Search
לחיפוש מתקדם

ע"פ 613/76 נגד בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים כבוד הש'-לפני השופטים מ' עציוני, ש' אשר, ד' בכור פסק-דין 12.5.77, 26

ע"פ 613/76

שמעון קרוה

נגד

מדינת ישראל

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[12.5.77, 26.4.77]

לפני השופטים מ' עציוני, ש' אשר, ד' בכור

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופטים ז' צלטנר, ש' ולנשטיין, מ' בן דרור), מיום 1.7.76, ב-פ"ח 1201/75.

ח' קאזיס – בשם המערער
א' בן-טובים, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבה

פסק-דין

השופט עציוני

בצהרי יום 6.12.1975 התקיימה במגרש הכדורגל ברחובות התחרות כדורגל בין קבוצת מכבי רחובות לבין קבוצת מכבי כפר גבירול. המערער, שהוא תושב הכפר גבירול, בא לחזות במשחק יחד עם קבוצת אוהדים של מכבי כפר גבירול, ועמם אף ישב, לאחר שהתפרצו למגרש מבלי לשלם דמי-כניסה. עד להפסקה היתה התוצאה 1 : 0 לטובת מכבי רחובות, וכדברי המערער בעדותו בבית-המשפט המחוזי, אוהדיה של קבוצת מכבי כפר גבירול היו מעוצבנים היות ושחקני מכבי רחובות איימו על שחקניה של קבוצת מכבי כפר גבירול. כאשר שרק השופט במשחק לבעיטת עונשין לטובת מכבי רחובות, מאחר ואחד משחקני מכבי כפר גבירול נגח בשוער של קבוצת מכבי רחו- בות, פרצה תגרה בין שחקני שתי הקבוצות, שאליה הצטרפו גם אוהדי שתי הקבוצות, אשר פרצו אל תוך המגרש מהמקום שבו יושב הקהל. בין המתפרצים האלה היה גם המערער, אשר רץ יחד עם קבוצה של ארבעה אנשים שרדפה אחרי אחד משחקני מכבי רחובות, הוא המנוח קינד, המכונה "מוטי". תוך כדי ריצה הוציא המערער מגרב רגלו הימנית סכין מטבח עם ידית ובה דקר את המנוח בחזהו למוות.

המערער הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 214 (ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936, ובהיותו צעיר בן שבע-עשרה שנים, לא הופעל נגדו העונש המנדטורי של מאסר עולם, והוא נידון למאסר של שלוש-עשרה שנה בלבד. הערעור מתייחס גם להרשעה וגם לחומרת העונש.

לא מצאנו כל ממש בטענותיו של בא-כוח המערער, עורך-דין קאזיס, ביחס להרשעה. שתי טענות עיקריות היו בפיו של מר קאזיס : האחת, שבית-המשפט המחוזי טעה בדחותו את טענת המערער, שלפיה עשה את המעשה אשר עשה מתוך הגנה עצמית ; והשניה, כי לא הוכחו שלושת האלמנטים הנדרשים לפי סעיף 216 לפקודת החוק הפלילי, היינו, העדר קנטור, הכנה והחלטה להרוג, וכי לכן, בית-המשפט המחוזי, גם אם דחה את הטענה בדבר ההגנה העצמית, לא היה רשאי להרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 214 (ב), אלא לכל היותר, בעבירה של הריגה לפי סעיף 212 לפקודת החוק הפלילי. לטענותיו אלה של מר קאזיס אין כל יסוד. השופטת המלומדת (השופטת ולנשטיין), אשר מפיה ניתן פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, נימקה ביסודיות ובאופן ברור את הקביעות העובדתיות ואת המסקנות המשפטיות אשר הביאו לידי הרשעתו של המערער, ולא מצאנו בהם כל פגם שיצדיק את התערבותנו. בית-המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו העובדתיות על עדויות עדים שהיו מהימנים עליו, הם העדים אליעזר ברוך ורפאל צ'צ'יק, ועל פיהן הוא קבע כי המערער שלף את הסכין עוד לפני שהגיע אל המנוח, וכי הוא דקר את המנוח בזמן שהוא, המנוח, היה במצב של התגוננות מפני אוהדים אחרים של קבוצת מכבי כפר גבירול אשר התנפלו עליו.

