבוד הפנסיה, וכי הוא הלך בעקבות ההלכה שנפסקה בד”נ 13/62, (שלמה קונה, ו-5 אח’ נגד מטילדה וקסלר, ו-2 אח’ פ”ד יז(1800 (3.) . לא הבינותי מה התשובה שהשופט המלומד מצא בפסק-הדין הנ”ל לטענתם של המשיבים, אך נראה לי שגם ללא הסתמכות על פסק-דין זה יש לתמוך בהחלטתו. כשנפגע התובע בתאונה נכרת מטה לחמו, והוא ומשפחתו נשארו חסרי פרנסה. אם כי מעבידתו המשיכה במשך תקופה מסוימת לשלם את משכורתו, היתה זאת משכורת מופחתת ללא שעות נוספות וללא ההטבות הרגילות המוענקות לעובדים הנוכחים במקום העבודה, ולעומת זאת באותה תקופה עלו הוצאותיו של התובע לאין שיעור, וזאת כתוצאה ישירה מהתאונה. בנסיבות אלה אין לקבוע שהתובע יכול היה להמשיך ולשלם לחברת מבטחים את מלוא הפרמיה (הן את חלקו והן את חלקה של מעבידתו), בפרט שלא קיבל מהמשיבים מקדמה כלשהי על חשבון הפיצויים. נראית לי טענת בא-כוח התובע שבמצב שנוצר לא היתה ברירה לתובע – הוא נאלץ להפסיק את תשלומי הפרמיה ולהפסיק את חברותו במבטחים, והפסקה זאת אף היא תוצאה של התאונה. אין אני מתעלם מהכלל המחיב ניזוק להקטין את נזקו. אך אין להרחיב את תחולתו של הכלל מעבר לגבולו הטבעי. כל מי שתובע פיצויים חיב, ככל האפשר ובמסגרת הסבירות, להמנע ממעשה העלול להגדיל את נזקו, אך אין לדרוש ממנו שישקיע מכספו כדי להקטין את סכום הפיצויים שהמזיק חיב יהיה לשלמו. במקרה דנן נדרש התובע לשמור על חברותו במבטחים על-ידי השקעת כספו, (שכנראה כלל לא היה בידו באותה תקופה) ואין המשיבים זכאים לדרוש ממנו שילווה כספים על מנת לחסוך מהם תשלום של פיצויים.

השופט המלומד קבע את הפסד הפנסיה של המערער ושל שאיריו בסכומים גלובליים : 200,000 ל”י הפסד פנסיה של התובע, ו-100,000 ל”י הפסד פנסיית השאירים. בא-כוח התובע מתרעם על קביעת סכומים גלובליים אלה וטענתו היא שכל הנתונים הדרושים לצורך עריכת חישוב מתמטי היו לפני בית-המשפט, גם באת-כוח המשיבים סבורה שלקביעה האמורה אין בסיס בראיות. בהתחשב בטענות אלה ערכתי חישובים על-פי הנתונים הידועים לנו כבר והם :

א. אילולא נפגע היה התובע מגיע בחודש ספטמבר 1976 לשכר בסך 3,596.84 ל”י.

ב.   בחודש אוקטובר 1976 היה זוכה לתוספת יוקר של 12% ועל כן היה שכרו עולה לסך 4,028 ל”י.

ג. שיעור הפנסיה של התובע הוא 67% מהסך של 4,028 ל”י. – 2,698.76 ל”י.

ד. תקופת תשלום הפנסיה, בהתחשב בקיצור תוחלת חייו, היא 81/4 שנים.

ה.  פנסיה של 2,698.76 ל”י לחודש במשך 99 חודשים מהוונת לפי ריבית של 3% היא (לפי טבלה א’ לספרו של ילינק) 236,420 ל”י

ו.    מסכום זה יש להפחית סך 16,300 ל”י שהתובע קיבל כשיצא ממבטחים – והיתרה שנשארת היא 220,120 ל”י

ז.    הסכום הנ”ל של 200,120 ל”י יגיע לתובע רק בהגיעו לגיל 65, היינו בעוד 10 שנים ולכן יש להוונו לפי טבלה ג’ בספרו של ילינק 220,120 X 07440 – 163,769 ל”י וזה הסכום שיבוא במקום הסך של 200,000 ל”י שנקבע בפסק-הדין של בית-משפט קמא.

ט. פנסיית שאירים.

א. אשת התובע היתה בתאריך מתן פסק-הדין בת 45 בערך ובגיל זה תוחלת חייה היא 77 שנים בערך.

ב. בעת הפסקת הפנסיה של בעלה תהיה האשה בת 531/4 שנים, כלומר שהיא תמשיך לחיות עוד 233/4 שנים שהם 285 חדשים.

ג.   הפנסיה שלה היא 60% מהסך 2,698.76 ל”י – 1,619.25 ל”י.

ד.    הסכום החדשי של 1,619.25 ל”י שישולם במשך 285 חדשים, בהיוון של 3% ריבית הנ”ל – 329,774 ל”י ה. סכום זה יגיע לאשת התובע רק בעוד 181/4 שנים, ואחרי היוון לפי טבלה ג’ בספרו של ילינק יתקבל סכום מהוון של – 192,266 ל”י. וסכום זה יבוא במקום הסכום של 1 00,000 ל”י שנקבע בפסק הדין של בית המשפט קמא.

י. בלאי כלי מיטה.

הכל מסכימים שבגלל מצבו של התובע יש להחליף את כלי המטה שלו לעתים קרובות מאד, ושבעקבות הכביסות התכופות מתבלים המצעים במידה גדולה ביותר. השופט המלומד פסק לתובע סכום גלובלי של 6,000 ל”י בעבור הבלאי בעבר, וסכום גלובלי מהוון של 37,000 ל”י בעבור הבלאי בעתיד. על קביעותיו אלה של בית-משפט קמא אין ערעור לפנינו.

יא. התאמת דיור.

