Search
לחיפוש מתקדם


ע"פ 1142/11 נאשף סדיר - נגד - מדינת ישראל בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים כבוד השופטת מ' נאור פסק-דין ..

ע"פ 1142/11

נאשף סדיר

נ ג ד

מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

[8.2.2012]

כבוד השופטת מ' נאור

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופט י' דנציגר

ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 5.1.11 בת"פ 4174-09 שניתנו על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל

בשם המערער – עו"ד משה מרוז

בשם המשיבה – עו"ד מאיה חדד

בשם שירות המבחן למבוגרים – עו"ס ברכה וייס

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"פ 4174-09 כבוד השופט צ' גורפינקל) מיום 17.10.2010 שבה הורשע המערער בקשירת קשר לביצוע עוון (רכישת אביזר נשק) לפי סעיפים 499 (א)(2) ו-144 (א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ברכישת אביזר לנשק לפי סעיף 144 (א) סיפא לחוק העונשין, בקשירת קשר לביצוע פשע (סחר בנשק) לפי סעיפים 499 ו-144(ב2) לחוק העונשין, בסחר בנשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין ובנשיאת נשק לפי סעיף 144 (ב) לחוק. לחלופין, מוגש ערעור על גזר הדין מיום 5.1.2011.

כתב האישום

1.    נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו מעורבות בסחר בנשק שנגנב מצה"ל. על פי האמור בכתב האישום, לואיס מסקוטה (להלן: לואיס) ואחיו, שהיה קטין בשעת התרחשות האירועים מושא כתב האישום (להלן: האח) עבדו יחד עם ראכז שלבייה (להלן: ראכז) בסופר מרקט ברעננה. כתב האישום כלל שני אישומים:

(א)  על פי האישום הראשון, לואיס, ששירת בצה"ל כמאבטח מתקנים, הציע לראכז כי הוא יגנוב אקדח שהיה באחת מלשכות המטה הכללי של צה"ל (להלן: האקדח) וימכור אותו לראכז. ראכז, מצידו, פנה למערער, והאחרון הסכים לרכוש ממנו את האקדח. לאחר שנגנב האקדח והועבר לראכז, פגש אותו המערער והעביר לו תמורתו סך של 4,000 ש"ח. ראכז מצידו העביר את התמורה ללואיס. זמן קצר לאחר מכן נתברר כי האקדח אינו שמיש, ובעקבות כך הודיע ראכז ללואיס כי עליו להשיב את הכסף שהועבר לו.

(ב)  על פי האישום השני, לאחר שנדרש לואיס להשיב את הכסף שקיבל, תקפו הוא ואחיו חייל צה"ל ושדדו ממנו רובה M-16 אותו נשא (להלן: הרובה). לואיס פנה לראכז והציע לו למכור את הרובה האמור תמורת סך של 10,000 ש"ח, תוך קיזוז החוב עבור האקדח. ראכז עדכן את המערער בהצעה וקיבל את אישורו. לאחר מכן מסר המערער לראכז את התמורה הכספית שנקבעה וכן רכב ששימש לצורך הגעתם של ראכז, לואיס והאח לפרדס המצוי בסמוך ליישוב שער אפרים, שם המתין להם המערער. משהגיעו השלושה לפרדס, הורה המערער לראכז, איתו שוחח באמצעות טלפון נייד, להרכיב את הרובה, להכניס אותו לתוך תיק ולהותירו במקום, ואז הורה להם לעזוב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.    בהכרעת הדין ציין בית המשפט המחוזי כי היות שהמערער כופר בכל האישומים שיוחסו לו, ולטענתו מעורבותו בפרשה מסתכמת בכך שראכז הציע לו להסתיר נשק או נשקים והוא סירב, גדר המחלוקת בין הצדדים היא רחבה. ראשית, בחן בית המשפט את טענתו של המערער שלפיה יש להתייחס לראכז, העד המרכזי בפרשה, כאל עד מדינה ומשכך נדרשת תוספת ראייתית מסוג של "סיוע" לעדותו. בית המשפט קבע כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי ראכז הוא אכן עד מדינה. זאת, כיוון שהמערער השכיל להצביע רק על אינדיקציה ממשית אחת התומכת בטענה כי ראכז קיבל הבטחה לטובת הנאה או שקיבל טובת הנאה כזו, והיא קטע מתמלול דבריו בשיחה עם המערער. מנגד, קטע אחר מאותה שיחה מצביע דווקא על כך שראכז לא קיבל טובת הנאה וכי זו גם לא הובטחה לו. לכן, היות שהמערער לא הסביר מדוע יש להעדיף דווקא את הקטע מהתמלול התומך בדבריו, דחה בית המשפט את טענתו כי יש לראות בראכז כעד מדינה.

3.    לאחר שקבע כי אין לראות בראכז עד מדינה, פנה בית המשפט לבחון את אמינות עדותו. בית המשפט ציין כי ראכז הציג בחקירתו במשטרה גרסה מפורטת המפלילה את המערער, ולמרות שהוכרז כעד עוין במהלך עדותו במשפט, שב וחזר בסופו של יום על אותה גרסה גם במהלך עדותו זו. בעניין זה קבע בית המשפט כי הגם שקיימות סתירות מסוימות בין הגרסאות שהציגו ראכז, לואיס והאח, לב ליבו של תיאור האירועים בשלוש הגרסאות דומה, ולכן קבע כי עדויותיהם של לואיס והאח מאמתות את עדותו של ראכז. בית המשפט הדגיש עוד כי לא קיימת כל יריבות בין ראכז לבין המערער, וכי אין מחלוקת על כך ששררה ביניהם חברות הדוקה טרם קרות האירועים מושא כתב האישום, ולכן דחה את הטענה כי ראכז פעל בכוונת מכוון בכדי להפליל את המערער. נוכח כל זאת, קבע בית המשפט כי עדותו של ראכז קוהרנטית ומהימנה.