אשר לטענת המערער כי הוא דקר את המנוח בהיותו סבור שהמנוח התכוון לזרוק עליו אבן, הרי בית-המשפט המחוזי לא האמין לו בנקודה זו, וקבע על סמך עדויות העדים הנ"ל, שבידי הקרבן המנוח לא היתה אבן, וכי המערער כלל לא חשב שהמנוח התכוון להנחית עליו אבן. בית-המשפט המחוזי קבע כי מה שארע במגרש היתה תגרה שבה הניצים לא השתמשו בכלי משחית, פרט למערער אשר החזיק אצלו, בתוך הגרב, סכין מטבח בו השתמש לדקירת המנוח, אם כי בית-המשפט המחוזי הניח שהמערער לא החזיק את הסכין לצורך עשיית שימוש בה בתגרה האמורה, אלא כנראה, בגלל פחדו מפני אדם אחר, בהקשר לענין אחר, ולצורך התגוננות מפניו.

אשר לטענת ההגנה העצמית, הרי בצדק מצביע בית-המשפט המחוזי כי גם אם דבריו של המערער, לפיהם הוא דקר את המנוח היות וזה האחרון רצה לזרוק עליו אבן, היו נכונים, הרי הגנה זו לא יכולה לעמוד לו לאור ההלכה שנקבעה על ידנו ב-ע"פ 410/71, (מרדכי הורוביץ נ' מדינת ישראל, וערעור שכנגד, פ"ד כו (1) 624.), והאומרת כי אין לדון בטענה של הגנה עצמית במנותק מן הארועים שקדמו למעמד בו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות, וכי אין להעניק הגנה כזו לטובת מי שכדברי השופט לנדוי (כתארו דאז) בערעור הנ"ל

"הכניס ראשו ביודעין ושלא כדין אל תוך המצב שגרם להתקפה עליו" (שם, בע' 628). במקרה שלנו, כפי שכבר הצבענו קודם לכן, המערער נמנה על המתפרצים למגרש, והשתתף באופן פעיל בתגרה, כאשר המנוח הוא שהתגונן בפני מתקיפיו. אין איפוא כל יסוד לקבל את טענת המערער לפיה הוא פעל מתוך הגנה עצמית.

כאמור, לא מצאנו גם כל ממש ביתר טענותיו של מר קאזיס. אשר לאלמנט של העדר קינטור, הרי בית-המשפט המחוזי, לאחר שניתח את המצב המשפטי, והצביע על ההלכות שנקבעו על-ידי בית-משפט זה, קבע כי התביעה הוכיחה כראוי את האלמנט של העדר הקינטור באותן הנסיבות כפי שתוארו קודם לכן, והן, שהמערער פרץ אל תוך המגרש, רץ מרחק מסויים כשהסכין שלופה בידו אל תוך התגרה שהתחוללה במגרש, ונעץ את הסכין בחזהו של המנוח. ואומר בית-המשפט המחוזי : "אפילו נניח לטובת הנאשם שהא- רועים שקדמו לתגרה והתגרה עצמה, שהיה עד לה, גרמו לו מבחינה סובייקטיבית לשיל- הוב יצריו, הרי אין לנו צל של ספק כי מבחינה אובייקטיבית לא היה כאן מצב שבו אדם מן הישוב עלול היה לאבד את השליטה העצמית עד כדי ביצוע מעשה קטילה. קבענו כעובדה כי המנוח היה במצב של התגוננות במגרש הכדורגל שלתוכו פרץ הנאשם ללא כל הצדקה. ואם בעט והכה המנוח סביבו כדי להשתחרר מן המתנפלים עליו, ואפילו פגעה בנאשם בעיטה או מכה כזאת, לא נוכל בשום פנים לראות בכך מצב כזה הנדרש על-ידי המבחן האובייקטיבי". למסקנה זו יש יסוד איתן בפסיקה שעליה סמך בית-המשפט המחוזי, כפי שיש יסוד איתן גם לשתי מסקנותיו האחרות, והן כי הוכחה הכנה אשר התבטאה בשליפה גרידא של הסכין מתוך הגרב, כאשר המערער עשה זאת בזמן שרץ לקראת המנוח, וכי הוכחה ההחלטה להרוג, היות ויש, בהתאם להלכה הפסוקה, להעמיד כל אדם בחזקת צופה מראש ורוצה בתוצאות הטבעיות של מעשהו. במקרה זה לא התעורר כל ספק בכך שהמערער ידע את התוצאה הטבעית של דקירת המנוח ודי בכך כדי להוכיח את ההחלטה להרוג. יש איפוא לדחות את הערעור ביחס להרשעה.