לתובע דירה פרטית בבית בן קומה אחת ששטחה קרוב ל-70 מ”ר, ובה מתגורר התובע עם אשתו וילדיו. הדירה היתה מלכתחילה קטנה מדי בשביל משפחה בת 7 נפשות, והמצב היה רע גם לפני תאונתו של התובע, אך הוא הורע שבעתיים מאז פציעתו. במצבו הנוכחי זקוק התובע בשביל עצמו לשטח מגורים נרחב, ולסידורים מיוחדים כגון חדר שירותים נפרד, דלתות רחבות וכו’. בפני התובע הברירה למכור את דירתו ולרכוש דירה גדולה בהרבה ומותאמת לצרכיו המיוהדים, או לבנות קומה נוספת על דירתו הנוכחית, ולשם ביצוע כל אחת משתי האפשרויות האלה הוא זקוק לכסף. אחרי שהשופט המלומד שקל את הראיות ואת חוות הדעת השונות שהובאו לפניו העריך את סכום הפיצוי המתאים לצורך התאמת הדיור בסך 150,000 ל”י, וזאת נוסף על הסכום של סך 31,623 ל”י שכבר הושקע על-ידי התובע לצרכי התאמה ארעיים, ואת הסכום של 150,000 ל”י היוון השופט והגיע לסך 111,000 ל”י. היינו, שבראש נזקים זה נפסקו לתובע הסכומים 31,623 ל”י ו-111,000 ל”י.

בסיכומיהם תוקפים באי-כוח הצדדים, כמנהגם, את אומדנו של השופט המלומד בקשר להוצאות ההתאמה שטרם בוצעו. בא-כוח התובע סבור שהסכום הנכון שצריך היה לפסוק אותו הוא 540,000 ל”י וזאת בהתחשב עם הסכום של 180,000 ל”י שנפסק על-ידי בית-המשפט העליון במקרה אחר, ועל כל פנים לא היה מקום להוון את הסכום שנפסק. אין שחר לטענה הראשונה של בא-כוח התובע המתעלמת מהראיות שהובאו על-ידו לבית-המשפט. המהנדס גינזבורג, אשר העיד מטעם התובע, אמר שעבור דירת התובע ניתן להשיג 130,000 ל”י לפחות ואילו בעד דירה חדשה באותה סביבה, בשטח של 120-110 מ”ר כדרוש לתובע, צריך לשלם 250,000 עד 280,000 ל”י. כפי הנראה התרשם השופט המלומד מעדות זאת וקבע על-פיה את ההפרש בסך 150,000 ל”י לצרכי התאמת הדיור ובא-כוח התובע בוודאי אינו יכול לבוא אליו בטרוניה בענין זה. לפיכך יש לדחות את ערעורו של התובע על קביעת הסכום של 150,000 ל”י, אך יש לקבל את הערעור נגד היוונו של סכום זה. ברור שההוצאה דרושה מיד ולא בעתיד, ולכן לא היתה כל הצדקה להפחתת הסכום שנקבע. טענותיה של באת-כוח המשיבים הן מסוג אחר. לדעתה חיב התובע להסתפק במקום מגוריו הנוכחי ואחרי שנה יורחב על ידי הקמת קומה נוספת עליו. בנית קומה נוספת ניתן לבצע בהוצאה של 30,000 ל”י, וזה הסכום המקסימלי שניתן לפסוק לתובע בראש נזקים זה; אך למעשה גם סכום זה אינו מגיע לו מהמשיבים מפני שהוא זכאי לקבלו מהבטוח הלאומי ובהתאם להוראות סעיף 69 (א) (2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ותקנה 2)8) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים) תשכ”ה-1965, ולפיכך אין לפסוק לתובע סכום כל שהוא.

לדעתי יש לדחות את שתי הטענות הנ”ל של באי-כוח המשיבים. הנתונים בדבר אפשרות בנייה על גג ביתו של התובע לא נתבררו במידה מספקת. הן מבחינת האפשרות לקבל רישיון לבנייה כזאת והן מבחינת התאמתם של יסודות וקירות הבית הקיים לשאת במעמס הנוסף, ולכן יש לדחות את הטענה הראשונה. אשר לטענה השניה – קיומה של הזכות לקבל מהביטוח הלאומי סכום של 80,000 ל”י (בנוסף על הסכום שכבר קבלו מקודם) לא הוכחה כדבעי. בסיכומיו בבית-משפט קמא העיר בא-כוח התובע שבשנת 1973, כשבוצעו שינויים בביתו קיבל התובע ל”הוצאות התאמה” מענק מהביטוח הלאומי בסך 32,000 ל”י. באותה תקופה תקרת המענק היתה 22,500 ל”י בלבד (היום התקרה היא 117,000 ל”י) ולכן ניצל בזמנו התובע את מלוא המענק שהגיע לו על-פי התקנות, ולא הובאה הוכחה שהיום יש לתובע זכות לקבל סכום נוסף כל שהוא על חשבון המענק האמור. בהיעדר הוכחה אין לקבוע כעובדה מה שעורכת-הדין וינברג מבקשת מאתנו לקבוע, וזאת, כנראה, הסיבה שהשופט המלומד לא לקח בחשבון מענק אפשרי של המוסד לביטוח לאומי מעבר לסכום של 32,000 ל”י. את הסכום שנתקבל הוא ניכה בסוף פסק-הדין במסגרת ניכוי כלל המענקים והקצבאות של הביטוח הלאומי. לפיכך הייתי מקבל את הערעור על ההיוון שנעשה על-ידי השופט המלומד ודוחה את הערעורים האחרים, כלומר שבראש נזקים זה יזכה התובע בסך 181,623 ל”י.

יב. הוצאות נסיעה.