4.    היות שראכז הוא שותף לדבר עבירה, נדרש "דבר לחיזוק" בכדי לבסס את הרשעת המערער על עדותו, וזאת על פי סעיף 54א (א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בעניין זה קבע בית המשפט כי במקרה דנן אין צורך בראיית "סיוע" וניתן להסתפק בראיית "חיזוק". זאת, כיוון שמאפייני המקרה אינם שונים ממאפייני מקרים אחרים של עדויות שותפים ואין הצדקה לדרוש יותר מ"חיזוק" כנדרש בחוק. כך, נקבע כי עדותיהם של לואיס והאח מהוות חיזוק, וכן כי קיימות ראיות חיצוניות המאמתות את גרסת ראכז. מעבר לכך, נקבע כי קיימות גם ראיות חיצוניות המסבכות את המערער וקושרות אותו ישירות לביצוע המעשים, ובראשן פלטי שיחות הטלפון של ראכז ושל המערער, המעידים על תקשורת טלפונית אינטנסיבית בין השניים בשעה בה נסעו ראכז, לואיס והאח לשער אפרים כשהם נושאים את הרובה הגנוב, נסיעה שאת מועדה אישרו שלושת הנוסעים בעדותם.

5.    מחדלי חקירה: המערער טען כי אילו האזין בית המשפט לקלטת הדיבוב, במסגרתה מסר גרסה "חופשית" והכחיש את המיוחס לו, היה הדבר מסייע לגרסתו העקבית כי לא ביצע כל עבירה. המערער טען עוד בהקשר זה כי פעולת הדיבוב הופסקה ברגע קריטי בו עמד לחשוף בפני המדובב מידע חשוב, הנוגע לעובדה שראכז "סיבך" אותו בפרשה. בית המשפט קבע כי אכן קיימת בעיתיות בעובדה שקלטת הדיבוב לא נמצאה, אך דחה את הטענה כי הפסקת פעילות המדובב היא מחדל חקירתי, כיוון שהמערער ממילא הכחיש בפני המדובב את המיוחס לו, וכך עשה גם בחקירתו. כמו כן, נקבע כי גם אם מוטב היה שמחקרי תקשורת היו מבוצעים על כל מספרי הטלפון שברשות ראכז, ולא רק על אחד מהם כפי שנעשה בפועל, אין לראות בכך מחדל חקירתי המצדיק הטבה עם המערער.

6.    טענות המערער בנוגע לעבירות בהן הואשם: בית המשפט קיבל את טענת המערער לפיה לא הוכח כי האקדח היה כשיר לירי, ולכן זיכה אותו מהעבירות שיוחסו לו באישום הראשון בנוגע לרכישת נשק, אך חלף זאת הרשיע אותו ברכישת אביזר לנשק ובקשירת קשר לביצוע עוון (רכישת אביזר נשק). בית המשפט דחה את הטענה כי לא הוכח כי הרובה הועבר בשלמותו למערער, וכן את הטענה לפיה יש להאשים את המערער ברכישת נשק בלבד ולא בסחר בנשק. בעניין זה קבע בית המשפט כי רכישת נשק היא חלק מהעבירה של סחר בו. נוכח כל זאת, הורשע המערער בעבירות המנויות לעיל.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

7.    בטרם נגזר דינו של המערער הוגש תסקיר בעניינו בו צוין כי מדובר באדם צעיר (בן 20 בזמן ביצוע העבירות) ללא הרשעות קודמות. היות שהמערער הכחיש את מעורבותו באירועים, לא ניתנה המלצה טיפולית בעניינו. בגזר הדין פורטה החומרה היתרה של עבירות נשק, והצורך להחמיר בענישה על עבירות אלה, בכדי להגן על שלום הציבור. כן התייחס בית המשפט לעונשים שנגזרו על המעורבים האחרים בפרשה: ראכז, עליו נגזרו שלושים חודשי מאסר בפועל, לאחר שהודה והביע חרטה על מעשיו; ומוחמד מג'דלה, שסייע ללואיס באירוע נוסף של שוד נשק, עליו נגזרו שלושים ושניים חודשי מאסר בפועל, לאחר שהודה במעשים במסגרת הסדר טיעון. בית המשפט הדגיש את חשיבות האחידות בענישה, וכן עמד על כך שאין להטיל על המערער עונש חמור יותר רק משום שבחר לנהל משפט ולא להודות במיוחס לו, אך עם זאת הוא גם לא זכאי להקלה בעונש בה זוכה מי שמודה באשמתו. לכן, גזר בית המשפט על המערער ארבעים חודשי מאסר בפועל, החל ממעצרו ביום 9.8.2009, וכן גזר עליו שמונה עשר חודשי מאסר על תנאי.

מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו מלין המערער על הכרעת הדין ולחלופין על חומרת העונש שהושת עליו.

טענות הצדדים

8.    המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע כי עדותו של ראכז, שהיא העדות היחידה על בסיסה הורשע, היא עדות שותף הטעונה תוספת ראייתית של "חיזוק". לטענתו, מדובר למעשה בעדות עד מדינה הטעונה תוספת ראייתית של "סיוע", ובהעדר תוספת זו, יש לזכותו מכל העבירות. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתייחסותו לראיות התומכות בעדותו של ראכז. זאת, היות שפלט השיחות המצביע על קשר טלפוני אינטנסיבי בינו לבין ראכז בשעת ביצוע העבירה אינו מעיד על דבר, כיוון שמדובר בחברים ששיחות ביניהם אינן נדירות, וכן כיוון שראכז שוחח עם אנשים רבים נוספים בשעת ביצוע העבירה; והיות שעדויותיהם של לואיס ואחיו סותרות זו את זו, וממילא אף אחד מהם לא זיהה את המערער כמעורב בפרשה. לפיכך, עדויות אלה אינן יכולות לשמש כחיזוק למעורבותו בעבירות.

9.    כמו כן מלין המערער על הרשעתו בקשירת קשר לסחר בנשק, סחר בנשק ונשיאת נשק, כיוון שלגרסתו היה על בית המשפט להרשיעו, לכל היותר, ברכישת נשק בלבד. זאת, היות שהמחוקק יצר הבחנה מובהקת בין רכישת נשק לבין סחר בנשק, ואין להרשיע אדם בעבירת הסחר, שהעונש בגינה הוא יותר מכפול מהעונש בגין רכישת נשק, בלא שהוכח כי העביר את הנשק לאחר. בהקשר זה טוען המערער גם כי לא הוכח שנשא את הנשק, ולכן אין להרשיעו בנשיאת נשק.

