Search
לחיפוש מתקדם


ע"פ 389/91 מדינת ישראל - נגד - ויסמרק ישראל, ז"ל שבח רפאל בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים לפני הנשיא א' ברק, השופטים ג' בך, א' מצא פ ס ק - ד י ן ..

ע”פ 389/91

מדינת ישראל

נגד

1. ויסמרק ישראל, ז”ל
2. שבח רפאל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

[16.1.96, 27.5.92]

לפני הנשיא א’ ברק, השופטים ג’ בך, א’ מצא

ערעור על פסקי-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 30.10.90 בע”פ 1024/90 ו-ע”פ 396/90, שניתנו על-ידי כבוד השופטים: י’ גלעדי, א’ שטרוזמן, צ’ הכהן.

עו”ד א’ שבתאי – בשם המערערת
עו”ד מ’ ורשבסקי – בשם המשיבים

פ ס ק – ד י ן

השופט ג’ בך

1. זהו ערעור על פסקי-הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע”פ 1024/90 וע”פ 396/90, בהם הוחלט, ברוב דעות, לקבל את ערעור המשיבים על החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים בת”פ 585 ,586/88 ות”פ 944/88, ולזכותם מאשמת שימוש חורג במבנים ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ”ה-1965 (להלן: חוק התכנון).

2. אלו הן העובדות הצריכות לעניין:

ויסמרק ישראל (המשיב 1) היה בעל מבנה הממוקם בסמטת-עובד 18 בתל-אביב, באיזור המסווג כאיזור מגורים, לפי תוכנית בניין ערים שאושרה ופורסמה כחוק. הוא ניהל במקום נגריה מאז 1936. ניהול הנגריה היה על פי היתר שניתן למשיב 1 על-ידי עירית תל-אביב, על פי בקשתו, לפי פקודת המלאכות והתעשיות (הסדרתן), ואחר כך לפי חוק רישוי עסקים תשכ”ח-1968 (להלן: חוק הרישוי). תחילה הוצאו רשיונות מידי שנה, ובשנת 1975 ניתן רשיון בלתי מוגבל בזמן – לצמיתות, לניהול הנגריה. בשנת 1984 השכיר המשיב 1 צריף, שמהווה חלק מהמבנה האמור. שוכריו השתמשו בו גם כן כנגריה, ואף הם קיבלו רשיון לניהול נגריה במקום לצמיתות.

ביום 2.5.88 הודיע מינהל ההנדסה של העיריה למשיב 1, שהשימוש במבנה כנגריה הוא שימוש חורג, ולפיכך עליו להפסיקו, או להשיג היתר לשימוש חורג בתוך 30 יום. במקביל הוגש נגדו כתב אישום בגין שימוש חורג במבנה ללא היתר, בהתאם לסעיף 204(א) לחוק התכנון. המשיב 1 הובא לדין בבית המשפט לעניינים מקומיים (ת.פ. 585 ,586/88, בפני כבוד השופטת אלקבץ). בית המשפט זיכה אותו מהעבירה המיוחסת לו, מכוח סעיף 277 לחוק התכנון, הקובע לאמור:

“… שימוש חורג שהיה קיים ביום 24.3.1938 ושהמשיכו בו… עד יום תחילתו של חוק זה, מותר להמשיך בו גם לאחר מכן, עד שיחול שינוי בבעלות או בהחזקה של הקרקע או הבניין”.

לעומת זאת הורשע המשיב 1 בגין השימוש החורג שנעשה בצריף הבודד אשר הושכר כאמור ב-1984. הוראות סעיף 277 לא יכלו להועיל לו לעניין זה, שכן “חל שינוי… בהחזקה של הבנין”. אולם המשיב 1 הסתמך ביחס לעבירה זו על הגנה נוספת, לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון, שזו לשונו:

“נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:

(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו.

(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבירה הנדונה”.

יצויין, כי סעיף 208(א) המוזכר בהוראה הנ”ל מפרט את סוגי האנשים העשויים לעבור עבירה לפי סעיף 204. המשיב 1 נמנה על המפורטים בסעיף קטן זה בהיותו “בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה” (חלופה 3 בס”ק (א)).

טענה זו של המשיב 1 נדחתה על-ידי השופטת אלקבץ, אשר קבעה, שלא הוכח שהעבירה נעברה שלא בידיעת המשיב 1, ולא הוכחו אמצעים שנקט להבטחת קיום הוראות החוק. המשיב 1 ערער על הרשעתו בפני בית המשפט המחוזי, וערעורו התקבל ברוב דעות, על פי פסקי-הדין של השופט א’ שטרוזמן והשופט צ’ מ’ הכהן, ובניגוד לדעתו החולקת של השופט י’ גלעדי. שופטי הרוב קבעו, כי התקיימו תנאי הגנת סעיף 208(ב) הנ”ל, בעוד ששופט המיעוט קיבל את דעת שופטת השלום בשוללו את קיומם של תנאי ההגנה האמורה.

3. גם המשיב 2, שבח רפאל, הינו הבעלים של מבנה אשר הוא ניהל בו נגריה. מבנה זה מצוי ברח’ הפניני 35 בתל-אביב, ואף הוא נמצא באיזור המסווג כאיזור מגורים על פי אותה תוכנית בניין ערים. למשיב 2 רשיון לניהול עסק לנגריה משנת 1972, ובשנת 1975 ניתן לו רשיון לצמיתות.

בית המשפט המחוזי אף קבע, כי המשיב 2 טרח וסר אל מחלקת ההנדסה בעירית תל-אביב עוד בטרם רכש את המבנה, כדי לוודא שיוכל להפעיל במקום נגריה, והוא נענה בחיוב.

בשנת 1988 הוגש נגד המשיב 2 כתב אישום בגין שימוש חורג במבנה, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון. אף הוא הורשע על-ידי השופטת אלקבץ בבית המשפט לעניינים מקומיים בתלאביב-יפו (בת.פ. 944/88). השופטת דחתה את טענת הסניגור כי יש ברשיון העסק משום היתר לשימוש חורג.

בערעור שהוגש על ההרשעה בפני בית המשפט המחוזי הועלתה גם כאן הטענה כי חלה על המשיב 2 הגנת הטעות על פי סעיף 208(ב) לחוק התכנון, והערעור התקבל בנקודה זו, שוב ברוב דעות, על-ידי אותם השופטים הנ”ל, תוך הפנייה לנימוקי ההחלטה בעניינו של המשיב 1.

רשות ערעור על שני פסקי-הדין הנ”ל ניתנה למדינה בבית משפט זה על-ידי השופט מלץ, אשר קבע גם, כי שני הערעורים יישמעו במאוחד.

4. אחרי שמיעת טיעוני באי-כוח הצדדים, וכאשר נדחה הערעור על-ידינו לעיון ולכתיבת פסק-דין, הובא לידיעתנו על-ידי בא-כוח המשיב 1, כי מרשו למרבה הצער הלך לעולמו. לפיכך ביקש עורך הדין ורשבסקי לבטל את הליך הערעור כנגד המשיב 1 המנוח.

בקשת הסניגור המלומד בדין יסודה. בסעיף 236 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ”ב-1982 נקבע לאמור: “נפטר אדם ייפסק כל הליך פלילי נגדו”. הוראה זו חלה ללא ספק על הליך הערעור אשר עדין תלוי ועומד נגד המנוח.

אמנם נקבע בתקנה 36 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל”ד-1974:

“היה ערעור מטעם הנאשם תלוי ועומד ונפטר הנאשם, רשאי בית המשפט להרשות שהדיון יימשך, ולקבוע כי בן משפחתו, יורשו, מבצע צוואתו או מנהל עזבונו ימשיך בערעור במקום הנאשם”.

אך הוראה זו חלה, כאמור, רק כאשר הערעור הוגש מטעם הנאשם, ולא כאשר, כמו במקרה דנן, מוגש הערעור על-ידי רשות התביעה נגד הנאשם.

ובוודאי שאין היא חלה כאשר בא-כוחו של המנוח מבקש לבטל את ההליך.

אשר על כן מן הדין שנחליט על ביטולו של הערעור כנגד המשיב 1, משמע שפסק-דין הזיכוי שניתן ביחס אליו על-ידי בית המשפט המחוזי יעמוד בעינו.

נמשיך איפוא לדון בערעור המתייחס למשיב 2 בלבד, ולמען הפישוט נתייחס אליו מעתה בתור “המשיב”.

5. כאמור, התנאי הראשון לתחולת ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון הוא ש”העבירה נעברה שלא בידיעתו” של הנאשם. השאלה הראשונה העולה בפנינו היא האם עובדתית ידע המשיב כי הוא עובר עבירה, כלומר, האם היה מודע לכך שהינו משתמש בבניין שבבעלותו בניגוד לתוכנית בניין ערים, ובלא היתר לשימוש חורג. כתב האישום נגד המשיב הינו בגין שימוש חורג שנעשה בתאריך ה-4.5.88. משום כך שאלת הידיעה נוגעת רק לתקופה שעד לתאריך זה .

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה, כי הם מאמינים למשיב שסבר באמת ובתמים כי יש בידו היתר כדין לנהל נגריה במבנים שבבעלותם, אף בכל הנוגע לחוקי התכנון והבניה.