בגין ראש נזקים זה קבע השופט המלומד סכום של 16,380 ל”י בעבור הוצאות נסיעה בעבר ועד תאריך מתן פסק-הדין, ועל קביעה זאת אין ערעור לפנינו. אשר לנסיעות בעתיד ביקש בא-כוח התובע מאתנו לקבוע כי מרשו זקוק למכונית פרטית וכי המשיבים חיבים לשלם לו סכום שיספיק לרכישת מכונית מתאימה ולהחזקתה במשך כל ימי חייו. הוא הדגיש שחשוב מאוד להוציא את התובע מדי פעם מדירתו ולהסיעו לטיולים כדי לשמור על בריאותו הנפשית ואף על תחושתו הפיזית הטובה (התובע התאונן על המחנק בדירתו ועל רצונו להתאוורר במכונית). הוא הסביר שהסעת התובע במכונית שכורה אינה נוחה ואף גורמת אי נעימויות מפני שהתובע אינו מסוגל לשלוט על הפרשותיו. על אף כל הנימוקים השיקומיים האלה דחה השופט המלומד את התביעה למכונית פרטית באומרו שהתובע ואשתו לא ינהגו במכונית שתירכש, והיא עלולה לעמוד כאבן שאין לה הופכין, וכשירצה התובע לצאת ולהתאוורר בנסיעה לא יהיה מי שיסיע אותו. השופט המלומד הסתמך על פסקי-דין שדנו בנסיבות דומות ( ת”א 1974/70, ((ת”א) אברהם גרשוני, קטין, ע”א הוריו שלום ופריזאט גרשוני, ואח’ נגד אורי בן-שחר, ו-2 אח’, פ”מ תשל”ה (472 (2.) , ובת”א (חיפה) 265/73, ) והסיק – שגם במקרה דנן אין להיענות לתביעה כשברור שרכב אשר ירכש יעמוד רוב הזמן בטל, וגם נהגו, אם ייקבע לו נהג מיוחד יהיה מחוסר עבודה. את האינטרס של התובע לצאת לטיולים מידי פעם ניתן להבטיח על-ידי פסיקת סכום כסף מתאים שיאפשר לו שכירת מונית מיוחדת מתי שהדבר יהיה דרוש, ולשם כך קבע השופט פיצוי בסך 75,000 ל”י ולאחר היוון הועמד הסכום על 55,500 ל”י.

לפנינו ניסה בא-כוח התובע לסתור את טעמיו של השופט המלומד ואף הצהיר שבינתיים רכש התובע מכונית, ושבתו הבכירה למדה לנהוג ; ועוד הוסיף שגם ילדיו האחרים יוכלו ללכת בעקבותיה וללמוד נהיגה במכונית בבוא העת. אנו לא שוכנענו שיש להתערב בשיקול דעתו של השופט המלומד. רכישת מכונית נכים והחזקתה כרוכות בהוצאות גדולות כל כך שאין כל יחס ביניהן לבין התועלת המושגת באמצעותן. אין להניח שאחרי התבגרותם ישארו ילדי התובע בבית המשפחה, ולהיפך, ניתן להניח שאחרי שירותם הצבאי יעזבו את הבית ויסתדרו כל אחד במקומו. כשירצה התובע לצאת לטיול לא יהיה מי שיסיעו, והמכונית תשרת לא אותו אלא את בני המשפחה כשיהיו זקוקים לה לעניניהם. אין כל קושי להשיג מונית שתסיע את התובע מתי שירצה להתאוורר ועל קשיי ההיגיינה הכרוכים בנסיעה במונית בודאי ניתן להתגבר. הפתרון הנכון לבעיותיו של התובע הוא כפי שקבע השופט המלומד – היינו הבטחת סכום כסף מספיק כדי שכירת מונית בכל פעם שהתובע ירצה לטייל. הצדדי ם לא ערערו על הסכום שנקבע על ידי השופט המלומד למימון הוצאות הנסיעה בעתיד, ובלא ערעור יש להשאיר את הסכום של 55,000 ל”י, שנקבע כאמור, ללא שינוי.

יג. ציוד נכים והחזקתו.

במהלך הדיון בבית-המשפט קמא ביקש התובע להוכיח על-ידי השוואת עדותו של העד גודוביץ כי יזדקק לשלושה פרטי ציוד מיוחדים : כסא גלגלים חשמלי עם פקוח ראש, מנוף הצמוד לאמבטיה, ומערכת אלקטרונית של בקרה מרחוק (לשם פתיחת דלת, הפעלת מכשירי רדיו וטלויזיה, חיוג בטלפון). העד העריך את מחירם של 3 מתקנים אלה בסך 41,000 ל”י, אך השופט לא היה מוכן לסמוך עליו. הוא התרשם שהעד אינו בקיא במחירים ומגזים בהערכותיו, ולפיכך החליט לפסוק לתובע בראש נזקים זה פיצוי בסכום גלובלי של 25,000 ל”י, ואחרי היוון סכום זה חייב את המשיבים בתשלום של 18,500 ל”י. בא-כוח התובע מערער על פסיקת סכום פחות מזה שנתבע על-ידו, אך עיקר טענותיו מופנה נגד שניים אלה : שהשופט לא פסק סכום כלשהו להחזקת הציוד, והיוון את הסכום שנפסק על-ידו ללא כל הצדקה.

אין אני סבור שעלינו להתערב בקביעת הסכום הגלובלי של 25,000 ל”י במקום הסכום של 41,000 ל”י עליו העיד העד גודוביץ, מאחר והשופט המלומד לא היה מוכן לסמוך על ידיעותיו של עד זה. לעומת זאת, נראות לי שתי טענותיו הנוספות של בא-כוח התובע. לדעתי לא היה מקום להוון את הסכום הדרוש לרכישת ציוד, שהרי הציוד דרוש לאלתר, ואני סבור גם שהיה צריך לפסוק סכום נוסף להחזקת הציוד. העד גודוביץ העיד על בלאי צפוי של %25%-20 לשנה והממוצע הוא, איפוא, %22.5. לפי שיעור בלאי זה, ובהתחשב בתוחלת חיי התובע יהיה הוא זקוק להחלפת הציוד 4 פעמים ויש מקום לקבוע לו בגין פריט זה סכום נוסף של 25,000X4 ל”י – 100,000 ל”י. סכום זה, אחרי היוונו, יועמד על 70,000 ל”י. גם לגבי ראש נזקים זה נטען על-ידי המשיבים, כי התובע זכאי לו, על-פי דין מהמוסד לביטוח לאומי ולכן אין לפסוק אותו פעם נוספת בדיון זה ; התשובה לטענה זו ניתנה כבר לעיל בקשר עם ההוצאות להתאמת הציוד היינו שבמדה והתובע זכאי לגימלה כאמור הרי היא נכנסה בתוך סך הכל של גמלאותוקצבאות של הביטוח הלאומי אשר נוכו על-ידי השופט המלומד באופן כללי מסכום הפיצויים שנפסק על-ידו.