אשר למידת העונש הססנו לא מעט האם מן הראוי להתערב בגזר-דינו של בית- המשפט המחוזי בהתחשב עם חומרת המעשה, ועם השלכותיו לגבי חמומי המוח שלצערנו אינם מעטים במגרשי הכדורגל.

בוועדה שדנה לפני שנים מספר במצב בענף ספורט זה בארץ, ושהיה לי הכבוד לעמוד בראשה, כשחבריה האחרים היו מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה מר משה בן זאב, ומר יצחק זיו-אב, הצבענו על סכנה זו ואמרנו :

"לכך יש להוסיף את ההתנהגות הכללית של קהל הצופים במשחקי הכדורגל אשר לעיתים הופכת להיות התנהגות פרועה ואלימה. ומגרשי הספורט והמתקנים, לבד מבודדים, אינם עונים על הצרכים. יש והקהל מגיב על אכזבותיו בהתלהטות יצרים הפורצת כל גדר. פורצים למגרש המשחקים,

זורקים עליו בקבוקים או אבנים, רודפים אחרי שופט הכדורגל ולעיתים פוגעים בו פגיעות פיזיות. כוח המשטרה אם בכלל נמצא במקום, לא תמיד מצליח להשתלט. אולי אין לבוא על כך בטרוניה כלפי המשטרה שכן כוח האדם שלה, כידוע, מוגבל וגם מוטרד במשימות דחופות אחרות"

(דו"ח ועדת חקירה בענין השמועות בדבר מתן תשלומי כסף כדי להטות משחקים ליגה הלאומית לכדורגל, 1971, בע' 27). הוספנו שהבעיה היא בעיה בעלת משמעות חברתית עמוקה יותר מאשר נראה על-פני השטח וסיימנו בכך כי "החולי של הענף ההמוני ביותר בספורט מסכן את החברה הצומחת במדי- נה, כי רבבות הנוער הגדלים באווירה אנטי-חברתית זו ועשויים ליפול לה קרבן הם המהווים תשתית של חברת יום המחר הנוצרת במדינה" (שם, בע' 64).

לצערנו ולדאבוננו מצביע המקרה העצוב והמזעזע שבפנינו על כך שהוועדה לא טעתה בהערכת המצב, מצב שהגיע עד כדי קטילת חיי אדם חף מפשע מתוך התלהטות יצרים במגרש הכדורגל. כאמור היו לנו היסוסים אם לאור מצב זה יש מקום להקל בעונשו של המערער. ברם, בסופו של דבר, הגענו לידי מסקנה שגם אם נקל במקצת בעונשו של המערער עדיין תושג מטרת ההרתעה, וכי המערער וחבריו חמומי המוח במגרשי הספורט יעשו את חשבון-הנפש ויתנהגו להבא בדרך הספורטיבית הדורשת התנהגות ללא פגיעה ביריב גם כאשר מפסידים במשחק.

בבואנו להמתיק את דינו של המערער התחשבנו בכך שכפי שקבע זאת בית-המשפט המחוזי, המערער איננו טיפוס אלים או פושע, אלא איש חלש אופי אשר נגרר אחרי היסטריה כללית, וכי הוא עודנו צעיר לימים ואין לו כל הרשעות קודמות. בנסיבות אלו החלטנו להמתיק במקצת את ענשו של המערער ולהעמידו על עשר שנות מאסר.

ניתן היום, כ"ד באייר תשל"ז (12.5.1977).

Switch to mobile version