10.  לחלופין, טוען המערער כי יש להקל בעונשו, נוכח העובדה כי זוכה משניים מסעיפי האישום הראשון; נוכח העובדה שכאמור, על מעורבים אחרים בפרשה נגזרו עונשים קלים יותר מזה שנגזר עליו; ונוכח העובדה שמדובר באדם צעיר ונורמטיבי, ללא עבר פלילי. בעניינו של המערער נערך תסקיר משלים שהוגש לבית משפט זה ביום 9.8.2011, ולבקשתו נערך לו תסקיר משלים נוסף שהוגש ביום 19.9.2011. מתסקיר זה עולה כי המערער הוא צעיר בעל תפקוד נורמטיבי, וכי התנהגותו במאסר תקינה, אך הוא אינו מגלה מוטיבציה להשתתף בתהליך שיקום.

11.  המשיבה, מנגד, סומכת את ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבה הדגישה כי לא הונחה תשתית עובדתית לטענה לפיה ראכז הוא עד מדינה, ואף אחד מחוקרי המשטרה שהעידו בבית המשפט המחוזי לא נחקר בעניין. המשיבה הוסיפה וטענה בהקשר זה כי מתמליל חקירתו של ראכז לא עולה כל אינדיקציה להבטחה או טובת הנאה בתמורה לעדותו. בהתייחס למחקר התקשורת (המסומן ת/6) המצביע לטענת המערער על כך שראכז שוחח עם אנשים רבים נוספים בשעת ביצוע העבירה, טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי נתפס בעניין זה לטעות. זאת, היות שמחקר זה נערך דווקא על מנוי הטלפון השייך למערער, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו כי ראכז שוחח גם עם אנשים נוספים בזמן התרחשות העבירה. בהתייחס לעונש שהושת על המערער, המשיבה גורסת כי אין באמור בתסקיר שירות המבחן כדי להוביל להקלה בעונש זה, ויש להותירו כפי שנקבע בידי בית המשפט המחוזי.

דיון והכרעה

האם ראכז הוא עד מדינה?

12.  סעיף 54א (א) לפקודת הראיות מגדיר עד מדינה כ"שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה". אין מחלוקת על כך שראכז הוא, על פי עמדת המשיבה, שותפו של המערער למעשה העבירה, ועל כן עלינו לבחון האם ניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה. כידוע, ההלכה היא כי נטל ההוכחה לכך שהעד הוא עד המדינה מוטל על הטוען זאת (ראו למשל: ע"פ 483/88 איפרגן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.1994) בפסקה 12 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי קבע כאמור כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו, וכי לא נמצאה כל אינדיקציה ממשית לכך שהובטחה או ניתנה לראכז טובת הנאה עבור עדותו. קביעה זו קביעה עובדתית היא, וכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי מהימנות ועובדה, אלא במקרים חריגים בהם הערכתן של הראיות על ידי הערכאה הדיונית הייתה שגויה וטעות זו בולטת לעין (ראו למשל: ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2001); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל,פ"ד מז(2) 690, 695 (1993)). אומנם נכון הדבר, אין זה כלל בל יעבור ובמקרים מסוימים תתערב ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. זהו הדין כאשר הקביעות העובדתיות נקבעו על דרך הסקת מסקנות תוך שקילת שיקולים של סבירות והיגיון (ראו:ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 640 (2000); ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ,פ"ד נו(2) 49, 59 (2001)).

13.  לאחר שעיינתי בחומר הראיות, נחה דעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו זו, ואין מקום להתערבות בממצאים שקבע. תמליל חקירתו של ראכז מיום 9.8.2009 (המסומן ת/14ב') (להלן: תמליל ראכז) מלמד כי בניגוד לטענת המערער, חקירתו לא החלה בשעה 17:25, אלא בשעה 16:30, והואמסר את גרסתו המפלילה את המערער כבר בשלב מוקדם מאוד בחקירה זו, ולא רק לאחר שניתנה לו הפסקה ארוכה, כפי שטען המערער. לא מצאתי ממש בטענת המערער שלפיה נסיבות חקירתו של ראכז "מעוררת תמיהות של ממש", וכן סבורני כי מתמליל החקירה לא עולה כל אינדיקציה כי הובטחה לראכז טובת הנאה עבור עדותו. אכן, חוקר המשטרה המליץ לראכז לשתף פעולה וציין בפניו כי בית המשפט יכול להתחשב בעובדה שהוא הודה באשמה ומסר גרסה מלאה. לדבריו:

"אם בית המשפט מתרשם שאתה באמת מצטער על מה שעשית ושאתה באמת שיתפת פעולה כדי לחשוף את כל העניין הזה אז בית משפט יכול גם להתחשב בזה. ואני מאמין שזה מה שיקרה גם". (תמליל ראכז, בעמ' 28).

אולם, לצד זאת הדגיש החוקר בפני ראכז כי הוא צפוי למאסר ארוך, וכי אין ביטחון בכך שבית המשפט יקל בעונשו. בנסיבות אלו, אין לראות בדברי החוקר הבטחה לטובת הנאה. זאת, במיוחד נוכח העובדה שראכז מסר גרסה המפלילה את המערער עוד בטרם הסביר לו החוקר את היתרונות הטמונים בשיתוף הפעולה עם המשטרה.

14.  המערער מטיל יהבו על דבריו של ראכז מתוך תמלול שיחתו עם המערער בבית המעצר (תמלול 24/09) (להלן: תמלול השיחה), שם התנהל דו השיח הבא (להלן: הציטוט הראשון):

"המערער: אמרו לך אנחנו נוציא אותך ואז פתחת עלי?

ראכז: אמרו לי נוציא אותך, הם באו לבית, הפכו את הבית, אפילו הריצוף של החדר שלי בבית נשלף". (עמוד 2 לתמלול השיחה).

לטענתו, יש ללמוד ממשפט זה כי ראכז סבור היה שאכן יקבל טובת הנאה מהמשטרה בתמורה לעדותו. ואולם, באותה שיחה נאמרו גם הדברים הבאים (להלן: הציטוט השני):

"המערער: כשסיפרת עלי, יצא לך משהו?

ראכז: מי יעזור לי ומה עזר לי?" (עמוד 4 לתמלול השיחה).