יד. מיזוג אוויר.

השופט המלומד הכיר בזכותו של התובע למיזוג אוויר בדירתו, שבמצבו המיוחד הוא כאוויר לנשימה בשבילו, .ופסק לו בגין זה סך 4,500 ל”י בעבור העבר וסכום נוסף ומהוון בשביל העתיד בסך 34,595 ל”י. באת-כוח המשיבים טוענת שלקביעותיו של השופט המלומד לא היה בסיס ראייתי כל שהוא, אך טיעון זה אינו נכון, העד רוזנצויג העיד על הוצאות החזקת מזגן אוויר, ובהעדר עדות סותרת רשאי היה השופט לסמוך על דברי העד ולקבוע את הפיצוי בהתחשב עם עדות זו. אין שחר לערעור המשיבים לגבי פריט זה ויש להשאיר על כנה את החלטתו של השופט המלומד על שני חלקיה.

טו. הוצאות הטיפול בתובע.

במסגרת פריט זה נכללו שלוש תביעות : פיצוי עבור הטיפול הניתן לתובע על-ידי אשתו ; שכר עבודה למטפלת שתוכל להחליף את האשה ולשחררה מחלק הנטל הרובץ עליה, והוצאות טפול רפואי כולל פיזיוטרפיה. אדון להלן בהחלטותיו של השופט המלומד בכל אחד מסעיפי משנה אלה.

(א) הטיפול על-ידי האשה.

אין חולקין שהעול העיקרי של הטפול בתובע מוטל על אשתו. על-פי עצת עורך-דין ערך התובע הסכם בכתב עם אשתו ובו התחיב לשלם לה שכר מוסכם בעבור עבודתה, ובא-כוחו מפנה אותנו לפסק-דין אנגלי ((ת”א) אברהם טראוב נגד מדינת ישראל, פ”מ תשל”ה (Haagr v De Placido (1972) 2 All.E.R. 1029 (.540 (2, שבו אושר הסכם מעין זה. חברתו עורכת-הדין ויינברג סבורה שבכלל אין להעניק לתובע פיצוי בגין עבודת אשתו מפני שעבודה זאת אינה הכרחית. לדעתה יכול התובע לעבור למוסד שם יטפלו בו לפי צרכיו, ואם בחר להשאר בבית על מנת שאשתו תטפל בו הרי יש לראות את האשה כעושה זאת על סמך חובתה המוסרית לטפל בבעלה ומתוך רצון והתנדבות, ואין מקום לשלם בעד שירותיה אלה.

השופט המלומד דחה את טענות באת-כוח המשיבים אך גם על ההסכם בין התובע לאשתו לא היה מוכן לסמוך את ידיו הוא קבע לעצמו שני שיקולים לענין זה : הראשון – שאין המזיק זכאי, בדרך כלל, לפטור עצמו מפיצוי בעבור נזק שגרם בטענה שהניזוק יכול להיעזר בהתנדבותם של מקורביו מבלי שיאלץ לשלם בעד עבודתם ; והשני – מה דורשת טובתו של הניזוק במקרה המיוחד המהוה את נושא התביעה. בהתחשב בשני שיקולים אלה קבע השופט המלומד שהתובע לא יוכל להתקים – ולו גם יממה אחת – ללא טיפול והשגחה בכל שעות היום והלילה (כמובן בהפסקות מחויבות). מצבו הפיזי והנפשי של התובע מחיב השארתו בבית עם האנשים הקרובים לו, שחברתם היא הדבר היחידי שנשאר לו אחרי אבדן כל הנאת חיים אחרת. אלה דבריו של השופט המלומד שנאמרו להצדקת דחייתה של טענת באת-כוח המשיבים הדוגלת בהפחתת הוצאות הטפול על-ידי העברת התובע למוסד :

“אם ייטב לו (לתובע) יותר בצל קורתו, לא הייתי מהסס לקבוע הוצאות כאלו, אפילו היו גבוהות מאלו של בית החולים או מוסד אחר. על אחת כמה וכמה, במקרה זה, עת שוכנעתי כי לא יוכל לזכות כלל במלוא הטפול שהוא זקוק וראוי לו, אלא בביתו. על ידי אשתו ובהשגחתה. שמעתי על פעלה של אשת התובע, ואין לי מלים להביע התפעלותי על התמסרותה לכל צרכיו – והמה כה רבים – של בעלה, ודאי שמניעיה אינם כספיים כל עיקר, ואין דבר הרחוק ממזרח למערב מאשר לייחס לה מניעים כאלה… ברם, לצורך משפטי נזיקין מן הראוי שנציב גבול ונאמר עד כאן. אנו מצפים מהאשה שתמלא חובותיה כאשת-איש. ומכאן ואילך מוטל על הנתבעים (המשיבים ש.א.) לשלם עבור מעשי ידיה ונדיבות לבה, הואיל ואין הם זכאים וראויים שאשת התובע תעמול עבורם בגין הנזק שגרמו, חינם אין כסף, בהיקף ובממדים שאין אדם מסוגל להם”.