עולה מפסק-דין הרוב, כי מסקנה זו הוסקה על-ידם על סמך העובדות הבאות:

א) רשיון העסק שניתן למשיב על-ידי העיריה במשך שנים רבות, על פיו הותר לו לנהל נגריה במבנים האמורים שבבעלותו.

ב) לעולם לא ניתנה למשיב כל הודעה או התראה לפיהן יש בניהול הנגריה במקום משום שימוש חורג באותם מבנים.

ג) היפוכו של דבר: המשיב פנה, כזכור למחלקת ההנדסה של העיריה, ושם נמסר לו, לשאלתו, כי מותר לו להשתמש באותם מבנים לצרכי הפעלת נגריה.

יצויין, כי המשיב ביסס את טיעונו כבר בבית המשפט לעניינים מקומיים על הטענה שהאמין, לאור כל הנסיבות האמורות, בתום לב, כי רשיון העסק שנמסר לו ושתוקפו חודש במשך כל השנים אכן מהווה גם היתר לשימוש חורג, דבר אשר מחזק את האמון בגירסתו העכשווית בכיוון זה.

אין אני רואה סיבה להתערב בקביעתם העובדתית של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, בדבר קבלת גירסתו של המשיב באשר לפנייתו לעיריה וליתר הנסיבות שתוארו, ובדבר מסקנתם שבפועל המשיב אכן לא היה מודע לכך שאין לו היתר לשימוש חורג.

6. אולם בקביעה זו לא די. טענת התביעה היא, כי גם אם עובדתית טעה המשיב בתום לב, הרי שטעות זו טעות בדין היא, ולאור סעיף 12 לחוק העונשין תשל”ז-1977, הקובע, כי “אי ידיעת הדין לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה”, טעות זו לא פוטרת את המשיבים מאחריות פלילית לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי דחו טענה זו של התביעה. השופט שטרוזמן קבע, כי הכלל בדבר ‘אי ידיעת הדין’ לא חל במקרה זה, שכן תחולתו מוגבלת לעבירות שבחוק העונשין. זאת מאחר שעבירות אלו הן ברובן MALA IN SE, קרי עבירות שהן אסורות מטבע בריאתן, ולא עבירות שהן MALA PROHIBITA, עבירות הנובעות רק מן האיסור המפורש החל עליהן, והמתייחסות לרוב להפרות טכניות יותר.

עם כל הכבוד, אין ביכולתי לקבל דעה זו. לא יתכן שבכל אותן עבירות רבות הממוקמות בחיקוקים מחוץ לחוק העונשין, יהיה אדם פטור מאחריות פלילית רק מאחר שלא הכיר את החוק. כך למשל, לא יעלה על הדעת, שמי שאינו מכיר את החובה לשלם מס הכנסה יהיה פטור מאחריות פלילית בגין העלמת הכנסותיו. או שהנוהג בכבישים מעל למהירות המותרת יהיה פטור מאחריות על פי פקודת התעבורה רק מהטעם שלא היה מודע להגבלת המהירות המותרת. באותו אופן, גם אי ידיעת דיני התכנון והבנייה לא פוטרת אדם מאחריות פלילית בגין עבירה על דינים אלו.

אמת, כי מקובל לאמר שעבירות שהן MALA IN SE, כגון רצח, אונס, גניבה, וכדומה, מושרשות בתודעת הציבור, ולכן לא תישמע טענה של אי ידיעתן. אולם, גם לגבי עבירות שהן MALA PROHIBITA, ניתן לאמר שכל מי שנוגע ועוסק בתחום אשר ביחס אליו נקבעו עבירות אלו, יש לצפות ממנו שהוא מודע לכך שהתחום מוסדר על-ידי כללים כלשהם, ודבר זה מטיל עליו את החובה לברר את תוכנם. כך למשל, חריגה ממהירות הנהיגה המותרת אינה בבחינת MALA IN SE כשלעצמה, אולם יש לצפות שהנוהגים בכביש מודעים לכך שקיימים כללים מסויימים המסדירים את הנהיגה, לרבות הגבלת מהירות הנסיעה המותרת, דבר המטיל עליהם את החובה לברר ולהשיג מידע זה. יפים לעניין זה דבריו של פרופ’ פלר, בספרו “יסודות בדיני עונשין”, א’, עמ’ 54-53:

“אשר לסוג העבירות בשל האיסור, MALA PROHIBITA, אלה הן עבירות טכניות, המתבטאות בהפרת סדרי התנהגות הנועדים להבטיח את שלום הציבור בתחומים מוגדרים שונים… יתכן, שלא תמיד יהיה הציבור כולו מודע, בפירוט, לכל ההסדרים הללו ולהפרותיהם, שהוגדרו כעבירות פליליות, אך לית מאן דפליג כי כאשר אדם מתקרב לכל תחום מן התחומים האמורים, הוא נותן את דעתו לכך, שחייבים להיות סדרים מיוחדים באותו תחום, והוא אף מוזהר על-ידי הכללים השוררים בדרך כלל באותו תחום בצורה הממשית ביותר”.

מודעות זו לכך שהתחום מוסדר על-ידי כללים כלשהם, היא המצדיקה את החלת הכלל בדבר ‘אי ידיעת הדין’ גם על עבירות מחוץ לחוק העונשין שהן מסוג MALA PROHIBITA, וביניהן גם על העבירה שבסעיף 204(א) לחוק התכנון.

7. העולה מכאן, שלו היה טוען המשיב כי לא ידע שקיים איסור על שימוש במיבנה בניגוד ליעוד שלו כמפורט בתוכנית בניין ערים, הרי שאי ידיעת הדין לא היתה משמשת לו כהגנה, והיינו חייבים לקבוע שלא נתמלאו תנאי סעיף 208(ב). כך גם היה המצב לו היה המשיב טוען כי לא ידע שבתוכנית בניין ערים יועד האיזור של המבנה שבבעלותו או בשליטתו למגורים. כבר נקבע בפסיקה, כי “תכנית בניין עיר היא בגדר חיקוק” [ע”א 398/63 לאה ליבוביץ ומשה מטלון ובניו בע”מ נ’ משה כץ ואח’, פ”ד י”ח (1) 391 ,384], ובהיותה חיקוק, הרי שהכלל בדבר אי ידיעת הדין חל גם עליה.

8. אך טעותו של המשיב במקרה דנן הינה שונה. הוא לא טעה ביחס לעצם קיומו של האיסור על ניהול נגריה ללא היתר לשימוש חורג. טעותו מתייחסת אך לצורה המדוייקת של ההיתר הדרוש לו, ולשאלה אם אכן למעשה יש בידו היתר. האם טעות בנקודה זו עשויה להיחשב לטעות שבעובדה ולשמש הגנה לנאשם?

האם ההבחנה בין שני מיני הטעויות, היינו טעות ביחס לעצם קיומו של האיסור הפלילי, וטעות ביחס לעובדה לעניין אחד האלמנטים של העבירה, אפילו קשורה היא לנקודה משפטית, מוכרת בדין?

9. הפסיקה הישראלית, כמו גם פסיקה זרה, הכירו בהבחנה שבין טעות בדין פלילי, אותו דין הקובע את העבירה הפלילית, אשר אינה מהווה הגנה במשפט הפלילי, לטעות בדין לבר פלילי, דין אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה, אשר דינה כדין טעות בעובדה, והיא יכולה לבסס הגנה בפני אחריות פלילית.

ראשיתה של ההבחנה בין טעות בדין הפלילי לטעות בדין הלבר פלילי בעמ”מ 8/57, עורך דין פלוני נ’ יו”ר וחברי המועצה המשפטית [פ”ד יב(900 (2]. באותו מקרה הביע השופט זילברג דעתו, באימרת אגב, כי טעותו של המערער אשר סבר שהדיבור “בית משפט” בחוק הנדון שם אינו לרבות בית דין צבאי, אינה טעות אשר חלה עליה חזקת ידיעת הדין. השופט זילברג קבע (שם, בעמ’ 909):

“אף אם נשווה לאותה מכסימה, בשטח המשפט הפלילי, אופי של חזקת ידיעה ממש, מתוך הרעיון כי המחוקק, בחקקו את החוק הפלילי,

אינו אלא מעלה על הכתב ונותן גושפנקא רשמית להשקפות ה’טוב’ וה’רע’ שהיו כבר, מקדמת דנא, מקובלות במוסר החברה, גם אז לא תתפוס חזקה זו אלא לגבי אותו JUS המכריז את המעשה כאסור ובר-עונשין, אך בשום אופן לא לגבי איזה שהוא JUS אחר האוצל בעקיפין על שאלת קיום העבירה”.

מקרה נוסף בו עלתה שאלה זו הוא ע”פ 291/64 וינברג נ’ היועץ המשפטי [פ”ד יט(151 (1]. שם המדובר היה בעבירת הביגמיה. המערער נישא ברוסיה בנישואין אזרחיים כדין. הוא עלה לישראל, ובסוברו כי נישואיו בטלים לפי דיני ישראל, נישא בשנית. השופט הלוי ניתח את עבירת הביגמיה וקבע, כי טעות במעמדו האישי של אדם הינה טעות בעובדה. כלומר, אילו היה המערער טועה לגבי תוקף נישואיו ברוסיה, הרי שזו היתה טעות בעובדה.