בית המשפט קמא קבע כי לא השתכנע מדוע יש להעדיף דווקא את הציטוט התומך בטענה לפיה הובטחה לראכז טובת הנאה עבור עדותו על פני הציטוט המאוחר יותר, השולל טענה זו. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו. יתרה מכך, אפילו אילו לא היה עומד הציטוט השני מול הציטוט הראשון, קשה היה לראות בציטוט הראשון כהוכחה לכך שאכן הובטחה לראכז טובת הנאה. מדובר למעשה בארבע מילים "אמרו לי נוציא אותך" הניתנות לפירושים רבים (ייתכן, למשל, כי ראכז התייחס בדבריו לכך שבית המשפט עשוי להקל בעונשו נוכח שיתוף הפעולה שלו עם החקירה) המהוות בסיס רעוע להרמת הנטל הראייתי המוטל על המערער. קל וחומר שכך הוא המצב כאשר מעומת הציטוט הראשון עם הציטוט השני.

15.  אכן, עד הופך לעד מדינה כאשר נוצרת הסכמה בינו לבין הרשות, המבטיחה או נותנת לו טובת הנאה תמורת עדותו, והוא מבין את תכלית ה"מתת" ומסכים להעיד תמורתו. הסכמה כזו יכולה להיערך במפורש בכתב או בעל פה, וקיומה יכול גם להילמד מכללא מהתנהגות שני הצדדים ((ע"פ 4938/94 שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 181, 192-191 (1996)). בענייננו, לא נערך כל סיכום מפורש במסגרתו הובטחה או ניתנה טובת הנאה לראכז תמורת עדותו, והמערער לא הציג כל ראיה של ממש ממנה ניתן ללמוד כי סיכום כזה משתמע מהתנהגותם של ראכז והתביעה. אמנם, ייתכנו מקרים בהם עד מאמין כי ניתנה או הובטחה לו טובת הנאה בזיקה לעדותו, על אף שלא כך הדבר, ואז יראו בו "עד מדינה לשיטתו" ובית המשפט יוכל לקבוע כי הכרה זו תוביל לדרישת תוספת ראייתית העולה על "חיזוק" לצורך הרשעה (ע"פ 7450/01 אבו ליטאף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.7.2007), בפסקאות 40-39 לחוות דעתה של השופטת ד' ברלינר). עם זאת, בעניין דנא לא הוכח כי ראכז האמין כי הובטחה או ניתנה לו טובת הנאה, ובהקשר זה יצוין כי בחקירתו הנגדית בבית המשפט המחוזי העיד ראכז מפורשות כי לא הובטחה לו טובת הנאה. לדבריו: "לא אמרו לי שאם אעיד נגד המעורבים האחרים זה יכול להיות לטובתי" (עמוד 35 לפרוטוקול הדיון מיום 12.5.2010).

16. לסיכום סוגיה זו, אין לראות בראכז עד מדינה, ולכן ממילא נדחית טענת המערער כי הורשע על פי עדותו היחידה של ראכז, בלא תוספת ראייתית של "סיוע".

האם עדותו של ראכז זכתה ל"חיזוק" כדין?

17. כאמור, ראכז אינו עד מדינה, ולכן יש לראות בו עד שותף, שעדותו דורשת, על פי סעיף 54א (א) לפקודת הראיות, דבר לחיזוקה. כידוע, דרישת ה"דבר לחיזוק" היא תוספת ראייתית מאמתת, להבדיל מתוספת ראייתית מסבכת (ראו: יעקב קדמי על הראיות: הדין בראי הפסיקה חלק ראשון 298 (2003)). בהקשר זה נקבע בפסיקה כי:

"החיזוק איננו חייב ללבוש צורתה של ראיה עצמאית נוספת, הקושרת את הנאשם למעשה העבירה המיוחס לו. הסיוע, כאשר הוא נדרש, צריך ללבוש צורת ראיה עצמאית, המפנה אל מעורבותו של הנאשם בעבירה המיוחסת לו. החיזוק נכרך אל דברי אותו העד ­שותף העבירה – המייחסים לנאשם מעשה עבירה, אך אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה. הוא נועד להצביע על כך שדברי העד, בעומדם בפני עצמם, הם דברים אמינים. על-כן אין הכרח, שפניו של החיזוק יהיו אל העבירה או אל הקשר העברייני בין הנאשם לבין העד – השותף לעבירה. החיזוק נצמד לתוכנם של דברי העד השותף או למקצתם. מתוך העדות נדלים כאילו קטע או קטעים אשר אליהם מבקשים לצרף גיבוי – כמעין דופן נוסף – כדי שקטעי הדברים הללו יתוגברו מבחינת אמינותם ומהימנותם וישליכו בכך על האמינות ועל המהימנות של דברי עדות השותף בכללותם". (ע"פ 238/89 אסקפור נ' מדינת ישראל,פ"ד מג(4) 405, 411 (1989)).

אמנם, יתכנו מקרים שבהם יידרש "חיזוק מחוזק" או "חיזוק פלוס" לעדותו של שותף, אך אלה יהיו ככלל מקרים בהם לעד-השותף יש אינטרס חזק במיוחד להפליל את שותפו ולמסור עדות מוטה. בחינת עוצמת התוספת הראייתית הנדרשת אינה טכנית גרידא, אלא תעשה נוכח הקושי שמעוררת העדות המרכזית בתיק מסוים – אם אכן מתעורר קושי כזה – ונוכח קשרי הגומלין בין העדות המרכזית לבין ראיות החיזוק. אל מול שיקולים אלה ייקבע בית המשפט את כמות החיזוק הנדרשת, ואת איכותו (לדיון בסוגיה ראו: ע"פ 4523/09 ‏גורש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.5.2011), בפסקה 5 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל).

18.  בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות העניין לא נדרשת תוספת ראייתית שתגבול בעוצמתה בראיית "סיוע", כיוון שמקרה זה אינו חורג ממקרים אחרים של עדויות שותפים. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו, וכן לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה עדויותיהם של שלושת המעורבים בפרשה מצטלבות ותומכות זו ברעותה של זו באשר לתיאור האירועים (כך למשל, בנוגע לתיאור מסירת האקדח, בנוגע לתיאור הנסיעה לכיוון הפרדס הסמוך ליישוב שער אפרים ובנוגע לשיחות הטלפון בין ראכז למערער שבוצעו תוך כדי הנסיעה) ודי בכך כדי לענות על הדרישה ל"דבר לחיזוק". יתרה מכך, מחקר התקשורת (המסומן ת/6) נערך על מספר הטלפון הנייד השייך למערער, ולא לראכז, כפי שנכתב בשגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לכן, לא ניתן ללמוד ממחקר תקשורת זה כי ראכז שוחח עם גורמים נוספים בסמוך לביצוע העבירה, כפי שטען המערער. כך או כך, בין השעה 14:51 לשעה 16:37 ביום 17.7.2009, השעות במהלכן בוצעה העברת הנשק מראכז למערער על פי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, התקשר המערער לראכז שבע פעמים, ואילו ראכז התקשר אליו גם הוא שבע פעמים במהלך אותן שעות. במהלך פרק זמן זה קיים המערער עוד ארבע שיחות נוספות, עם ארבעה מנויי טלפון שונים (שיחה אחת לכל מספר). ברי כי התקשורת בין ראכז למערער בפרק הזמן האמור היא אינטנסיבית במיוחד (ארבע עשרה שיחות בתוך כשעה וחצי) וצדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי הדבר מהווה ראיה מאמתת לגרסתו של ראכז, וקושר את המערער לביצוע העבירה. כאמור, אין בסיס לטענתו של המערער כאילו מחקר התקשורת יכול להצביע על גורם אחר לו העביר ראכז את הנשק. לפיכך, סומך אני את ידי על מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי נמצא חיזוק מספק לעדותו של ראכז.