אני מסכים, בכל הכבוד, לדבריו הנ”ל של השופט המלומד ואני מסכים גם להחלטתו שלא להתחשב עם האמור בחוזה בין התובע לאשתו במהלך הדיון לפנינו הערנו לבא-כוח התובע שעריכת חוזה פורמלי בין התובע לאשתו הנה מעשה מלאכותי, שנעשה על-ידי צדדים שהם רק באופן פורמלי עומדים אחד מול השני ולמעשה מהווים צד אחד ומיצגים אינטרס אחד ואין אנו מוכנים לאמץ בארצנו את ההלכה האנגלית שצוטטה על-ידו (במדה וניתן לומר שדברי השופט בענין .Haggar v De Falcido אכן קבעו הלכה כלשהיא), הלכה המתעלמת מהיחסים הטבעיים והרגילים של בני זוג והעזרה שהם מושיטים אחד למשנהו, ללא שכר, במסגרת נישואיהם.

בהתחשבו בשיקולים הנ”ל והראיות שהובאו לפניו, קבע בית-המשפט המלומד את הפיצוי המגיע לתובע בגין טיפול אשתו בסך 60,000 ל”י בעבור הטיפול בעבר, ועבור טיפולה בעתיד סך 300,000 ל”י שאחרי היוונו הופחת לסך 222,000 ל”י, בא-כוח התובע קובל על כך שסכומים אלה אינם מספיקים. ביד ההגזמה הטובה עליו הוא טוען שתמורת עבודה במשך 21 שעות ביממה זוכה האשה לתמורה קטנה ביותר, שעה שמטפלת היתה זוכה בעד חודש עבודה בשעות הרגילות לשכר 5,000 ל”י בערך. לדעתו זכאי התובע לדמי טיפול של אשתו בעבר בסכום של 111,000 ל”י ואילו את דמי הטיפול בעתיד הוא העמיד על סך 51 3,000 ל”י (מהוון).

אין דעתי כדעת בא-כוח התובע. אפילו בהנחה שאשת התובע מבלה את רוב זמנה בבית אין להסיק מכך שהיא מטפלת במשך כל הזמן בבעלה. היא עוסקת, כידוע, בתפקידיה הרגילים כאם וכעקרת בית ותפקידיה אלה, כשהם לעצמם, דים למלא יום עבודה מלא ואף יותר מזה. נכון שתוך עבודתה הרגילה היא מתפנה גם לטיפול המיוחד הדרוש לתובע, אך טיפול זה, המשולב עם עבודתה האחרת, אינו מעסיק אותה שעות רבות כל כך כטענת בא-כוח התובע, בפרט שזה אינו הטפול היחידי שבו זוכה התובע (כפי שעוד יוסבר להלן). השופט המלומד שקל באהדה רבה הן את צרכיו השונים של התובע והן את העזרה הנאמנה שהוא זוכה לה מצד אשתו, ומשהעריך הפיצוי המתאים לנסיבותיו המיוחדות של המקרה לא הייתי מתערב באומדנו והייתי דוחה את ערעורו של התובע על גובה הסכומים שנפסקו לו.

(ב) טיפול נוסף של מטפלת שכירה.

כאמור סבר השופט המלומד שלאשת התובע חלק מכריע בטיפול המיוחד שהתובע נזקק לו עקב מומו, אך יתכן שעזרת האשה לא תספיק בעתיד, והתובע יהיה זקוק לטיפולה של אשה נוספת, אחות או מטפלת, אשר תשלים את מעשי האשה. בהתחשב עם הסכום שנפסק לתובע בגין טיפול אשתו העריך השופט את הוצאות הטפול הנוסף שיידרש בעתיד בסכום גלובלי של 100,000 ל”י שהופחת על-ידי היוונו לסך 74,000 ל”י. על פסיקה זאת מערערים שני הצדדים. מצד אחד טוענת באת-כוח המשיבים שלא היה מקום לפסוק פיצוי כל שהוא לשם העסקת מטפלת נוספת, באשר טיפול אשתו הספיק בעבר ועד לתאריך מתן פסק-הדין לא העסיק התובע מטפלת נוספת. מהצד השני באה טענתו של בא-כוח התובע, שלפיה זכאי מרשו לסכום גבוה בהרבה – 566,000 ל”י כסכום בלתי מהוון, שהוא 400,000 ל”י אחרי ההיוון.

אין טעם לערעורם של המשיבים. השופט המלומד היה ער לכך שאשת המערער לא תוכל עוד לשאת במשך שנים רבות נוספות, בתפקידיה הרבים והיא תהיה זקוקה לעזרת אשה אשר תשחרר אותה, לפחות לכמה שעות ביום, מהדאגה לבעלה, ואין למצוא פגם בהנחתו זו. הוא לא קבע את מספר שעות העזרה שתידרשנה, ואילו בא-כוח התובע הניח כי 3 שעות ליום תספקנה כדי להבטיח את המנוחה הדרושה לאשת התובע. מדובר בעזרה בעתיד שתדרש במשך 18 שנים וקשה לומר שהסכום הגלובלי של -.100,000 ל”י יכול להוות פיצוי מספיק לצורך זה. לדברי העדה חנה קונפורטי שכרה של אחות מעשית ליום עבודה שלם הוא 2,250 ל”י, ויש להניח שבעד 3 שעות עבודה היתה האחות דורשת כ-1,000 ל”י לחודש, שהם 216,000 ל”י לתקופה של 18 שנים. אפילו נניח שעם התבגרות הילדים תשתחרר אשת התובע מרוב דאגותיה למשק בית ותוכל לותר לגמרי על עזרתה של אחות מטפלת, הרי גם במקרה כזה משך הזמן שבו תעבוד המטפלת הזרה לא יפחת מ-12 שנים, ושכרה הבלתי מהוון בתקופה זו יעלה לסך 144,000 ל”י. בנסיבות אלה נראה לי שהשופט המלומד קבע סכום נמוך מדי והייתי מעלה אותו לסך 180,000 ל”י בלתי מהוון, ואחרי היוון120,000 ל”י.

