Search
לחיפוש מתקדם

ע"פ 707/83 נגד בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים כבוד הש'-המשנה לנשיא מ' בן-פורתהשופט מ' בייסקיהשופטת ש' נתניהו פ ס ק – ד י ן 31.12.84, 31

ע"פ 707/83
ע"פ 783/83

אהרון פטרומיליו

נגד

מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

[31.12.84, 31.12.84, 3.10.84]

המשנה לנשיא מ' בן-פורת
השופט מ' בייסקי
השופטת ש' נתניהו

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' אבן- ארי) מיום 17.11.83 בתפ"ח 845/83.

א' מזור – בשם המערער
נ' ליבנה, סגנית לפרקליט המדינה – בשם המשיבה

פ ס ק – ד י ן

המשנה לנשיא מ' בן-פורת

המערער הורשע, על יסוד העובדות בהן הודה, בשלושה מעשי שוד, עבירות לפי סעיף 402 (א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, ובהריגת אחת מקרבנותיו אלה (כולן נשים), עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

הערעור הוא הן נגד ההרשעות בשוד ובהריגה והן נגד חומרת העונשים, שיפורטו לחוד, בהמשך.

2.    בכתב האישום יוחסו למערער שלוש תפיסות בכוח של תיקים מידי נשים. אולם בתשובה לאישומים אלה הודה המערער רק, כי "משך בכוח" אותם תיקים (ולא שתפס אותם בכוח), ובא-כוחו הוסיף כהבהרה, ששולחו גנב אותם תיקים אך לא שדד אותם.

לא הוכח מטעם התביעה, שאותן נשים גילו התנגדות לחטיפות הנדונות. לפחות בכל הנוגע למקרה האומלל של גברת זילברשטיין ז"ל (להלן – המנוחה) העידה שכנתה מפורשות, כי שאלה את פי המנוחה אם הופעלה נגדה אלימות, ותשובתה הייתה, כי לא ראתה מישהו הולך אחריה, לא קיבלה אף מכה, לא דחפו אותה ולא נגעו בה. העדה הוסיפה: "הבנתי מדבריה שלא היה מגע בינה ובין החוטף" (עמ' 12-11 לפרוטוקול הדיונים). ההגינות כלפי המערער מחייבת, שהודאתו (כמפורט לעיל) תפורש על רקע עדות זו.

השופט המלומד של בית המשפט קמא היה ער להלכה, שנפסקה בע"פ 70/73 (להלן – פסק-דין אלחרר), ואשר קבעה, כי יסודותיה של עבירת השוד הם גניבה ושימוש באלימות ממשית כלפי הגוף או הרכוש של הקרבן, שימוש שמטרתו לקבל לידיו את הגנובים או להשאירם ברשותו או למנוע או לסכל התנהגות לביצוע הגניבה. מן הסתם גם לא נעלם מעיני השופט, שלפי הנאמר באסמכתא זו, אם כל אשר קרה הוא, שהנאשם חטף את החפץ במפתיע מהאדם שנשאו או שהחזיק בו, כך שלא היה סיפק לאותו אדם להביע התנהגות, מהווה המעשה גניבה בלבד (ראה פסק-דין אלחרר, ע"פ 70/73, בעמ' 573); לעומת זאת, אם המחזיק בחפץ גילה התנגדות פעילה בכך שהמשיך לאחוז בו, והתפתח בין השניים מאבק על החזקת החפץ, הופך מעשה החטיפה לעבירת שוד (שם). כן הוסבר שם, כי עבירת השוד מהסוג החמור חלה רק במקרים בהם משתמש העבריין באמצעי אלימות חריפים כדי למנוע התנגדותו של הקרבן או כדי לגבור עליה. הנחתנו היא, שלכל אלה שת השופט המלומד את לבו.

אולם כמוסבר בפסק הדין, היה בית המשפט קמא בדעה, כי כוחה של ההלכה באסמכתא דלעיל פג לאור הנוסח השונה שנוקט סעיף 402 (א) לחוק העונשין. שוב אין בהגדרה זכר לביטוי "ממשית", הבא לציין את מידת "האלימות". בלשונו של השופט המלומד:

סעיף 287 לפח"פ קובע את הגדרתו של שוד במונח ,אלימות ממשית' ולכן נקבע מה שנקבע בהלכת אלחרר, לא כן סעיף 402 (א) לחוק העונשין. בסעיף זה השמיט המחוקק את המלה ,ממשית' ונותרנו איפוא עם ה,אלימות' בלבד. נראה כי המחוקק ביקש להשתחרר מן האבחנה של הילכת אלחרר ולחזור אל המקורות" (ההדגשה שלי – מ' ב"פ).