אך לא זה מה שאירע באותו מקרה. המערער ידע, כי נישואיו אלו הם תקפים לפי דיני רוסיה, אך סבר, כי הם מחוסרי תוקף לפי דיני ישראל, ועל כן אין הוא בגדר נשוי, ומותר לו להינשא בשנית. הנישואין האזרחיים שנערכו ברוסיה אמנם אינם תקפים לפי דיני ישראל, אלא שלעניין עבירת הביגמיה נקבעבחוק העונשין שלנו, כי נישואין לצורך עבירת הביגמיה מספיק שיהיו נישואים תקפים על פי דין מקום עריכתם. זהו יסוד מיסודות העבירה, אשר טעות לגביו הינה טעות בדין, ואינה יכולה לשמש הגנה (ראה שם, עמ’ 164-163). לכן אושרה הרשעתו של אותו מערער.

עוד התייחסות לשאלת גבולות “הטעות בדין” ניתן למצוא בד”נ 10/69 בורונובסקי נ’ הרבנים הראשיים לישראל ואח’ [פ”ד כה(7 (1]. המדובר שם היה בדיון נוסף על החלטת בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק.

העתירה נסבה על סמכות הרבנים הראשיים להעניק היתר לנישואין שניים.

שופטי הדיון הנוסף הגיעו ברוב דעות למסקנה כי ההיתר תקף. שופט המיעוט, השופט ח’ כהן, היה בדעה שההיתר חורג מסמכות הרבנים הראשיים, אולם סבר, כי אין בכך כדי להטיל אחריות פלילית על מי שנשא אשה שנייה בהסתמך על היתר זה, שכן טעותו היא “במציאות מצב הדברים” [שם בעמ’ 21].

ראויים לציטוט בהקשר זה גם דבריו של השופט אשר בע”פ 257/79, סווירי נ’ מדינת ישראל, פ”ד ל”ד (757 (3, בעמ’ 773:

“הוראת סעיף 12 הנ”ל בדבר אי ידיעת הדין שאינה פוטרת מאחריות פלילית מתיחסת לעבירה גופה, כלומר שנאשם אינו רשאי לטעון, שלא ידע כי מעשה מסויים אסור על פי דיני העונשין. אך כאשר הידיעה על קיומו של מצב חוקי מסוים מהווה אחד היסודות של ‘מעשה’ העבירה אזי טעותו של הנאשם בתום לב בדבר קיומו, או אי קיומו, של יסוד זה היא טעות שבעובדה”.

(וראה לענין אותה סוגיה גם ע”פ 71/83 שרון ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לח(2) .(775 ,757

שאלת ההבחנה בין הדין הפלילי לדין הלבר פלילי נדונה גם בהקשר של סעיף 208(ב) לחוק התיכנון עצמו. באותו מקרה מדובר היה בהיתר בנייה אשר ניתן שלא בסכמות והיה משום כך בטל, ובית המשפט קבע, כי הטעות בדבר תוקפו של היתר הבנייה יכול שתהווה הגנה במסגרת סעיף 208(ב). [ד”נ שפירא ושות’, חברה קבלנית בנתניה בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(658 ,645 (3].

להלן המבחן המוצע על-ידי דר’ דן ביין בסוגייה זו, במאמרו: “טעות בעובדה, טעות בחוק ותביעת זכות בתום לב”, הפרקליט כב (תשכ”ו) 156 ,152:

“נראה שהמבחן המכריע לצורך התיחום בין נורמה פלילית לבין נורמה לבר פלילית הוא בהצגת השאלה: האם טעותו של הנאשם או אי ידיעתו של הנאשם של נורמה מסויימת כוללת בתוכה את האמירה ‘לא ידעתי כי מעשה מסוג המעשים

שביצעתי מהווה עבירה’? במידה והתשובה לשאלה זו היא בחיוב, הרי לפנינו נורמה פלילית אשר אי ידיעתה אינה מצדיקה.

………

מאידך, אם באחד מיסודות העבירה נכללת זכות, חובה או סטטוס – דהיינו: מצבים משפטיים קונקרטים שלא הוגדרו באופן מיוחד לצרכי החוק הפלילי, אלא שיש להם קיום עצמאי במשור הלבר פלילי, כגון בעלות, חזקה, נישואין, גירושין, אפוטרופסות וכו’ – הרי טעות ביחס אליהם נחשבת לטעות ביחס לנורמה לבר פלילית ולכן לעובדה”.

[וראה גם: דר’ ד’ ביין ‘טעות בחוק הפלילי או הלבר פלילי, קביעת הגבול או חיסול ההבחנה?’ הפרקליט ל תשל”ו 106].

ניתן להסיק מדבריי קודם לכן, כי מבחן זה מקובל גם עלי.

.10 ההלכה כי טעות בדין לבר פלילי מהווה הגנה במשפט פלילי מקובלת גם במשפט האנגלי. כך למשל, נקבע שטעותו של אדם בדיני קנין אשר גרמה לו להאמין שרכוש מסויים הוא בבעלותו, תשמש הגנה טובה בפני עבירה של היזק לרכוש [632, CA ALL ER .[SMITH (1974) QB 354, 1

במשפט הידוע של REGINA V. GOULD, 1968 2 Q.B. 65 נדון ערעורו של אדם אשר הורשע בביגמיה. טענתו, שהאמין בכנות, אם כי בטעות, שנישואיו הקודמים בוטלו לא הועילה לו בערכאה הראשונה, בה נקבע שטעותו נבעה מטעות בדין בלבד. ערעורו נתקבל והוא זוכה בדין, כאשר בית המשפט לערעורים קבע בסיכום פסק-דינו (שם בעמ’ :(77

“THE PROSECUTION ACCEPT THAT DEFENDANT AT THE TIME OF THE SECOND MARRIAGE DID HONESTLY BELIEVE THAT HIS FORMER MARRIAGE HAD BEEN DISSOLVED AND THAT HE HAD REASONABLE GROUNDS FOR THAT BELIEF. THIS APPEAL IS, ACCORDINGLY, ALLOWED AND THE CONVICTION QUASHED”.

מעניין במיוחד לעניין המקרה שלפנינו הוא פסק-הדין שניתן בסקוטלנד בענין (ROBERTS V. INVERNESS LOCAL AUTHORITY, (1889, 27 SLR ,198, בו זוכה הנאשם מעבירה של העברת פרה ממחוז רשמי אחד למשנהו ללא היתר כדין, מהטעם שהוא האמין בכנות, אם כי בטעות, ששני המחוזות אוחדו למחוז אחד.

בהתיחס לקו הגבול שבין הדין הפלילי ללבר פלילי נקבע בספרם של (7TH ED, 1992 ,SMITH & HOGAN , CRIMINAL LAW (LONDON, בעמ’ 83-4, לאמור:

IF D, WITH MENS REA,CAUSES THE ACTUS REUS, HE IS GUILTY AND IT WILL NOT AVAIL HIM TO SAY THAT HE DID NOT KNOW THE ACTUS REUS WAS FORBIDDEN BY THE CRIMINAL LAW. BUT THE ACTUS REUS MAY BE SO DEFINED THAT A MISTAKE OF LAW MAY RESULT IN D’S NOT BEING INTENTIONAL OR RECKLESS WITH RESPECT TO SOME ELEMENT IN IT AND SO IN HIS NOT HAVING MENS REA. IN SUCH A CASE, HIS MISTAKE, WHETHER REASONABLE OR NOT, IS A DEFENCE.”

וראה בסוגיה זו גם:

G. WILLIAMS, TEXTBOOK OF CRIMINAL LAW (LONDON 2ND ED, 1983) 456-458].

11. לשם קבלת מסקנה בעניין שבפנינו אין אנו חייבים להכריע בדקויות שבין המבחנים השונים שהוצעו בפסיקה ובספרות. די לנו אם נקבל את המכנה המשותף למבחנים אלו, ונאמר שמקום בו טעה אדם בדין כלשהו שהוא חיצוני לעבירה הפלילית, על פרשנויותיה והגדרותיה, ושטעותו בדין חיצוני זה הביאה אותו לטעות ביחס לאחד מיסודותיה של העבירה הפלילית עצמה, הרי שלא יחול הכלל שאי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית, וטעותו של אותו אדם תשמש לו הגנה.

12. ומן הכלל אל הפרט. כאמור, במקרה דנן טעה המשיב לא בקיומו של איסור לנהל נגריה במבנים שבבעלותו ללא היתר כדין, אלא ביחס לצורתו ונוסחו הדרושים של ההיתר לשימוש חורג, וביחס לשאלה אם היתר כזה מכללא נתון בידו. עולה אם כן שטעותו אינה בדין הקובע את האיסור הפלילי, אלא טעותו נכנסת בקטיגוריית הטעויות שהן בדין חיצוני לדין המגדיר את העבירה הפלילית. כתוצאה מטעותו זו סבר המשיב שהוא מחזיק בהיתר כדין, ומכאן שהטעות בדין הלבר פלילי הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה שבסעיף 204(א) לחוק.