(ג) טפול רפואי ופיזיוטרפיה. השופט המלומד הניח שהתובע יהיה זקוק בעתיד לטפול רפואי כולל טיפול פיזיוטרפי, אך בהתחשב ב”מערכת העזרה” העומדת לרשותו של התובע ובהוצאות שנפסקו בקשר עימה החליט לקבוע בגין ראש נזקים זה פיצוי צנוע של 100,000 ל”י סכום בלתי מהוון, ואחרי היוון סך 74,000 ל”י. כרגיל חולקים שני הצדדים גם על קביעה זו – התובע טוען לסכום גבוה יותר (386,750 ל”י בלתי מהוון, הסכום המהוון286,195 ל”י) והמשיבים טוענים שלא מגיע סכום כלשהוא, שאת הטפול זכאי התובע לקבל מהביטוח הלאומי, ולחילופין, שאשתו יכולה לבצע את הטיפולים בעצמה ללא צורך בעזרת מומחה. לדעתי יש לדחות את שני הערעורים. באת-כוח המשיבים לא חלקה על הצורך בטיפולים פיזיוטרפיים התורמים להקלת יסוריו של התובע אך סברה שהתובע יכול לקבלם בזכות מהמוסד לביטוח לאומי על פי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ”ח-1968 . טענה זאת נכונה ויש לה על מה לסמוך בדברי השופט ברנזון בע”א 570/75, (וערעור-שכנגד, דוד סייג, ו-2 אח’ נגד נתן לוי, פ”ד ל(547 ,541 (2.), בע’ 547, אך בכל זאת אין בטענת באת-כוח המשיבים כדי לענות לשאלה במלואה. לפי התקנות הנ”ל זכאי התובע לריפוי פיסיקאלי בהיקף שנקבע על-ידי הרופא המטפל בו מטעם שירות רפואי (קרי במקרה דנן – רופא קופת החולים), ובמהלך הדיון בבית-משפט קמא נתברר כי התובע מקבל טיפול כזה פעם אחת בשבוע לכל היותר. מאידך הוסבר על-ידי דר’ רוזין כי התדירות הרצויה של טיפול פיזיוטרפי צריכה להיות גבוהה יותר (בע’ 81 לפרוטוקול), ולכן יש להבטיח לתובע טיפול נוסף על זה שהוא מקבל בזכות באמצעות קופת חולים ולפסוק לו פיצוי בסכום מתאים. באת-כוח המשיבים לא נקבה בטענותיה בסכום כלשהו, המיצג לדעתה, את שווי הגימלה בעין הניתנת לתובע על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ובהיעדר טיעון מצדה לא יכול היה השופט המלומד להעריך את שוויו של הטיפול בסכום ממשי, אך חזקה עליו שהתחשב בקיומו של הטיפול בעת קביעת הפיצויים. אשר לטענות בא-כוח התובע, הרי מראה בדיקת חישוביו כי הניח היקף של טיפולים, וכן תכיפותם ומשך ביצועם במספרים בלתי ריאליים, ובדין אמר השופט המלומד שאין לסמוך עליהם. עדו של התובע, ה’ רוזנצוייג, העיד שטיפול פיזיוטראפי בביתו של התובע עולה -.55 ל”י, ובהנחה ששני טיפולים בשבוע נוספים על הטיפול שניתן לתובע בקופת חולים, יספיקו למטרה הדרושה הרי במשך 18 שנים יגיעו לתובע סכום של 95,040 ל”י בלבד. לעומת הקביעה של 100,000 ל”י שבפסק-הדין נראה שלא היה לתובע על מה להלין, ואין להתערב בפסיקתו של בית-משפט קמא בפריט זה.

טז. כאב וסבל.

השופט המלומד לקח בחשבון שהתובע נפגע בארבעת גפיו וכי כאביו וסבלו הם קשים. הוא סובל תמיד מהרגשה של שריפה באבריו, מתקשה להשאר במשך זמן ממושך בתנוחה אחת, ומעל הכל – הוא איבד, כמעט במלואה, את הנאת החיים המלווה אדם בריא בגופו, וכל הדברים האלה והאחרים שנטענו בסיכומיו של בא-כוח התובע נלקחו בחשבון שעה שפסק השופט המלומד את הפיצוי בסך 125,000 ל”י בראש נזקים זה. בא-כוח התובע סבור שהשופט קמץ את ידו יתר על המידה, בפסקו סכום נמוך כל כך, וגם לי נראה שהסכום אינו הולם את גודל האסון שפגע בתובע. אם כי אין דרך ממשית לבטא את סבלו של אדם במונחים של כסף, ואם כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקתה של הערכאה הראשונה בראש נזקים של כאב וסבל, הרי הסכום שנפסק במקרה דנן, נראה לי נמוך מהמקובל במקרים של פגיעה קשה כל כך בבריאותו של אדם כפי שארעה במקרה זה. בנוסף על כך עלינו להתחשב גם עם קיצור תוחלת החיים, דבר שהשופט המלומד לא התחשב בו בסברו שהפגיעה בבריאותו של התובע אינה מצדיקה מסקנה מעין זו. תוך השוואה עם מקרים אחרים שהגיעו לידיעתנו בזמן האחרון הייתי מציע לתקן את האמור בפסק הדין ולקבוע לתובע פיצוי בסך 250,000 ל”י בראש נזקים זה, וזאת לפי ערך הכסף ביום מתן פסק-דיננו. (כלומר שהסכום העודף כבר כולל הצמדה לתאריך של היום).

יז. פיצוי פיטורין.