באמרו "ולחזור אל המקורות" התכוון השופט המלומד למשפט העברי ולהבחנה המצויה בו בין "גנב" ל"גזלן". בו בזמן שהגנב לוקח את ממון חברו בסתר וללא ידיעתו, "הגזלן" (קרי, השודד) לוקח את ממון האדם "בחזקה, כגון שחטף מידו מטלטלים", וזאת בגלוי ובפרהסיא.

באת הכוח המלומדת של המדינה (הגב' ליבנה) הודתה בגילוי לב, שאין ללמוד מהנוסח השונה כוונה מצד המחוקק לסטות מהכלל הישן הנוגע לעניין, היינו מההגדרה בפקודת החוק הפלילי, 1936, כפי שזו נתפרשה באסמכתא דלעיל. יחד עם זאת היא טענה, שדי ב"אלימות-מה" כדי שיקוים הרכיב הנדרש בעבירת השוד. כך היא ביקשה ללמוד מהנאמר בע"פ 524/82, בעמ' 1559. בכך נתפסה הפרקליטה המלומדת לטעות בהלך מחשבתה. באסמכתא זו בואר באר היטב (מפי השופט אור), כי אלימות כוללת מעצם טיבה לפחות אלימות-מה, וזהו אחד השיקולים המובילים אותו – על דעת חבריו להרכב – לכלל המסקנה, שהנוסח דהיום לא בא לסטות מהפירוש, שניתן לו בפסק-דין אלחרר, ע"פ 70/73. אני סומכת ידי על כל השיקולים, שפורטו בע"פ 524/82 ועל-כן לא אחזור עליהם בזה. רק אחזור ואזכיר את הנאמר שם, כי העונש המירבי בסעיף 402 (א) הוא ארבע-עשרה שנות מאסר לעומת שלוש שנים על עבירת גניבה (סעיף 384 לחוק העונשין). לאור פער זה הדעה נותנת, שהדרישה איננה לשימוש ב"אלימות-מה" כי אם באלימות ממשית.

אולם דווקא נוכח עמדתה זו של באת-כוח המדינה קשה להבין, על שום מה טרחה להפנותנו לפסיקה בארצות-הברית, לפיה גם חטיפה ללא התגברות על התנגדות (SNATCHERY) היא בגדר שוד. ברור שפסיקה זו אינה מתיישבת עם מה שנפסק בפסק-דין אלחרר, ע"פ 70/73, ואיננו רואים הצדקה לסטות מההלכה המקומית ולאמץ במקומה את זו הרווחת לפחות בחלק ממדינות ארצות- הברית.

אשר על-כן יש לבטל את הרשעת המערער במעשי שוד ולהרשיעו, על-פי הודאתו, בביצוע שלוש עבירות גניבה.

3. בכך הגעתי לשאלה הקשה, אם יש יסוד להרשעת המערער בהריגת המנוחה, לדעתי, יש לבטל את ההרשעה. והרי טעמיי:

כידוע, מתבטא היסוד הנפשי בעבירת ההריגה בחזות מראש, שהמעשה עלול לגרום נזק ממשי, נזק שיש בו כדי לסכן את החיים או את שלמות הגוף של הקרבן: ע"פ 1/52 וע"פ 100/66. כמתואר לעיל, בא המערער מאחורי המנוחה תוך הליכתה ברחוב, חטף במפתיע את ארנקה וברח. עם כל הסלידה מעצם המעשה ולמרות העובדה המדאיגה שחטיפת תיקים וארנקים הפכה למכת מדינה, אינני סבורה, שניתן לייחס חזות של נזק לשלמות הגוף מחטיפה ללא מאבק, כפי שאירע במקרה מצער זה. כזכור, העידה השכנה על דברים ששמעה מפי המנוחה עצמה, ומפאת חשיבותם אזכירם שנית. בתשובה לשאלה, אם הופעלה נגדה אלימות, אמרה, שלא קיבלה אף מכה, לא דחפו אותה ולא נגעו בה. הובן מדברי המנוחה, "שלא היה מגע בינה ובין החוטף".

אכן, ייתכנו מקרים, בהם יורשע אדם בהריגה, אף-על-פי שלא נוצר מגע פיסי בינו לבין הקרבן, שהרי תיתכן גם הריגה במחדל. ראה לעניין זה תפ"ח (ת"א) 495/82, הנזכר בפסק הדין מושא הערעור וכן ע"פ 593 ,480/78. אולם מקרה מקרה ונסיבותיו.