על-ידי מתן ההיתרים על פי חוק הרישוי לניהול עסק הנגריה במקום נתנה העיריה למשיב להבין, כי אינה קיימת מניעה לניהול עסקים כאלה באותם מבנים, לעניין דין כלשהו.

זאת ועוד: בתשובה לשאלתו אף נאמר למשיב במחלקת ההנדסה של העיריה מפורשות, כי מותר לו להפעיל נגריה במקום.

אם היה כאן מצג שוואבתום לב, הרי רשאי הצד השני להיבנות מכך, אפילו היה המדובר טכנית בטעות שבדין. ניתן כאן ללמוד, בהקבלה, אף מהכללים שנקבעו לעניין טעויות בדיני החוזים הכלליים. כך נאמר, למשל, ב- 2D, P. 461 :54 AMERICAN JURISPRUDENCE,

“IF A MAN IS CLEARLY UNDER A MISTAKE IN POINT OF LAW, PRODUCED BY THE REPRESENTATION OF THE OTHER PARTY, HE IS ENTITLED TO RELIEF AS WELL AS IF THE MISTAKE WERE AS TO A MATTER OF FACT”.

מהאמור לעיל, ניתן להגיע למסקנה, כי מתקיים בענייננו התנאי הראשון שבסעיף 208(ב), לפיו העבירה נעברה שלא בידיעת המשיב.

.13 אולם עדיין צריכים אנו לבחון, אם מתמלא התנאי השני שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון, היינו שהמשיב נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק התכנון והתקנות על פיו, בכל הנוגע לעבירות הנדונות.

לשם כך צריכים אנו להשתכנע, כי התנהגותו של המשיב, לרבות אמונתו המוטעית בדבר קיום ההיתר, היתה סבירה.

נראה לי, כי טעותו של המשיב לא היתה, בנסיבות העניין, בלתי סבירה, וכי ניתן לקבוע, שהמשיב יצא ידי חובתו, לעניין נקיטת האמצעים הנאותים, כאשר ביקש וקיבל רשיון לניהול עסק של נגריה מאת עיריית תל-אביב, וכאשר ברר במחלקת ההנדסה של העיריה את אפשרויות השימוש במבנה בנגריה, וזכה לתשובה חיובית.

המשיב ידע, וחייב היה לדעת, כי צריך הוא לקבל היתר מעיריית תל-אביב לשם ניהול נגריה במבנים האמורים. ואכן פנה לאותה עירייה וקיבל היתר כדין, על פי חוק הרישוי. האם לא רשאי היה המשיב להניח, שאותה עירייה, המתירה לו לנהל עסק של נגריה באותו מבנה מסויים, ומודיעה לו על כך מידי שנה בשנה, בדקה גם את כשרות ניהולו של אותו עסק מבחינת חוקי התכנון, וכי נחה דעתה בנושא זה?

הייתי עונה על שאלה זו בחיוב, וזאת במיוחד בהתחשב בעובדה שיש לעיריה זיקה ישירה אל הנושא של חוקי התכנון וכיבודם. על פי סעיף 146 לחוק התכנון, הרי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר הרכבה זהה עם הרכב מועצת העיריה, היא אשר רשאית להתיר שימוש חורג. אמנם טעון היתר כזה אישורה של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, אך ברור הוא כי המבקש את ההיתר חייב לפנות בעניין זה אל העיריה, וזו מטפלת בדבר באמצעות הדרגים המתאימים.

לזאת יש להוסיף, כי נתקלים אנו לא פעם במקרים בהם אכן מסרבת הרשות המוסמכת בעיריה להעניק למבקש היתר לניהול עסק מסויים, על פי חוק רישוי עסקים מהטעם כי קיום עסק כזה מהווה שימוש חורג לעניין חוקי התכנון והבניה.

ויודגש בהקשר זה, כי סעיף 1(א)(6) לחוק רישוי עסקים, התשכ”ח-1968 קובע לאמור:

“1. (א) שר הפנים רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתם:

…..

(6) קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה…”.

המצב עשוי היה להיות שונה, לו ההיתרים על פי שני החוקים האלה (היינו חוק הרישוי וחוק התיכנון) היו צריכים להינתן על ידי גורמים שונים לחלוטין, למשל על-ידי העיריה לצורך חוק אחר, ועל-ידי משרד ממשלתי מסויים לעניין החוק השני. ייתכן ובמקרה כזה, לו האמין בעל המבנה שדי לו ברשיון מאת אחד מאותם הגורמים, הרי היה הוא נתפס לטעות אשר לא ניתן להגדירה כטעות עובדתית מתקבלת על הדעת. אך כאשר לעניין קבלת שני ההיתרים, על פי שני החוקים, הפניה היא אל אותו גוף, היינו עירית תל-אביב, וההיתר מתייחס לאותה פעולה, היינו לניהול נגריה באותו מבנה, והיתר לניהול עסק זה ניתן למעשה על-ידי העיריה מידי שנה בשנה, ובסוף לצמיתות, הרי רשאי בעל העסק הנוגע בדבר להיזקק לטענת ההגנה שהוא האמין עובדתית ובאופן סביר, שהעיריה דאגה להתרת ניהול עסק זה לכל דבר ועניין, ושהוא מצדו נקט באמצעים נאותים לקיום החוק. קל וחומר כאשר קיבל אישור ממחלקת ההנדסה כי הפעלת הנגריה מהווה שימוש מותר באותם מבנים.

14. לדברים אלה עלי להוסיף את ההערות הבאות: מאז כתיבת חוות דעתי בנדון, חל לאחרונה שינוי בחוק העונשין בכך, שביום 23.8.95 נכנס לתוקף חוק העונשין (תיקון מס’ 39) (החלק המקדמי והחלק הכללי) התשנ”ד-1994 (ספר החוקים התשנ”ד, עמ’ 348) – להלן “החוק המתקן”.

ויצויין כי בסעיף 5(א) לחוק המתקן נאמר:

“נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה… יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה; ‘אחריות לה’ – לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה”.

ההוראות בדבר טעות בעובדהוטעות בחוק נכללות עתה בסעיפים 34יח ו-34יט לחוק המתקן. לעניין סוגיית הטעות בעובדה נקבע בסעיף 34יח (א) כדלקמן:

“העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו”.

הערת השוליים של סעיף זה היא “טעות במצב דברים”. לשיטתי ניתן למעשה להחיל אף סעיף זה על המקרה שבפנינו, כאשר הגיעו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי למסקנה, כי המשיב האמין בכנות כי ניתן לו היתר כדין להפעלת הנגריה במבנים שבבעלותו.

יצויין, כי כדי להיבנות מהגנה זו אין הסניגוריה צריכה מעתה להראות, שהטעות הכנה היתה אף סבירה. הסבירות הינה מעכשיו רק אחד הסממנים, אשר בעזרתו יוכל בית המשפט לקבוע אם אכן המדובר בטעות כנה.

15. אשר ל”טעות במצב משפטי”, קובע הסעיף 34יט לחוק המתקן לאמור:

“לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר”.

נראה, כי נוסחו של סעיף זה עוד משפר את מצבו של המשיב לעומת המצב שחל עליו על פי הוראת סעיף 12 לחוק העונשין הקודם. בודאי שאין הוא משנה את המצב לרעה. אבהיר עמדתי זו:

א) כפי שנסיתי להסביר בפסק-דיני זה, אין בפנינו כלל מקרה בו טוען הנאשם שחלה אצלו “טעות בדבר קיומו של איסור פלילי”, או אף “בדבר הבנתו את האיסור”. לדבריו הבין יפה שקיים איסור לנהל עסק כגון נגריה בניגוד לחוקי התכנון והבניה, אלא שסבר על סמך כל הנסיבות, כי אכן היתר כזה מצוי בידו. סעיף זה לא יוכל להיות לו איפוא לרועץ.

ב) לחלופין, אם מן הראוי לתת למילים “או הבנתו של האיסור” מובן רחב, הכולל את טענתו של המשיב בדבר אמונו המוטעה במתן ההיתר הדרוש (ואדגיש כי כשלעצמי אינני דוגל בפרשנות זו), אזי הייתי מחיל על המקרה את הסיפא הנ”ל לסעיף 34יט, קרי: “…זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר”. יצויין, כי מילים אחרונות אלה לא היו כלולות בהצעת החוק המתקן (ראה הצעות חוק תשנ”ב, 140 ,115), והוספו בנוסח הסופי של החוק שנתקבל.

מילים אלה, שהוספו כאמור בסיפא של הסעיף, מתאימות ביותר למצב שנוצר אצל המשיב עקב ההיתרים שניתנו והתשובות החיוביות שניתנו לו אצל מחלקת ההנדסה בעיריה. הן גם תואמות את מימצאי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי על פי דעת הרוב.

ג) לתמיכה בגישתי המוסברת בפיסקא א’ לעיל, היינו שהסעיף האמור, הדן בטעות במצב משפטי, אינו חל כלל על הסיטואציה שבפנינו, מן הראוי לצטט את הקטע הבא מהצעת החוק המתקן (ראה שם, בעמ’ 140):

“הביטויים הנקוטים בהצעה ‘איסור פלילי’ או ‘הבנתו את האיסור’ מבטאים את פסיקת בית המשפט העליון על פיה לא ייכלל בגדר הכלל דין לבר-פלילי, שהדין לגביו הוא כדין טעות במצב דברים”.