באי-כוח הצדדים לא חלקו על כך שעם פרישתו מהעבודה נהיה התובע זכאי לקבל פיצויי פיטורין ממעבידתו (למעשה פיצויי פרישה), וכי בעת מתן פסק הדין נשוא הערעור עלה סכום הפיצויים שהצטבר עד אז לסך 70,365.58 ל”י. השופט המלומד לא התיחס לסכום זה ואילו באת-כוח המשיבים סבורה שצריך היה להפחיתו מכל סכום שנקבע לתובע בגין הפסד השתכרות בעתיד. אין דעתי כדעת באת-כוח המשיבים בענין זה. העד אורבך העיד שכל עובד הפורש מעבודתו זכאי לקבל את פיצויי הפרישה שהופרשו בחשבונו, והעד ורשביאק סיפר כי המעבידה אכן הפרישה מדי חודש בחודשו כספים לקרן הפיצויים בעבור עובדיה (ובתוכם התובע). הפיצויים שהופרשו כאמור הצטברו בקרן על שמו של התובע, והדבר נעשה בעבר, לפני שהתובע פרש מעבודתו. לפיכך אין קשר בין סכום זה שהיה רשום על שמו של התובע לבין תביעתו נגד המשיבים. במילים אחרות – יש לראות בסכום של 70,365.58 ל”י חלק מרכושו של התובע, רכוש שצמח לו לפני הפסקת עבודתו. מבחינה זאת אין לראות הבדל בין רכוש זה ובין רכוש אחר שהיה לתובע כגון הבית שבו גר, הרהיטים שבתוך ביתו, או כספים שהיו בחשבון הבנק שלו בעת ארוע התאונה. אם כי ניתן להניח שהתובע רכש את הדברים האלה בכסף שהשתכר מעבודתו לא יעלה על דעתו של איש שיש לנכות את ערכם מפיצוי הנזיקין אותם הוא עומד לקבל מהמשיבים, ומה שנכון לגבי חלקי רכוש אלה נכון גם לגבי הסכום של פיצויי הפרישה. המצב במקרה דנן אינו דומה למקרה שנדון בע”א 414/72, (החברה לבנין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע”מ נגד יצחק לוי, פ”ד כז(430 (2.), שם נפסק על-ידי חברי הנכבד השופט לנדוי (כתוארו דאז) כי פיצויי פיטורין אינם משלתמים על-פי חוק פיצויי פיטורים, תשכ”ג-1963 לעובד שהגיע לגיל 65 וזוכה לפנסיה עם הגיעו לגיל זה. במקרה דנן העיד העד אורבך כי אצל מעבידתו של התובע זוכה העובד עם הגיעו לגיל 65 הן לפנסיה והן לפיצויי הפיטורין שהצטברו בחשבונו, משמע שאותם הסכומים שהוכנסו לחשבון התובע כפיצויי פיטורין אינם אלא קרן חסכון ואין מטרתם לפצותו רק במקרה של פיטורין או התפטרות מוצדקת.

בזה נסתימו טענות באי-כוח הצדדים בקשר עם פרטי הנזק השונים שנפסקו לטובת התובע בפסק-הדין, או שלא נפסקו כלל מפני שהשופט המלומד סירב לפסקם, וכעת אערוך את החישוב המתוקן של הפיצויים המגיעים :

א. הפסד השכר מיום ארוע התאונה ועד לפסק-הדין (הפסדי העבר) 138,000 ל”י

ב.   הפסד שכר בעתיד 583,356 ל”י

ג.    הפסד מענק לחינוך תיכון – בעבר עד לתאריך פסק-הדין 3,000 ל”י

ד.   הפסד מענק לחינוך תיכון בעתיד 11,000 ל”י

ה.   הפסד פנסיה של התובע 163,769 ל”י

ו.    הפסד פנסיה של שאירי ה תובע 192,266 ל”י

ז.    בלאי כלי מיטה בעבר 6,000 ל”י

ח.   בלאי כלי מיטה בעתי 37,000 ל”י

ט.    התאמת הדיור 31,623 ל”י בעבר ו-150,000 ל”י בעתיד – 181,623 ל”י

י.    הוצאות נסיעה בעבר 16,380 ל”י

יא. הוצאות נסיעה בעתיד 55,000 ל”י

יב. ציוד נכה 25,000 ל”י

יג החזקת הציוד 70,000 ל”י

יד. מיזוג אויר בעבר 4,500 ל”י

טו. מיזוג אויר בעתיד 34,595 ל”י

טז. הוצאות טיפול על ידי אשת התובע – בעבר 60,000 ל”י

יז. הצואות טיפול על ידי אשת התובע – בעתיד 222,000 ל”י

יח. הצואות טיפול על ידי מטפלת שכירה 120,000 ל”י

יט. הוצאות טיפול רפואי ופיזיוטראפי 74,000 ל”י

כ.    כאב וסבל250,000 ל”י

סה”כ 2,247,469 ל”י

מסכום זה יופחתו הסכומים שהתובע קבל ומקבל מהמוסד לביטוח לאומי 835,245 ל”י 1 ,41 2,224 ל”י 15% מסכום זה יש לנכות בגין רשלנותו התורמת של הנתבע 211,834 ל”י ולפיכך תיקבע היתרה המגיעה לו בסך 1,200,390 ל”י השוואת סכום זה עם הסכום שנקבע בפסק-הדין נשוא הערעור מראה הפרש לא גדול בין השניים, ואות היא שהסכום הכולל שנקבע על-ידי השופט המלומד היה סביר, ורוב רובן של טענות הערעורים, על אף כל החריפות של טועניה לא היה מוצדק.

נשארו לדיון שתי שאלות נוספות : שאלת הריבית שהמשיבים חיבים לשלמה על פריטי הנזק השונים, ושאלת גובה שכר-טרחת עורך-הדין של התובע בבית-משפט קמא. לגבי השאלה הראשונה נקבעו על-ידי השופט המלומד הכללים דלקמן :

א. שיעור הריבית החוקית מיום הגשת התביעה ועד יום 13.5.1973 הוא 11%, מיום זה ועד ה-15% – 22.1.1975, ומיום 22% – 23.1.1975.

ב. על הסכומים שנתגבשו בתאריך הגשת התביעה, כולל הפיצויים בעבור כאב וסבל תשולם ריבית בשיעורים הנ”ל החל מתאריך הגשת התביעה.

ג. על סכומי הנזקים המתיחסים לתקופה שבין תאריך הגשת התביעה ועד יום מתן פסקהדין בבית-המשפט המחוזי תשולם ריבית של 50% מהשיעורים שנקבעו בפסקה א’.