סחר בנשק או רכישת נשק?

19.  כאמור, בפני בית המשפט המחוזי הונח מסד ראייתי מספק להוכחת רכישת האקדח והרובה בידי המערער. אולם, האם יש בכך די כדי להרשיעו בקשירת קשר לסחר בנשק, סחר בנשק ונשיאת נשק, או שמא יש להרשיעו ברכישת נשק בלבד, כטענתו? כדי לענות על שאלה זו, אבחן בקצרה את עבירת רכישת הנשק ואעמוד על ההבחנה בינה לבין עבירת הסחר בנשק.

המסגרת הנורמטיבית

20. סעיף 144 לחוק העונשין (שתוקן במסגרת תיקון מספר 33 לחוק (שהופיע בהצעת החוק כתיקון מספר 36) מיום 26.6.1991 (להלן: התיקון לחוק)) קובע:

"144. (א)       הרוכש או המחזיק נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו, דינו – מאסר שבע שנים. אולם אם היה הנשק חלק, אבזר או תחמושת כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או (2), דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב)     הנושא או מוביל נשק בלא רשות על פי דין לנשיאתו או להובלתו, דינו – מאסר עשר שנים. אולם אם היה הנשק חלק, אבזר או תחמושת כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או (2), דינו – מאסר שלוש שנים.

(ב1)   סעיפים קטנים (א) ו-(ב) לא יחולו על מי שעבר את העבירות בשל כך בלבד שלא שילם את האגרה לחידוש רשיונו או שלא חודשה תעודת הרשאתו אף שלא היתה מניעה לחידושה, הכל בהתאם לחוק כלי היריה, תש"ט-1949, או התקנות על פיו.

(ב2)   המייצר, מייבא או מייצא נשק או הסוחר בו או עושה בו כל עסקה אחרת שיש עמה מסירת החזקה בנשק לזולתו בין בתמורה ובין שלא בתמורה, בלא רשות על פי דין לעשות פעולה כאמור, דינו – מאסר חמש עשרה שנים".

השאלה העומדת להכרעה לפנינו כעת היא האם ניתן להרשיע אדם שרכש נשק ולא מכר או העביר אותו לאחר, בעבירה של סחר בנשק לפי סעיף 144 (ב2) לחוק העונשין. שאלה זו טרם נידונה בבית משפט זה.

21.  שאלת המשמעות שתינתן למונח "הסוחר בו" בסעיף 144 (ב2) לחוק העונשין היא במהותה שאלה פרשנית. התשובה לשאלה זו נגזרת מעקרונות הפרשנות התכליתית הנהוגים במשפטנו ומהכלל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין:

"34כא. ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע הענין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

כלל פרשני זה מבטא תפיסה הנגזרת מעקרון החוקיות, לפיה יש לפרש את הדין הפלילי הן על-פי לשונו והן על-פי תכליתו, אך כאשר ההוראה העונשית ניתנת לכמה פירושים סבירים לפי תכליתה וכל אחד מהפירושים מגשים את תכלית הדין תבחר התוצאה המקלה הקבועה בסעיף 34כא (ראו: דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, 558 (2004) (להלן: עניין אסד)). בנסיבות כאלה אין להשית על אדם אחריות פלילית בגין מעשה מסוים כאשר בין הפירושים האפשריים ללשון הוראת החוק הרלוונטית קיים פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם תכלית אותה הוראה, ולפיו ניתן שלא להטיל אחריות פלילית (או להטיל אחריות פלילית ברמה מופחתת) בגין אותו מעשה.

22.  השלב הראשון בפירוש המונח "הסוחר בו" הוא אם כן בחינת לשונו ותכליתו של סעיף 144 לחוק העונשין. על תכלית הסעיף ניתן ללמוד ממקורות שונים, וביניהם לשון הסעיף, מיקומו בחוק והשתלבותו בהוראות חקיקתיות אחרות הנוגעות לעניין. במסגרת זאת, יש לעמוד על תכליתו הסובייקטיבית של סעיף החוק, הנלמדת במידה רבה מההיסטוריה החקיקתית שלו ועל תכליתו האובייקטיבית, המשקפת את הערכים ועקרונות היסוד של שיטת משפטנו (ראו: דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' כהן (טרם פורסם, 13.5.2008) בפסקה 19 לחוות דעתה של הנשיאה ד' ביניש).

23.  אם כן, מה נכלל ב"סחר"? ההגדרה המילונית של הפועל "סחר" היא: "עסק במסחר, קנה ומכר, נשא ונתן" (אברהם אבן-שושן מלון אבן-שושן: מחדש ומעדכן לשנות האלפים 1279 (2007)). הגדרה זו מתייחסת אמנם לפעולה משולבת של מכירה וקניה, אך נראה כי ניתן לכלול בה גם את פעולת הרכישה בלבד ולכן הלשון "סובלת" הן את הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי למושג "הסוחר בו", הן את הפרשנות אותה מציע המערער. עם זאת, כידוע, פירושו של טקסט משפטי אינו מתמצה בהבנת לשונו. הפרשן אינו אך בלשן, ועליו לחלוץ מתוך המובן הלשוני מובן משפטי המגשים באופן הראוי את התכלית שהטקסט נועד לקדם (ראו למשל: עע"מ 6802/02 מילאון בע"מ נ' עיריית אילת, פ"ד נז(3) 873, 878 (2003)).