נראה לי כי ניתן כאן ביטוי לפרופוזיציה שנסיתי להציגה בפסק-דין זה.

16. מכל האמור לעיל יש לדעתי להסיק ששני התנאים שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה מתקיימים במקרה זה. כמו כן ניתן לקבוע, כי העקרונות הכלליים בדבר אי-הכרת החוק “בטעות במצב משפטי”, הן על פי סעיף 12 לחוק העונשין הקודם והן על פי סעיף 34יט בחוק המתקן, אין בהם כדי למנוע הסקת מסקנה זו.

אשר על כן צדק לדעתי בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, כאשר פסק, כי עומדת למשיב הגנת הטעות הנכללת בסעיף 208(ב) הנ”ל.

סיכומו של דבר:

הייתי מציע לבטל את הערעור נגד מר ויסמרק המנוח ולדחות את הערעור שהוגש נגד המשיב.

השופט א’ מצא

אני מסכים לביטול הערעור נגד זיכויו של המשיב

1.  כחברי הנכבד השופט בך, אף אני אתייחס רק לשאלת ההכרעה בעניינו של המשיב 2 (להלן – המשיב). אך לגופה של ההכרעה המתבקשת בעניינו של המשיב, אין בידי, לצערי, להצטרף לדעת חברי. דעתי היא, כי ערעור המדינה כנגד זיכויו של המשיב בדין יסודו. תחילה אבקש להראות, כי הכרעה זו נתחייבה מן הדין שהיה בתוקפו במועדים בהם פסקו ערכאות קמא בעניינו של המשיב ובמועד בו נדון הערעור שלפנינו. להלן אוסיף, כי אף בהוראות חוק העונשין (תיקון מס’ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשמ”ד-1994, אשר נכנס לתוקף אך ביום 23.8.95, אין כדי לשנות את פני ההכרעה המתחייבת בעניינו של המשיב.

2. המשיב התגונן בטענת “טעות”. בהתחשב במהות העבירה שיוחסה לו, היה דין טענתו להיבחן במסגרת הוראתו המיוחדת של סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, שלעניין האפשרות “להוכיח העדר מחשבה פלילית ‘בולעת’ בתוכה טענת טעות, בגדר סעיף 17 לחוק העונשין, והיא באה במקומה” (כלשון הנשיא לנדוי בד”נ 12/81 ש’ שפירא ושות’, חברה קבלנית בנתניה בע”מ ואח’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד לו(645 (3, בעמ’ 658). משמעות הדבר היא, שכדי להיחלץ מאחריות לעבירה שיוחסה לו היה על המשיב להראות, כי הוא ממלא אחר שני התנאים לתחולת ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב): ראשית, כי “העבירה נעברה שלא בידיעתו”; ושנית, כי “הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראות חוק זה והתקנות שהותקנו על פיו”. בעדותו לפני הערכאה הראשונה ניתלה המשיב ברישיון העסק שניתן לו, על-ידי העיריה, לפי חוק רישוי עסקים כן טען, כי בטרם רכש את המבנה שאל במחלקת ההנדסה של העיריה, אם ניתן להשתמש במבנה זה למלאכה, ונענה בחיוב.

שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי קיבלו כמוכחת את גירסת המשיב על שני חלקיה. מן הצד העובדתי שוכנעו השופטים, כי בשל טעות כנה לא היה המשיב מודע שהרישיון אשר ניתן לו לניהול עסק של נגריה איננו מכיל בחובו גם היתר לעשיית שימוש חורג במבנה שבו הורשה לנהל את עסקו. מן הצד המשפטי מצאו, כי בטעות זו יש כדי לחלץ את המשיב מאחריות לעבירה הכרוכה בשימוש החורג: ראשית מן הטעם, שטעות בדבר קיומו של איסור, שהגדרתו כעבירה לא נכללה בחוק העונשין אלא בגדרו של חוק אחר, אינה בבחינת אי-ידיעת הדין, כמשמעה בסעיף 12 לחוק העונשין, אלא טעות בדין הלבר-פלילי, שכוחה להעמיד הגנה, מפני אישום בהפרת האיסור, הוא כשל טעות בעובדה. ושנית, מפני שמעצם קבלתו של רישיון עסק לניהול נגריה, שהוענק לו על-ידי העיריה, רשאי היה להסיק, כי השימוש במבנה למטרתו של עסק כאמור אינו בבחינת שימוש חורג.

3. חברי השופט בך מאמץ את הנחתם העובדתית של שופטי הרוב. אף שאינו מקבל את טעמם הראשון, כי לעקרון אי-ידיעת הדין (הקבוע בסעיף 12 לחוק העונשין) אין תחולה ביחס לעבירות שנקבעו בגדרן של הוראות חוק שמחוץ לחוק העונשין, מגיע אף הוא למסקנה, שטעותו של המשיב אינה בשאלת עצם קיומו של האיסור לעשות שימוש חורג, או בדבר הצורך בהיתר כזה במקרה הנדון, אלא ביחס “לצורה המדויקת של ההיתר הדרוש לו”, היינו, ברכיב עובדתי של העבירה אשר יוחסה לו. ומשמוצא חברי, שסיבת טעותו של המשיב נעוצה בקבלתו של רישיון לפי חוק אחר (חוק רישוי עסקים מגיע הוא לכלל מסקנה שטעותו אינה בדין “הפלילי” שעל-פיו הואשם (היינו, חוק התכנון והבניה), אלא בדין ה”לבר-פלילי” (היינו, חוק רישוי עסקים בקבלו את טעמם השני של שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי, מוסיף חברי וקובע, כי משנענתה העיריה לבקשת המשיב והעניקה לו רישיון לניהול עסק של נגריה במבנה זה, רשאי היה המשיב להניח שהעיריה (קודם להוצאת הרישיון) בדקה ומצאה, כי ניהול נגריה באותו מבנה עולה בקנה אחד גם עם הוראות חוק התכנון והבניה.

4. אני, בכל הכבוד, סבור, כי המשיב לא נשא – ולוא גם לכאורה – את נטל הוכחתם של שני התנאים הנדרשים להעמדת הגנה לפי סעיף 208(ב). אמנם, גם עליי מקובלת ההנחה העובדתית, כי המשיב אכן סבר שהרישיון לניהול נגריה אשר ניתן לו מהווה אף היתר לשימוש חורג במבנה שבו עמד לנהל את עסקו.

בכך, כמובן, טעה. אך בטעותו, לטעמי, אין אלא משום אי-ידיעת הדין, שלפי סעיף 12 לחוק העונשין, לא היה בה כדי להעמיד עילה לפטור מאחריות לעבירה. לעובדה שהמשיב ביקש וקיבל רישיון לניהול נגריה (לפי חוק רישוי עסקים ולעובדה שלא ראה צורך לבקש היתר לשימוש חורג (כמתחייב מתכנית המיתאר ומחוק התכנון והבניה), אין קשר הכרחי. ומכאן שבהענקתו של רישיון לפי חוק רישוי עסקים אין כדי להשפיע על הכרעת גורל האישומים בעבירות לפי חוק התכנון והבניה. ולבסוף: גם במידע המטעה שקיבל המשיב, לדבריו, במחלקת ההנדסה של העיריה, אין כדי להועיל להגנתו.

5. בבחינת פשר טעותו של המשיב הנני מניח – כדרך שהניח חברי השופט בך – כי המשיב ידע את חובתו להשיג היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה, אך בשל טעות סבר והאמין, באמת ובתמים, שקבלת רישיון לניהול נגריה מוציאה אותו גם ידי החובה להשיג את ההיתר האמור. דא עקא, שאת סברתו המוטעית האמורה של המשיב אין בידי לסווג כטעות ברכיב עובדתי של העבירה אשר יוחסה לו, או, כטעות בדין לבר-פלילי, שפועלו שווה לפועלה של טעות בעובדה. דעתי היא, כי טעותו האמורה של המשיב היא בדין הפלילי גופו, היינו בחוק התכנון והבניה, שאת הוראתו (או, למצער, את פירוש הוראתו) לא טרח המשיב לברר ושבשל הפרת איסורה המפורש הובא לדין. על כגון דא חלה, בשעתו, הוראת סעיף 12 לחוק העונשין, לאמור:

“אי ידיעת הדין לא תשמש עילה לפטור מאחריות לעבירה אלא אם נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה”.

אין צריך לומר, כי משחדל המשיב לברר את תוכן הדין שעל-פיו פעל, מתחייבת מכך גם המסקנה, כי הוא לא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראותיו של חוק התכנון והבניה. מכאן שגם התנאי השני אשר בקיומו תלויה הגנתו, לפי סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה, לא הוכח על-ידיו.