ד. החל מתאריך פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי זכאי התובע לריבית על כל הנזקים שאחרי תאריך זה בשיעורים המתאימים שפורטו בפסקה א’.

בא-כוח התובע סבור שבמקרה דנן מוצדקת פסיקת ריבית לטובת התובע החל מתאריך אירוע התאונה ולא מתאריך הגשת התביעה, ולענין זה הוא מסתמך על הוראת חוק פסיקת ריבית (תיקון) תשל”ו-1976, המאפשר פסיקת ריבית כבקשתו. באת-כוח המשיבים מתנגדת לטענה זו ומצדה מעלה טענה אחרת : מאז אירוע התאונה קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי תשלומים שונים על חשבון נזקיו ובסך הכל קיבל כך עד תאריך פסק-הדין 138,000 ל”י. לדעתה של הגב’ ויינברג אין התובע זכאי לריבית על סכום זה מאחר וריבית עליו מגיעה למוסד אשר הקדים את התשלומים לתובע. הייתי דוחה את שני הערעורים. הכללים דלעיל שנקבעו על-ידי השופט המלומד מבוססים על פסיקתו של בית-משפט זה במשך שנים רבות ואינני רואה שוני לענין תשלום ריבית בין תביעתו של התובע לבין תביעותיהם של ניזוקים אחרים. במידה ועקב פציעתו נאלץ התובע להוציא כספים עוד לפני הגשת תביעתו הרי הוצאות אלה כוסו על-ידו מכספי המוסד לביטוח לאומי, ובחלקן גם על-ידי הכספים שקיבל ממעבידתו, ואין טעם, ואין גם אפשרות לערוך חשבונות מדויקים כדי לברר כיצד, איך ומתי שולמה כל הוצאה והוצאה. אשר לטענת באת-כוח המשיבים יתכן והיא היתה נכונה אילו הגיש המוסד לביטוח לאומי תביעה להחזרת סכום הגמלאות ששולמו על ידו (כפי שקרה במקרה שנדון בע”א 51/65, (ישראל מרקשייד, חברה לבנין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע”מ, ואח’ נגד פנחס רוזן ו-המוסד לביטוח לאומי, וערעור-שכנגד, פ”ד יט(184 (2 .), בע’ 184) ; אך במקרה דנן לא הוגשה תביעה כזאת ואין גם אפשרות שהיא תוגש בעתיד לאור ההסכם שנכרת בין המוסד והמשיבה מס’ 3. לפיכך הייתי משאיר בתקפם המלא את כללי תשלום הריבית כפי שנקבעו על-ידי השופט המלומד, תוך התאמת הסכומים לתיקונים שהוכנסו בפסק-דיננו, ובתוספת הוראה שהחל מתאריך 19.2.1977 יהיה שיעור הריבית 26%, ואילו החל מה-30% – 1.12.1978.

אשר לגובה של שכר-טרחת עורך-הדין התובע הוא נקבע בסך 175,000 ל”י, ואילו בא-כוח התובע סבור שיש לפסוק לו 15% ממלוא סכום הפיצויים שנפסק למרשו, וזאת מפני שהתובע התחיב כלפי בא-כוחו לשלם לו שכר טרחה בגובה זה. טענה דומה נדונה ונדחתה על-ידי בית-משפט זה בע”א 56/66, (קלוד בן זכרי, ו-3 אח’ נגד טרזה האן, טוביה לוי, ואח’ וערעור-שכנגד, פ”ד כ(648 (2.), והטעם שניתן לדחייתה הוא שהסכם מעין זה אינו יכול לשמש קנה מידה לקביעת שכר טרחה על-ידי בית-המשפט. לדעתי הסכום שנקבע על-ידי השופט המלומד במקרה דנן הינו על הצד הגבוה, וכי הוא עולה בהרבה על השכר שנקבע בכללי לשכת עורכי-הדין (התעריף המינימלי), תשל”ז-1977 לגבי תביעת נזיקין. לפיכך אין לתובע על מה להלין והייתי דוחה גם ערעור זה.

כל אחד מהצדדים ישא בהוצאותיו בשני הערעורים שלפנינו.

מ”מ הנשיא (לנדוי)

השופט לוין

1. אני מסכים לפסק-דינו של השופט אשר מלבד לענין אחד, ואני מבקש להוסיף הערה אחת.

2.   הענין בו חולק אני על פסק-הדין הוא ענין הניכוי של 15% בשל הרשלנות התורמת. מוכן אני להניח, שכאן נהג הנתבע בהלוך “רברס” וכי נסיעה בהילוך זה משמיעה רעש ; אף על פי כן לא הייתי זוקף חלק כל שהוא של רשלנות תורמת לחובתו של התובע. השופט המלומד קבע כי התובע לא שמע את רעש הנסיעה של המכונית אחורנית ; לאור ממצאו של השופט שקבל את דברי התובע כי שם “רעש גדול כבר בשעות הבוקר” אינני מוכן לקבוע שהתובע צריך היה לשמוע רעש זה. לדעתי פלוני הולך הרגל, הצועד כשגבו למכונית חונה ומתרחק ממנה כשפניו לעבר כיוון התנועה אינו נושא באשם כלשהו אם אין הוא נותן דעתו לאפשרות הרחוקה למדי שבעל המכונית יתניע את מכוניתו ויסענה אחורנית. הייתי דוחה את הערעור בענין זה.

3. וזאת ההערה שהייתי מבקש להוסיף.

בעבר נמניתי עם הדוגלים בשיטת ההיוון לפי 5% ; אך פסק-דינו המשכנע של השופט אשר היניעני לחזור בי מעמדתי הקודמת ואני מצטרף למסקנותיו בענין זה כמו לשאר מסקנותיו (למעט באמור לעיל) ללא סיג.

הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט אשר.

ניתן היום, כ”ה בטבת תשל”ט (24.1.1979).

Switch to mobile version