24.  מהי התכלית המונחת בבסיסו של סעיף 144(ב2) לחוק העונשין? סעיף זה נחקק כאמור במסגרת התיקון לחוק, ובטרם נחקק לא כלל חוק העונשין עבירה של סחר בנשק. על תכליתו הסובייקטיבית של הסעיף נוכל ללמוד מדברי ההסבר לתיקון לחוק, המתייחסים במפורש לרצון ליצור סולם ענישה ראוי, שבראשו עבירת הסחר בנשק, מתחתיה עבירה של הובלת נשק שלא כדין, ובתחתית הסולם החזקת נשק (דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מספר 36), התשנ"א-1991, ה"ח 2050, 195). יודגש, כי עבירות רכישת הנשק והחזקת הנשק ממוקמות שתיהן בסעיף 144(א) לחוק העונשין, והמורשע בכל אחת מהן צפוי לעונש זהה – עד שבע שנות מאסר. מכאן עולה כי התיקון לחוק נועד ליצור הבחנה ברורה בין רכישת נשק לבין סחר בנשק, ולהטיל עונש חמור הרבה יותר על הסוחר בנשק מאשר על הרוכש אותו. כך עולה גם מהסבריו של שר המשפטים דאז, דן מרידור, במסגרת הדיון על התיקון לחוק בכנסת. לדבריו:

"כיום עבירות של סחר, ייצור, ייבוא וייצוא נשק מעוגנות רק בחוק כלי הירייה, ועונשן שנת מאסר אחת, זה הכול. המצב הזה נראה לנו אבסורד גמור, היות שעבירות של סחר בנשק, לצורותיהן השונות, הן העבירות החמורות ביותר בין עבירות הנשק, ואין לכך ביטוי בעונש שהמחוקק קובע להן. לא זו אף זו, בשל העבירות של החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין צפוי אדם לעונשים כבדים יותר מאשר על סחר בנשק, והדבר הזה איננו מתקבל על הדעת" (ד"כ 12 (3), 3303 (התשנ"א)).

ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, שדנה בתיקון לחוק במשך חמש ישיבות בחודשים מאי-יוני 1991, לא דנה בהגדרתו של המונח "הסוחר בו", אך גם מדיוניה עולה הבחנה ברורה בין עבירת רכישת הנשק לבין עבירת הסחר בו. כך הסבירה גב' גלוריה ויסמן, נציגת משרד המשפטים בדיון, כי חומרתה של עבירת רכישת הנשק זהה לחומרתה של עבירת החזקת הנשק (ולכן שונה מחומרתה של עבירת הסחר בנשק -ס'ג"). לדבריה:

"פעולת הרכישה יכולה להיות לפעמים מנותקת מהפעולה של החזקה בנשק, ובכל זאת רכישה היא כהחזקה משפטית בנשק. על כן אנחנו מתייחסים לרכישה באותה חומרה שמתייחסים להחזקת נשק". (פרוטוקול ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת מיום 13.5.1991, בעמוד 12).

גם הדיון בעבירת הסחר התמקד בהבחנה בין מי שמוכר ביודעין נשק לאדם שאינו רשאי לרוכשו לבין מי שעושה זאת ברשלנות, כאשר האפשרות כי רוכש הנשק יואשם גם הוא בעבירת הסחר, כלל לא נידונה. כך סיכם את הדיון יושב ראש הועדה, חבר הכנסת אוריאל לין:

"מוכרחים להבחין בין מכירה שלא כדין בידיעה לבין מכירה ללא הקפדה. אם אדם לא הקפיד לבדוק כפי שהחוק מחייב אותו לבדוק אם לקונה יש רישיון, אני חושב שאפשר להסתפק בעונש של שלוש שנים. זה עונש די מרתיע. לא נראה לי שאנחנו יכולים להכניס במסגרת אחת אדם שמתוך ידיעה ברורה מוכר נשק למי שאין לו רישיון ואדם ששגה ולא הקפיד כמו שצריך". (פרוטוקול ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת מיום 20.5.1991, בעמוד 13).

25.  לסיכום נקודה זו, מדברי ההסבר לתיקון לחוק ומהדיון שהתנהל בעניינו בכנסת עולה תמונה ברורה של כוונה להבחין בין עבירת הסחר בנשק (המתייחסת למוכר הנשק) לעבירת רכישת הנשק (המתייחסת לקונה הנשק). מסקנה דומה עולה גם מהשוואת סעיף 144 לחוק העונשין לסעיפי חוק אחרים. ההבחנה הברורה בין עבירת רכישת הנשק לעבירת הסחר בנשק היא יוצאת דופן, וברי שאינה מקרית, שכן כידוע, חזקה על המחוקק שלא השחית מילותיו לריק (ראו למשל: בג"ץ 353/70 אייזיק נ' משרד הפנים, פ"ד כה (1) 544, 547 (1971)).

26. כך, בסעיף 185 לחוק העונשין קבועה עבירת הסחר בסכין, אך אין בחוק עבירה נפרדת המתייחסת לרכישת סכין; סעיף 377א(ד) לחוק העונשין העוסק בסחר בבני אדם מגדיר במפורש: "'סחר באדם' – מכירה או קניה של אדם"; סעיף 413יא בחוק העונשין העוסק במסחר ברכב גנוב מגדיר גם הוא במפורש כי הוא מתייחס ל"עוסק ביודעין במכירה, בקניה, בפירוק או בהרכבה של רכב גנוב"; סעיף 475 העוסק במסחר במטבע מעולה מזוייפת קובע גם הוא במפורש כי הוא מתייחס ל"קונה או מוכר או מקבל מטבע מעולה מזוייפת או משלם בה או מעביר אותה" (ההדגשות אינן במקור – ס' ג"). אם כן, כאשר מעוניין המחוקק לתפוס את הרוכש בגדרי עבירת הסחר, הוא נוהג לעשות זאת במפורש, וודאי שאינו קובע עבירת רכש במקביל לעבירת הסחר, כפי שנעשה בסעיף 144 לחוק העונשין.

27.  יתר על כן, בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: הפקודה), לא מצויה עבירה של רכישת סם, אך כן קבועה בה עבירת ההחזקה בסם (בסעיף 7 לפקודה), ועבירת הסחר בסם (בסעיף 13 לפקודה). נקל לראות כי נוסחו של סעיף 13 לפקודה דומה לנוסחו של סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, העוסק בסחר בנשק:

"לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה או ברשיון מאת המנהל".