6. ענייננו איננו מצריך, או מצדיק, עיסוק רחב בבחינת היקף תחולתו של סעיף 12 ובהגדרת אבני הבוחן להבחנה בין טעות בדין הפלילי לבין טעות בדין הלבר-פלילי. אשר להיקף תחולתו די לי להטעים נקודות אלה: ראשית, כי “אי-ידיעת הדין” עשויה להתבטא לא רק באי-ידיעת עצם קיומה, כחלק מן הדין, של הנורמה העונשית (LEGIS IGNORANTIA), אלא גם בטעות בהבנת תוכנה (לרבות פרשנותה) של הנורמה, מקום שקיומה של זו הינו ידוע (ERROR LEGIS). ובשני המצבים חל העיקרון הידוע לפיו אי-ידיעת הדין אינה עילה לפטור מאחריות לעבירהIGNORANTIA LEGIS) NON EXCUSAT) המותווה בהוראת סעיף 12 לחוק העונשין (ראה ספרו של ש”ז פלר, דיני עונשין, כרך ב’, בעמ’ 546, ומאמרו “טעות בחוק הפלילי או הלבר-פלילי, היכן הגבול?”, משפטים ה 511 ,508). שנית, כי לעניין תחולת העיקרון אין להבחין (כפי שכבר הסביר השופט בך) בין עבירות לפי חוק העונשין ולבין עבירות לפי חוקים אחרים (ראה, לעניין זה, גם את ההוראה המפורשת שבסעיף 1 לחוק העונשין); וזאת בין אם המדובר בעבירות המתייחסות למעשים שיש בעשייתם רעה טבועה (MALUM IN SE), ובין אם המדובר במעשים שרק הגדרתם כעבירות הופכת את עשייתם לאסורה (MALA PROHIBITA). ושלישית, כעולה מהוראת סעיף 12 סיפא, יוצאים מכלל תחולתו רק מקרים בהם “נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה”.

אכן, החלתו הרחבה של העיקרון על עבירות מסוג MALA PROHIBITA (לפחות באלו מהן שלא נועדו להטיל אחריות מוחלטת, או אחריות קפידה) עלולה, לעתים, לעולל אי-צדק, בהיותה מנוגדת לעיקרון יסודי אחר, לפיו “אין עבירה ללא אשמה”. על רקע זה התפתחה הדוקטרינה, המכירה בטעות בדין הלבר-פלילי כבטעות בעובדה, שאינה אלא סייג לעיקרון הכללי, שאי-ידיעת הדין אינה מעמידה הגנת טעות. אף כאן אינני מתכוון להרחיב. ככל שמעשי החקיקה, המסדירים את תחומי הפעילות של הפרט והחברה, מתרבים והולכים; ככל שהוראות החוק נעשות והולכות יותר מפורטות ומורכבות, וידיעת והבנת תוכנן לנחלת מומחים לדבר; כן נגרע משקלו של הטעם המסורתי שהדין, להבדיל מן העובדות, הינו ודאי וניתן בנקל לבירור, וגובר הצורך בקביעת סייגים לתחולתו הרחבה של עקרון אי-ידיעת הדין. הכלל שפותח על-ידי הפסיקה, שלפיו טעות בדין הלבר-פלילי עשויה להעמיד הגנה, הינו הסייג המוכר העיקרי לכלל הרחב שטעות בדין (להבדיל מטעות בעובדה) אינה מעמידה הגנה כל-עיקר. פיתוחו של הסייג אינו בגדר התפתחות חדשה, וכבר בראשית המאה נתן הוא את אותותיו (ראה, למשל: AND MISTAKE IN KEEDY,”IGNORANCE .(THE CRIMINAL LAW”, 22 (1908) HARV. L. REV. 75

אלא שהגדרת תחומי ההכרה בטעות בדין הלבר-פלילי אינה קלה. החובה הראשונית היא להגדיר את תחומו של הדין הפלילי (היינו הנורמה העונשית שעל הפרתה מועמד הנאשם לדין), כדרוש להבחנה בין טעות בדין זה גופו ולבין טעות בדין הלבר-פלילי. אך עיקר הקושי טמון בקביעת נוסחה שתשקף איזון נאות בין דבקות בעיקרון (המוסרי), התולה את הצידוק להרשעה בפלילים בקיום “אשמה”, לבין חיוב הצורך (המעשי) בקיום הכלל שאי-ידיעת הדין, בתורת שכזו, אינה עילה לפטור מאחריות פלילית (לדיון בסוגיה זו ראה, בנוסף למקורות שאוזכרו על-ידי חברי השופט בך, את ספרו הנזכר של פרופ’ פלר, שם, בעמ’ 567-547; וכן: ב”צ להב, “אי ידיעת הדין”, מחקרי משפט ו (תשמ”ח) 165; ע’ אזר, “אי ידיעת הדין ועצה רשמית מוטעית במשפט הפלילי”, עיוני משפט י (תשמ”ה) ASHWORTH, “EXCUSABLE MISTAKE OF ;535 LAW”, [1974] CRIM.L.REV. 652; PERKINS,”IGNORANCE OR MISTAKE OF LAW .(REVISITED”, [1980] UTAH L.REV. 473

7. אינני רואה צורך להיכנס לניתוח כללי ההבחנה בין טעות בדין הפלילי ולבין טעות בדין הלבר-פלילי. חלק מאלה שנויים במחלוקת ויישומם המעשי זורע לעתים בלבול (ראה, למשל: ,LAFAVE & SCOTT, CRIMINAL LAW (WEST .1986) AT P. 405 ET SEQ). בענייננו אין הדבר דרוש. כשלעצמי, הנני מעדיף את מבחנו של פרופ’ פלר, הכולל בתחום הנורמות של הדין הפלילי (שטעות בהן איננה מעמידה עילה לפטור מאחריות) גם את “כל הכלים הלשוניים והפרשניים בהם ניתן לקבוע את תוכנן של נורמות אלה, על המשקל המחייב הטמון בהם” (בספרו הנ”ל, כרך ב’, בעמ’ 562). אך גם על-פי מבחנו של ד”ר ביין – הנסמך בעיקרו על השאלה אם טענת הנאשם אינה אלא כי לא ידע שמעשה מסוג המעשים שביצע מהווה עבירה – ואשר אותו מאזכר ומאמץ חברי השופט בך בחוות-דעתו, טעותם של המשיבים שלפנינו אינה יכולה להיות מסווגת אלא כטעות בדין הפלילי גופו. אכן, גם ביסוד טענת המשיב שלפנינו, לפיה סבר כי ברישיון לניהול עסק אותו קיבל יש גם משום היתר לעשיית שימוש חורג, גלומה הטענה, כי לא ידע כי שימושו החורג במבנים ללא השגת היתר נוסף מהווה עבירה.

8. ביסוד דיוננו הצבנו, כאמור, את ההנחה, שהמשיב לא טעה בדבר קיום האיסור לעשות במבנים שימוש חורג ללא היתר כדין לכך. למען השלימות נוסיף, שלכך לא היה המשיב רשאי להתכחש. שהלוא, כפי שכבר ציין חברי הנכבד, הלכה פסוקה היא, כי “תכנית בנין עיר היא בגדר חיקוק” (ע”א 398/63 הנ”ל, בעמ’ 391). מכאן שטעות בדבר תוכנה של תכנית המיתאר לא היתה ראויה להישמע. אך, כשלעצמי, אינני רואה מנוס מן המסקנה הנוספת, כי טעות בדבר תוכנה של תכנית מיתאר, מקום שהפרת תנאי התכנית מהווה עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, אינה טעות בדין לבר-פלילי אלא בדין הפלילי גופו; שכן כל פירוש אחר עלול לרוקן את הוראותיו העונשיות של סעיף 204 מתוכנן (השווה לאמור בע”פ 108/66 “דן” אגודה שיתופיתלתחבורה ציבוריתבע”מ ואח’ נ’ רונן, פ”ד כ(253 (4).

חובת המשיב להשיג היתר לשימוש חורג, כתנאי לשימוש שעשה במבנה, היתה גלויה וברורה. לקבלת ההיתר היה עליו לפנות, בהתאם לסעיף 146 לחוק התכנון והבניה, אל הוועדה המקומית. סברתו, כי רישיון העסק שהוענק לו על-ידי העיריה מהווה, מניה וביה, גם היתר לשימוש חורג, נובעת מאי-ידיעת הדין, במובנה היותר אלמנטארי, וביחס לטעות כזאת כולי עלמא לא פליגי שאין בה כדי להעמיד עילה לפטור מאחריות לעבירה. המשיב הועמד לדין על עבירה לפי חוק התכנון והבניה. טעותו היתה בשאלה, אם רישיון העסק שבידו מוציאו ידי חובה להשיג היתר לשימוש חורג לפי חוק התכנון והבניה. “הדין הפלילי”, לעניין זה, הוא חוק התכנון והבניה. משמע, שטעותו של המשיב היתה בדין הפלילי גופו, שבשל הפרת איסורו הובא לדין, ולא בדין הלבר-פלילי, שלענייננו כולל את הוראותיו של חוק רישוי עסקים.