כאמור, הפקודה אינה כוללת עבירה נפרדת של רכישת סם, ולכן לכאורה גם מי שרוכש סם נתפס בגדרי עבירת הסחר, אך ההלכה היא שאין מעמידים לדין באשמת סחר בסם בשל רכישת סם שלא לצרכים מסחריים (ראו: יעקב קדמי פקודת הסמים המסוכנים: הדין בראי הפסיקה 191 (מהדורה מעודכנת, 2007); ע"פ 903/85 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (2) 227 (1986)). כלומר, אפילו בהתייחס לפקודה, שלא קבועה בה עבירה נפרדת המתייחסת לרכש, לא רואים ברוכש שלא למטרות מסחריות כ"סוחר".

28.  מהמקובץ עולה כי תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 144 לחוק העונשין היא להבחין בין רוכש הנשק לסוחר בו, ולהחמיר בעונשו של האחרון. סבורני כי זוהי גם תכליתו האובייקטיבית של הסעיף. הרציונל בענישה חמורה על סחר בנשק הוא הסכנה שבהפצת הנשק, שהיא גדולה יותר מהסכנה הטמונה ברכישת נשק (שגם ממנה אין להתעלם, כמובן). עמד על כך השופט א' א' לוי:

"סחר בנשק הוא תופעה מסוכנת, במיוחד בימינו אלה. הניסיון מלמד שנשק אשר מקורו מפוקפק, לאחר שהוא יוצא מידי המחזיק בו, מוצא את דרכו לידיים עברייניות או למפגעים למיניהם, והרי אלה גם אלה כבר הוכיחו כי אין הם מהססים להשתמש בו גם במקומות סואנים, וגם כאשר ברור להם כי עלולים להיפגע מהירי אנשים תמימים שנקלעו לזירה בדרך מקרה. לפיכך, התרענו בעבר ונחזור ונתריע גם הפעם, כי כל החוטא בעבירות מסוג זה עלול להידרש לשלם מחיר יקר, ואף באובדן חירותו לתקופה ממושכת". (ע"פ 5833/07 ח'ורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007)).

וכך הבעתי אף אני את עמדתי באחת הפרשות:

"מכירת כלי נשק וסמים מסכנת יותר את הציבור מאשר קנייתם". (ע"פ 1121/11 אזולאי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2011)).

29.  קביעת גבולות ברורים בין עבירת הסחר בנשק לבין עבירת רכישת הנשק משרתת אף תכלית כללית נוספת, והיא ההקפדה על עקרון החוקיות. אכן, לתביעה נתונה הסמכות להחליט לפי איזה סעיף של החוק הפלילי יוגש כתב אישום נגד אדם פלוני ובית המשפט אינו נוהג להתערב בסמכות זו (ראו למשל: בג"ץ 724/83 מדינת ישראל נ' שופט בית המשפט השלום בנתניה, פ"ד לח (3) 701, 713 (1984)). ישנם מקרים בהם תבחר התביעה להאשים אדם בעבירה חמורה פחות מזו המתייחסת למעשים אותם ביצע בפועל, כחלק מהסדר טיעון, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם או כתוצאה משיקולים אחרים. אולם, מכך לא יוצא כמובן כי אין חשיבות להגדרה מדויקת ככל האפשר של העבירות שבחוק הפלילי. קביעת גבולות ברורים לכל עבירה ועבירה, בניסיון למנוע חפיפה ביניהן, היא חלק חשוב מעקרון החוקיות, ונועדה להבטיח כי הפרט יידע איזו נורמה פלילית מתייחסת למעשיו, בלא שהדבר ייחתך בידי התביעה שתוכל לבחור מבין עבירות אפשריות רבות ושונות הנוגעות לאותו אירוע עברייני. כך מסביר המלומד פלר:

"עקרון החוקיות מחייב קודם כל הזהרה מראש, ככל שניתן מדויקת ונבדלת, של כלל הציבור מפני הפרת איסורים פליליים, תוך קציבה ספציפית של האחריות להפרת כל איסור בנפרד, כפי שהוא מזוהה בהגדרתו הנורמאטיבית, ללא חלופות או תחליפים…ראוי להסיק מכך כי לגבי אירוע עברייני אחד, דהיינו עבירה אחת, אין ריבוי נורמות…עקרון החוקיות נועד במידה לא פחותה גם לשמירה הקפידה על זכויות היסוד של הפרט, תוך מניעה, בתחום הפלילי, של היות הפרט נתון לשרירות הלב, אם לחומרא ואם לקולא – זה היינו-הך כל עוד מדובר באלטרנטיבה – של הרשויות… הפרט צריך להיות מוגן מפני "שבט" מלכות שעלול לחבוט בו, כשם שהוא צריך להיות מוגן גם מפני "חסד" מלכות שעלול לאכזבו. הוא רשאי ואף זכאי לדעת מראש במידה הברורה והמוגדרת ביותר, מה גורלו לפחות מבחינת סוג העבירה, לפי ההבחנות שהמחוקק רצה בהן וקבע אותן; וסוג העבירה גורר אחריו גם את מידת האחריות לה". (ש"ז פלר עיקרים בדיני עונשין כרך ג' 349-348 (1992)).

קביעת גבולות ברורים ככל האפשר בין עבירות שונות בכלל, ובין עבירת הסחר בנשק לבין עבירת רכישת הנשק שלובה אם כן בהגנה על זכויות חשודים ונאשמים במשפט הפלילי, שעל חשיבותה עמד בית משפט זה פעמים רבות (ראו למשל את דברי בע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.11.2011) ואת דברי השופט י' דנציגר בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.8.2011), בפסקה 9 לחוות דעתו).

30.  לפני סיום אציין כי בית משפט זה טרם דן בשאלת גדרי פרשנותה של עבירת הסחר בנשק, אך השאלה כבר נידונה בבית המשפט המחוזי. כך, יוזכר כי בת"פ (חיפה) 4030/05 מדינת ישראל נ' יפרח (לא פורסם, 12.9.2006) קבע השופט כ' סעב כי עבירת הסחר בנשק מתייחסת רק למוכר הנשק, ולא למי שרוכש אותו, ולכן זיכה את הנאשם באותו מקרה מסחר בנשק, אך הרשיע אותו בהחזקת נשק וכן בנשיאת נשק והובלתו. הנאשם ערער לבית משפט זה על הרשעתו בנשיאת נשק והובלתו, וערעורו התקבל (ע"פ 8352/05 יפרח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.2.2007) (להלן: עניין יפרח)), ומנגד לא ערערה המשיבה על קביעתו של השופט סעב בנוגע לפרשנותה של עבירת הסחר בנשק.

31.  לסיכום נקודה זו, סבורני כי הן תכליתו האובייקטיבית והן תכליתו הסובייקטיבית של סעיף 144 היא להבחין בין רוכש נשק לבין סוחר בנשק, ולכן ככלל אין לראות ברוכש נשק כמי שנכלל במונח "הסוחר בו" הקבוע בסעיף החוק. אפילו נאמר כי פרשנות הסעיף שלפיה עבירת הסחר בנשק מתייחסת גם לרוכש הנשק היא סבירה ומגשימה את תכליתו (וכאמור, אינני סבור כי כך הדבר), יש להעדיף את הפרשנות לפיה אין להחיל את סעיף 144(ב2) לחוק העונשין גם על רוכש הנשק, וזאת על פי כלל הפירוש המקל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין.

מן הכלל אל הפרט

32.  כאמור, הוכח כי המערער רכש את הרובה. לא הוכח, ואף לא נטען, כי המערער מכר או העביר את הנשק לאחר. כפי שהסברתי לעיל, אין לראות במעשי המערער, שרכש רובה אחד, כנתפסים בעבירת הסחר בנשק, והעבירה הרלבנטית לעניינו היא עבירת רכישת הנשק. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין כי אפשר וייתכנו מקרים בהם ירכוש אדם מספר רב של כלי נשק או שתהיה זו רכישה חוזרת ונשנית, כך שתקום חזקה כי התכוון לסחור בהם, אך ברי שלא זה המצב העובדתי בענייננו כיוון שהמערער רכש רובה אחד וכלל לא נטען כי התכוון למכור אותו לאחר. בנוסף, לא הוכח כי המערער נשא את הנשק לאחר שהועבר לחזקתו, וברי כי אין די בהוכחת רכישת הנשק כדי להוביל להרשעה גם בנשיאתו (ראו למשל: עניין יפרח, בפסקה 5 לפסק הדין).

33.  נוכח כל זאת, אציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, כך שתבוטל הרשעת המערער באישום השני, וחלף זאת נרשיע אותו ברכישת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. ההרשעה באישום הראשון, בקשירת קשר לביצוע עוון (רכישת אביזר נשק) לפי סעיף 499(א)(2) בצירוף סעיף 144(א) לחוק העונשין וברכישת אביזר נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, תעמוד על כנה.

הערעור על גזר הדין

34.  המעשים בהם הורשע המערער הם חמורים ביותר, ולאחרונה קבע בית משפט זה כי יש להחמיר בעונשם של אלה הנוטלים חלק בעבירות נשק בכלל ובעבירות שעניינן סחר נשק בפרט ((ע"פ 2251/11 נאפע נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.12.2011)). אולם גם נוכח מגמת ההחמרה, יש להמשיך ולבצע בדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו, שעשויה להביא לעיתים להקלה בעונשם של מורשעים בעבירות נשק (ראו והשוו: ע"פ 4862/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.1.2012)). בענייננו, הצעתי כאמור לחברי לזכות את המערער מעבירת הסחר בנשק ומעבירת נשיאת הנשק, וחלף זאת להרשיעו בעבירה של רכישת נשק, שהעונש הקבוע לה נמוך בהרבה. כמובן שיש לתת לכך משקל של ממש בשלב גזירת העונש.

35.  עקרון חשוב, אך לא יחיד, שעלינו להביא בחשבון בשלב זה הוא עקרון אחידות הענישה, הנגזר מעקרון השוויון בפני החוק, ומורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות והנסיבות האישיות של הנאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. משמעות הכלל היא שמקום בו מורשעים מספר נאשמים באותה פרשה, ומעשיהם דומים, אחריותם המשותפת תבוא בעיקרון לידי ביטוי בעונש דומה שיוטל עליהם (ראו למשל: ע"פ 2287/09 והבה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.2010), בפסקה 19 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר). בחינת העונש שנגזר על מעורבים אחרים בפרשה זו מעלה כי על ראכז, שהורשע בקשירת קשר לביצוע פשע (סחר בנשק), בניסיון לסחר בנשק, בניסיון לשאת נשק ובסחר בנשק, נגזר עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, תוך שבית המשפט התחשב בעובדה שהודה באשמה, נטל אחריות על מעשיו והביע עליהם צער (ת"פ (ת"א) 4171/09 מדינת ישראל נ' שלביה (טרם פורסם, 30.5.2010)). על מעורב אחר בפרשה, מוחמד מג'דלה (להלן: מג'דלה), שהורשע במסגרת הסדר טיעון בכך שפנה לאדם אחר והציע לו לרכוש נשק גנוב, קיבל לידיו נשק גנוב, קשר קשר לביצוע שוד של כלי נשק מצה"ל וכן בכך שקשר קשר לביצוע פשע (קבלת דבר במרמה) – ביצוע רכישות באמצעות כרטיס האשראי של הרמטכ"ל, נגזר עונש של 32 חודשי מאסר בפועל (ת"פ (ת"א) 4175/09 מדינת ישראל נ' מג'דלה (טרם פורסם, 3.5.2010)). זאת, לאחר שבית המשפט שקל לקולה את העובדה כי הודה באשמה, וכן את גילו הצעיר, על אף שהיה לו עבר פלילי. חלקם של ראכז ושל מג'דלה בפרשה גדול יותר, והעבירות בהם הורשעו חמורות יותר. כאמור, ראכז ומג'דלה הודו באשמה, נטלו אחריות על מעשיהם וחסכו זמן שיפוטי, והדבר הוביל בצדק להקלה בעונשם, אך עם זאת אין להחמיר בעונשו של המערער רק משום שבחר לנהל משפט ולא להודות במיוחס לו.

36.  סוף דבר, בענייננו אציע, תוך התחשבות בקבלתו החלקית של הערעור ובעברו הנקי של המערער, כי נפחית מעונש המאסר בפועל שהושת עליו, כך שיעמוד על 32 חודשים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו על כנם.

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.

ניתן היום, ט"ז בשבט התשע"ב (8.2.2012).

Switch to mobile version