זאת ועוד: השוואת הוראותיהם של חוק התכנון והבניה וחוק רישוי עסקים אינה מאשרת את ההנחה ש”העיריה” היא הרשות המוסמכת הן להענקת היתר לשימוש חורג והן להענקת רישיון לפי חוק רישוי עסקים הגוף המוסמך להתיר שימוש חורג הינה, כאמור, הוועדה המקומית, אך יצוין שהחלטתה להתיר את השימוש אינה סופית, אלא טעונה אישור הוועדה המחוזית (סעיפים 146(א)ו(ב) לחוק התכנון והבניה). רשות הרישוי לעניין חוק רישוי עסקים בתחומה של רשות מקומית, הוא “ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך” (סעיף 5(א)(1) לחוק רישוי עסקים המדובר איפוא ברשויות מוסמכות שונות. בהקשר זה נזכיר, כי ביחס לוועדה מקומית לתכנון ולבניה כבר נפסק לא פעם, כי היא בעלת אישיות משפטית עצמאית וזהות נפרדת מזו של המועצה המקומית שמחבריה היא מורכבת; כך אף לצורך התקשרויות בתחום הדין הפרטי (ע”א 128/83 להבי נ’ הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חוף השרון, פ”ד מ(660 (4, דברי השופט מלץ בעמ’ 665-663), על אחת כמה וכמה לצורך המשפט הציבורי, שבגדרו הינה בעלת כוחות שלטוניים מוגדרים וייחודיים (ע”א 324/82 עיריית בני-ברק ואח’ נ’ רוטברד ואח’, פ”ד מה(102 (4, דברי השופט ברק בעמ’ 127). לא-כל-שכן, שאין יסוד לעירוב תחומים בין החלטה נחוצה של הוועדה המקומית, שהיא עצמה טעונה אישור של רשות שלטונית “חיצונית” (הוועדה המחוזית), ולבין החלטה שניתנה על-ידי ראש הרשות המקומית (במקרה שלפנינו העיריה), או על-ידי מי שהוסמך על-ידיו לכך, כרשות מוסמכת בת אדם יחיד לפי חוק רישוי עסקים המזהה החלטה מן הסוג השני, כאילו היתה – או הכילה – גם החלטה מן הסוג הראשון, אינו טועה ב”צורה המדויקת של ההיתר” הדרוש לו, כמוצע על-ידי חברי הנכבד, אלא טועה בעצם חובתו להשיג היתר (נוסף) לפי חוק התכנון והבניה. טעות כזאת, ככל שהשתדלתי להסביר, היא בידיעת הדין הקבוע בחוק התכנון והבניה. לדידי, נופלת הטעות לתחום הראשוני של אי-ידיעת הדין (LEGIS IGNORANTIA), אך גם אם אניח שהיא מערבת מידה של פרשנות ביחס להוראות החוק, וכי יש לסווגה כטעות בהבנת הדין (EROR LEGIS), עודנה טעות בחוק התכנון והבניה, ואין שורשיה נעוצים במעשה חקיקה חיצוני (חוק רישוי עסקים מכאן מתחייבת המסקנה שהדוקטרינה המכירה בטעות בדין הלבר-פלילי איננה חלה עליה.

9. אינני מתעלם מטענת המשיב, שאחת ממטרותיו של חוק רישוי עסקיםכעולה מסעיף 1)1) לחוק) היא להבטיח את קיום “הדינים הנוגעים לתכנון ובניה”.

ואף אני מסכים, שאילו היתנה המחוקק את הענקתו של רישיון לפי החוק האמור בקיום מוקדם של חיובים לפי דיני התכנון והבניה, היתה מושגת בכך מטרה כפולה: קיום מטרתו האמורה של החוק היה מובטח, וטעויות של אזרחים ביחס למהות השימוש שהם רשאים לעשות במבנים שבבעלותם או בהחזקתם, מן הסוג בו נתקלנו בפרשתנו, היו נמנעות. אך בהיעדר התנייה כזאת, בחוק רישוי עסקים אינני רואה יסוד להעמיד את הרשות המוסמכת לפי חוק זה בחזקתה, שבטרם העניקה את הרישיון לניהול עסק, בדקה ונוכחה שניהולו של העסק המבוקש אינו סותר איסור הנובע מתנאיה של תכנית המיתאר. הלוא החזקה בדבר ידיעת מיגבלותיה של תכנית המיתאר אינה חלה רק על הרשות אלא גם על הפרט מבקש הרישיון. אכן, פני הדין המצוי אינם כפניו הרצויים:

קיום החיובים הנובעים מדיני התכנון והבניה אינם מהווים, חרף המוצהר ביחס למטרות החוק, תנאי מוקדם להענקתו של רישיון עסק; ועל המבקש להשתמש במבנה למטרת עסק, שלצורך חוק רישוי עסקים הוגדר כ”טעון רישוי”, ואילו על-פי דיני התכנון והבניה יש בניהולו משום עשיית שימוש חורג, רובצת חובה להשיג הן את הרישיון והן את ההיתר הנחוצים לו לניהול עסקו.

לשם כך מוטל עליו לפעול בשני מסלולים נפרדים, כשאין בהשגת הרישיון (או בהשגת ההיתר) כדי לייתר את המשך פעולתו בדרך המקבילה, וכל עוד אין הוא משיג הן את הרישיון והן את ההיתר, חל עליו איסור (שיש לו גם פן עונשי) לייסד את עסקו הלכה למעשה.

10. הערה אחרונה בסוגיה זו: על נאשם המבקש להתגונן מפני אישום בעבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה להוכיח, בין היתר, כי “העבירה נעברה שלא בידיעתו”. שאלה שיכלה לעלות, וכמדומה לא עלתה בטיעוני המשיב, היא, שמלשון התנאי האמור (הקבוע בסעיף 208(ב)(1) לחוק) ניתן להסיק, שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה לפי סעיף 204. משום חשיבותה, ביחס לעצם תחולתו של סעיף 12 לחוק העונשין על ענייננו, אתייחס גם לשאלה זו.

דעתי היא, שידיעת הדין איננה יסוד מיסודות העבירה לפי סעיף 204. שני טעמים עיקריים לכך. הטעם הראשון מתחייב מלשונו של סעיף 12 לחוק העונשין, המסייג את תחולתו רק ביחס למקרים בהם “נאמר במפורש שידיעת הדין היא אחד מיסודות העבירה”, ואמירה מפורשת כזאת איננה מצויה, לא בסעיף 204 ואף לא בסעיף 208(ב)(1). הטעם השני נובע מתכליתו הברורה של סעיף 208(א), ש”אינה רק להגדיר את מעגל האחראים לעבירה הנזכרים בסעיף 204, אלא להרחיבו” (השופטת נתניהו בע”פ 4603/90 גבירצמן נ’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד מז(529 (2, בעמ’ 538). דיני התכנון והבניה כוללים חיובים ואיסורים שאינם גלויים וידועים לכול. עמידה בקיומם מחייבת בירור ובדיקה מדוקדקים, שהעוסקים בכך מצווים ואמונים עליהם. הצורך לקדם את קיום הדינים הללו הניע את המחוקק לחייב את העוסקים בכך, במישרין ובעקיפין, באחריות פלילית לקיומם. אחריות זו, כפי שכבר נפסק בפרשת שפירא (ד”נ 12/81 הנ”ל), אף שאינה “מוחלטת” הריהי, למצער, “קפידה”.

לכן, לא יעלה על הדעת להניח, ששיכלולה של עבירה לפי סעיף 204 יהיה מותנה בכך שהנאשם ידע את הדין.

במאמר מוסגר אוסיף, שאילו נדרש הדבר להכרעתנו נוטה הייתי להקשות, אם ההגנה הנתונה לפי סעיף 208(ב) עשויה, מעיקרא, לעמוד גם למשיב, כמי שהיה בעל זיקה אישית ישירה לביצוע העבירה. אני ער לקשיים שנוסחו המילולי של החוק מציב בפני גישה זו, אך השאלה אינה נקיה לדעתי מספק (לחילוקין בשאלת היקפו של סעיף 208(ב), בהקשר ענייני שונה משלנו, ראה בפרשת שפירא [ד”נ 12/81 הנ”ל], דברי הנשיא לנדוי בעמ’ 657 א’-ב’ ודברי השופט ברק בעמ’ 664ב’-ה’). ואולם שאלה נוספת זו אינה טעונה הכרעה בענייננו.

11. ומכאן לטענתו (המוכחת לכאורה) של המשיב, כי בטרם רכש את המבנה שאל במחלקת ההנדסה של העיריה ונענה שניתן להשתמש בו גם למלאכה.

השאלה היא, מה כוחה של טעות בדין, שיסודה בהסתמכות על עצה רשמית מטעה, להעמיד עילה לפטור מאחריות. שאלה זו זכתה לליבון נרחב בספרות המשפטית (ראה, בין היתר, את דברי פרופ’ פלר (במאמרו הנ”ל, ב”משפטים” ה), בעמ’ 563-562; את מאמריהם הנ”ל של ע’ אזר (ב”עיוני משפט” י), בעמ’ 538 ואילך, ושל ב”צ להב (ב”מחקרי משפט” ו), בעמ’ 201 ואילך). הקו המאפיין את גישות המחברים הוא, כי לעצה רשמית מטעה שהסבה טעות בדין ראוי, בעיקרון, לייחס משקל, אף כבסיס להגנה מפני האשמה – מקום שהנאשם, אשר פעל עלפי העצה, נהג בסבירות ובתום לב – או, למצער, כשיקול נכבד לעניין העונש (לדיון בהבחנה זו ראה, למשל, אצל ASHWORTH, במאמרו הנ”ל, בעיקר בעמ’ 660-657). ואולם מהלכי היישום המעשי של גישה זו נתגלו כלא-פשוטים. במשפט האנגלי, שנותר דבק בתפיסתו המסורתית, עצה רשמית עשויה להישקל רק כנסיבה לקולת העונש. אך גם בארצות הברית, בה אימצו חלק מן המדינות את המלצת סעיף 3)204) של ה-MODEL PENAL CODE, אין ההסתמכות מקנה הגנה אלא אם העצה היתה בגדר: OFFICIAL STATEMENT OF” “THE LAW, AFTERWARDS DETERMINED TO BE INVALID OR ERRONEOUS. ע’ אזר, העומד על כך (במאמרו הנ”ל), מציין את המקורות הבאים כמקורות אפשריים לעצה רשמית מוטעית: חיקוק; החלטה שיפוטית; צו או היתר מינהלי; ו”פרשנות מוסמכת של הדין שנעשתה על-ידי הגוף שהוסמך בחיקוק לפרש, לבצע או לאכוף את אותו חיקוק” (שם, בעמ’ 543); בעוד שהסתמכות על עצה ממקורות אחרים, כעצת עורך-דין או “עצה בלתי רשמית מאנשים שעיסוקם באכיפת החוק”, אינה מעמידה בסיס לטענת הגנה מחמת טעות. השאלה העיקרית שהעסיקה את בית המשפט היתה במי נכון לראות “גוף מוסמך”, שעצתו המטעה עשויה להוות הגנה למי שנהג על-פיה. כך, למשל, מי שנאשם שעשה ללא רישיון דבר שהחוק מתנה את עשייתו בהשגת רישיון, עשוי להראות כי פנה אל הרשות הממונה ונאמר לו כי אינו זקוק לרישיון (השווה: LAFAVE & SCOTT, בספרם הנ”ל, בעמ’ 418). אך סיכוייו להישמע בטענה זו מותנים, בראש ובראשונה, בשאלה אם הרשות היתה מוסמכת למתן עצה. גישה דומה, ואותו גדר לבטים, הם גם נחלתו של המשפט בקנדה (ראה מאמרו הנ”ל של אזר, בעמ’ 547, וכן: INDUCED ERROR AS A CRIMINAL DEFENCE: A BARTON, “OFFICIALLY .PRELIMINARY LOOK”, [1980] THE CRIM.L.Q. 314

12. האם עצה מטעה עשויה, בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, להעמיד הגנה מפני הרשעה? בעבר עוררה שאלה זו קושי, הן בתחום הביסוס הנורמאטיווי והן בתחום היישום המעשי. וכמה מן המחברים שאליהם הפניתי עסקו בכך בהרחבה רבה (לגישה מוצעת מפורטת ראה במאמרו הנ”ל של ב”צ להב, בעמ’ 212 ואילך). אך גם בהנחה, שבמישור העקרוני ניתן היה להשיב לשאלה האמורה בחיוב, הרי שבנסיבותיה העובדתיות של פרשתנו לא היה בכך כדי להועיל למשיב, שלא הניח תשתית מספקת לטענתו. גירסת המשיב בפני הערכאה הראשונה הסתכמה בכך, כי הוא פנה למחלקת ההנדסה, הציג שם את שאלתו וזכה למענה. אך מגירסה זו לא ניתן היה להעלות, מי האיש (במחלקת ההנדסה) שהשיב לשאלתו, כלום היה מוסמך להשיב, כלום ניתנה התשובה על יסוד עיון בתכנית המיתאר, וכל כיוצא-באלה. ובלא שיימצא בגירסת המשיב גם שמץ מן המידע החיוני הזה, לא היתה כל דרך לקבוע כי הסתמכותו על העצה שקיבל (הגם שהיתה בתום לב) היתה גם סבירה. ולמיצער בשל היותה סתמית לא היה בה, בגירסה אותה מסר המשיב, כדי לחלצו מהרשעה.

13. ביום 23.8.95, בעוד הערעור תלוי ועומד לפנינו, נכנס לתוקפו חוק העונשין (תיקון מס’ 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשמ”ד-1994, וכמתחייב מסעיף 5(א) לחוק נדרשנו, במסגרת העיון, גם להוראותיו. חברי השופט בך מביא בפסק-דינו את הוראות החוק החדש לעניין שניים מן הסייגים לפליליות המעשה: “טעות במצב דברים” (סעיף 34יח(א) לחוק) ו”טעות במצב משפטי” (סעיף 34יט לחוק). לגישת חברי, גם בחינת עניינו של המשיב על-פי הוראות אלו מצדיקה את זיכויו, ואף ביתר-שאת. אני, בכל הכבוד, סבור, כי גם בחוק החדש אין כדי להועיל למשיב. אתייחס, בקצרה, לשני פניה של הגנת הטעות עליהם עמד חברי.

בהשוותו את יסודותיה של טעות במצב דברים להגנה המוכרת של טעות בעובדה מציין חברי, שכדי להיבנות מהגנה זו במתכונתה החדשה שוב אין הנאשם נדרש להראות כי טעותו הכנה היתה אף סבירה. לכך, כמובן, אני מסכים (הגם שראוי להפנות לסעיף 34יח(ב) לחוק המתקן, בו נקבעו תנאים מיוחדים לתחולתה של הגנת הטעות על עבירות רשלנות ועל עבירות של אחריות קפידה). אך, ככל שהשתדלתי להסביר, טעותו של המשיב לא היתה טעות בעובדה, כמשמעה בדין הקודם, וממילא אינה טעות במצב דברים, כמשמעה בדין החדש. נמצא כי סייג זה לאחריות הפלילית אינו חל על מעשהו של המשיב.

ואשר ל”טעות במצב משפטי”: הכלל המוכתב בסעיף 34יט הוא, כי טעות בדין אינה גורעת משורת אחריותו הפלילית של הנאשם. כלל זה, שאינו מבחין בין טעות הנאשם בדבר קיומו של איסור פלילי לבין טעות בדבר הבנתו את האיסור, מבטא את דינו של סעיף 12 לחוק העונשין בדבר אי-ידיעת הדין.

חידושו של הסייג החדש לפליליות המעשה הוא בקביעת היוצא-מן-הכלל, עליו מורה סעיף 34יט סיפא, לאמור: “זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר”. השופט בך סבור, כי הוראה זו הולמת את מקרהו של המשיב, שנתפס לטעות עקב הרישיון לניהול עסק אשר ניתן לו ולאור התשובה החיובית שניתנה לשאלתו במחלקת ההנדסה של העיריה. עמדה זו אין בידי לקבל. הגנת טעות במצב משפטי, לפי סעיף 34יט סיפא, שמורה – מעצם טבעה – למקרים יוצאים מן הכלל, בהם משתכנע בית המשפט כי טעותו של הנאשם במצב המשפטי היתה בלתי נמנעת באורח סביר. לפי פשוטו של מקרא, אין ההגנה עומדת אלא על יסוד הקביעה כי גם אדם סביר, באותן נסיבות, היה טועה במצב המשפטי.

נאשם הטוען, כי טעותו היתה בלתי נמנעת באורח סביר, חייב להיכבד ולהניח תשתית עובדתית לטענתו. והמשיב, לדידי, לא עשה כן. לטעמי, המשיב כלל לא יכול – ועל-כל-פנים הוא לא ניסה – לשכנע את בית המשפט כי הבנתו המוטעית, שרישיון העסק שקיבל מהווה גם היתר לשימוש חורג, היתה בלתי נמנעת באורח סביר. אך גם גירסתו אודות העצה המטעה שלדבריו ניתנה לו במחלקת ההנדסה של העיריה – בשל היותה כה סתמית – אינה יכולה לשמש בסיס לקביעה, כי גם אדם סביר תחתיו, בנסיבות דומות, עשוי היה לטעות במצב המשפטי.

14. מסקנתי היא, איפוא, כי יש לקבל את ערעור המדינה, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר על כנה את הרשעת המשיב 2. עם זאת רואה אני נסיבות המצדיקות הקלה ניכרת בעונש. לפיכך הייתי מסתפק בחיוב המשיב 2 בתשלום קנס בסך 500 ש”ח, או ריצוי 5 ימי מאסר תמורתו, ומחזיר על כנו את צו הפסקת השימוש שניתן נגדו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים.

וכאמור בפתח הדברים הנני מסכים לביטול הערעור נגד זיכויו של המשיב 1.

הנשיא א’ ברק

מחלוקת נפלה בין חבריי, השופטים בך ומצא. מחלוקת זו משתרעת הן על פירושו של הדין הישן והן על פירושו של סעיף 34ט לחוק העונשין (תיקון מס’ 39) (החלק המקדמי והחלק הכללי), התשנ”ד-1994. את המחלוקת בדבר הדין הישן אוכל להשאיר בצריך עיון, שכן, לדעתי הדין עם השופט בך באשר לדין החדש. המשיב מס’ 2 טעה, ולדעתי טעותו היתה בלתי נמנעת באורח סביר. מטעם זה אני מצטרף לפסק דינו של חברי, השופט בך.

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ג’ בך.

ניתן היום, כ”ד בטבת תשנ”ו (16.1.96).

Switch to mobile version