בנסיבות אלה דומה התרגשותה של המנוחה, שנבעה ככל הנראה ממצב בריאותה הלקוי, להתרגשות העשויה לתקוף אדם, המוצא את ביתו פרוץ ורואה את הגנב נס על נפשו. בשני המקרים אין, לדעתי, לייחס לנאשם חזות מראש שהקרבן עלול להינזק בגופו כתוצאה מהעבירה שביצע, קל וחומר – לקפח את חייו. הכול כנדרש לצורך הרשעה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. יתרה מזו, שכיחותה של עבירת החטיפה מזה ונדירות התוצאה של מות הקרבן בעקבותיה מזה מצביעות בכיוון העדר חזות מראש לנזק כמתואר לעיל. לפיכך ספק בלבי, אם נמצא תקדים בעולם האנגלו-סקסי למקרה, בו הוכר מקרה דומה לדוגמה דלעיל אפילו כעילת נזיקין, בטענה של קשר סיבתי בין העבירה לבין מותו של התובע. ברם, אף בהנחה שניתן לראות בכך עילה כזאת, אין להסיק מכאן קיומו של היסוד הנפשי הנדרש לפי סעיף 298 לחוק העונשין, עבירה שבצדה עונש מירבי של עשרים שנות מאסר.

ידועה לי היטב הפסיקה באנגליה בשטח דיני הנזיקין, לפיה בנסיבות מסוימות מייחסים למעוול גרימת הלם נפשי לתובע, גם אם זה האחרון לא נפגע ישירות, ולעתים אפילו כאשר לא נוכח בקרבת מקום בעת האירוע. אולם כל אותם מקרים שונים בתכלית מהמקרה שלפנינו וגם מהנתונים בדוגמה דלעיל. האסמכתא הרחבה ביותר בעניין זה שם היא MCLOUGHLIN V. O'BRIAN (1982), בה נדון מקרה של הלם נפשי לאם, כאשר נודע לה (בין היתר) על מות בנה בתאונת דרכים ובנסיבות שלא אכנס לפרטיהן (ראה שם). אולם הודגש על-ידי כל ההרכב של בית הלורדים, ששיקול מכריע בעיניהם הוא הקרבה המשפחתית (שם בין אם לבן). ללא קרבה זו, חרף המקרה המזעזע כשלעצמו, לא הייתה העילה קיימת. כפי שאמרתי, ספק בלבי, אם קיימת אפילו עילה בנזיקין בנסיבות כאלה, אך אף אם טעיתי, עדיין רחוקה הדרך עד לעבירת ההריגה בה עסקנין. אין גם מקום לשקול במסגרת הערער את אפשרות ההרשעה בהריגה ברשלנות, שכן כלל לא נתבקשנו לעשות כן, וגם ספק ניכר בלבי, אם יש יסוד לכך. לאור הספק יש להימנע מהשימוש בסמכות הרחבה לשנות את סעיף העבירה.

אשר לארצות-הברית, הופנתה תשומת לבנו לאסמכתאות (למשל – (V. JONES (1972 COMMONWEALTH), לפיהן גם חטיפה (SNATCHING) היא בגדר שוד, אך לא טרחתי לחקור, אם זו הגישה המושרשת ברחבי ארצות- הברית, או שמא קיימות שם גישות סותרות. טעמי להעדר חקירה ודרישה נעוץ בשיקול, שההלכה אצלנו שונה היא (כמבואר) לעיל, על סמך פסק-דין אלחרר, ע"פ 70/73, וע"פ 524/82 הנ"ל). אינני סבורה, שמן המידה בשלב זה, לאחר גישה עקבית רבת שנים, להפוך את ההלכה.

יצוין, שעצם ההפניה לאסמכתא האמריקנית סותרת את הסכמת באת-כוח המדינה, שההלכה הישנה בנושא זה בעינה עומדת.

אין להבין מדבריי, שזו התוצאה גם כאשר מבוצעת עבירת שוד, הכרוכה מעצם טיבה בהפעלת אלימות ממשית (כמבואר). במקרה כזה חייב הנאשם לצפות נזק לשלמות הגוף, ועל-כן, אם נגרם מותו של הקרבן כתוצאה מעבירה זו, ולו גם בתוספת גורמים אחרים כגון "גולגולת דקה", נושא הנאשם באחריות להריגתו. די בכך שצפה את "סוג הנזק" (פגיעה בשלמות הגוף), כדי שיישא באחריות להיקפו. ראה ספרם של י' לוי, א' לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (רמות מערכות חינוך, תשמ"א) 334. הלכה פסוקה היא, שמעשהו או מחדלו של הנאשם אינם חייבים להוות את הגורם הבלעדי למות הקרבן, כדי שיורשע ב"הריגה", שכן "די גם בזה שאותו מעשה או מחדל התווסף על מצבו החולני של הקרבן שהיה קיים עוד קודם לכן, וכך החיש את קרות המוות, שהיה קורה גם בלאו הכי אי-פעם בעתיד כתוצאה מאותו מצב חולני" (ע"פ 100/75, בעמ' 466 מול אות השוליים ג). אותו כלל מוצאים אנו גם בע"פ 11/58, בעמ' 1913:

"…יש לראות נאשם כגורם למוות כשמעשהו תרם במידה ניכרת למותו של הקרבן, הסובל ממחלה, שהיתה גם היא בין גורמי המוות…"

הופנינו על-ידי הפרקליטה המלומדת לפסק-דינו של השופט ד"ר א' וינוגרד בתפ"ח (ת"א) 495/82, בו הורשעו הנאשמים בהריגת אדם חולני, שבאישון לילה נתקל בהם בתוך דירתו בנסיבות שגרמו לו התרגשות מרובה. איננו סבורים, שהנסיבות שם דומות למקרה בו אנו דנים. ההבדל העיקרי שרצוי לציינו הוא, שהלה חשש, שמא יפגעו בו הנאשמים או המחבלים, שלפי גירסתם ניצבו מאחורי הדלת, מה שאין כן בדוגמה שהבאתי לעיל ובמקרה מושא הערעור. בשניהם אין כל חשש של פגיעה, שכן העבירה כלפי הרכוש כבר תמה ונשלמה, והעבריין כבר נמצא במנוסה.

אשר על-כן אני מציעה לחבריי המכובדים, כבוד השופטים בייסקי ונתניהו, לבטל את הרשעת המערער בהריגה.

התוצאה המקובלת עליי היא, שמן הדין להרשיע את המערער בשלוש עבירות של גניבה, כמוסבר לעיל, ולזכותו מעבירות השוד וההריגה שיוחסו לו.

הטיעון לעונש יישמע בנפרד.

השופט מ' בייסקי

מסכים אני לקבלתו של הערעור כמוצע על-ידי חברתי המכובדת, המשנה לנשיא, וגם הנימוקים, המבוססים על פסק-דין אלחרר, ע"פ 70/73, מקובלים עליי, הכול על-פי הנסיבות והמימצאים, המתייחסים למקרה ספציפי זה, כפי שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה – שלגביהם אין למעשה חילוקי דעות. ממילא שותף אני לדעה, כי במקרה דנן אין משמעות לשוני בנוסח הסעיף 402 (א) לחוק העונשין, שהשמיט את המלה "ממשית" מהגדרת השוד, לעומת הסעיף 287 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בו השתמש המחוקק בתיבה "אלימות ממשית". תחום האלימות הובהר בע"פ 524/82 , לו הייתי שותף, ואין צורך לחזור על הדברים.

ואולם לענייננו, אין אני רואה צורך להרחיב את הדיון ולהשוות את המקרה דנן לדוגמאות אפשריות אחרות, כגון זו שהודגמה על-ידי חברתי המכובדת, לגבי אדם שנתקף בהתרגשות כאשר מוצא הוא את ביתו פרוץ ורואה את הגנב נמלט. לא רק משום שאין לכאורה זהות עובדתית ונסיבתית בין המקרה דנן לבין הדוגמה, אלא שבשאלת "ההתרגשות הנפשית" (NERVOUS SHOCK) ותוצאותיה, כפי שהסוגיה התפתחה באנגליה בדיני הנזיקין בעשרות השנים האחרונות, קשת נרחבת של שיקולים משפיעה לעניין קביעת אחריות או העדרה, כאשר הפגיעה היא בהקשר להלם נפשי: בראש ובראשונה, הצפיות הסבירה להתרגשות כזו; ודרגת הצפיות הסבירה תלויה בגורמי הזמן, המקום, המרחק, מהות הנזק, יחס הקרבה בין התובע לבין הנפגע וכדומה שיקולים (ראה: ,THE LAW OF TORTS (LONDON H. STREET, 7TH ED., 1983) ; J.F. FLEMING, THE LAW OF TORTS (SYDNEY, 6TH ED.,(1983). דומה כי בלי לבחון את מערכת הנסיבות הנרחבת בכל מקרה אין להגיע למסקנה בדבר אחריות, ומשום כך קשה למדיי להקיש ממקרה למקרה על- פי הכללה. לאחר שכאמור גם אני בדעה, כי במקרה דנן לא נתקיימו הנסיבות, שעל-פיהן אחראי המערער להריגה, מהנימוקים שהובהרו על-ידי חברתי המכובדת, די לי בכך לקבלתו של ערעור זה כמוצע; משום כך מבכר אני שלא להביע דעה על מקרים אפשריים אחרים, שמקומם ושעתם בעת שיזדמנו לפנינו, ותהא אפשרות לבחנם על-פי השיקולים והמבחנים, המיוחדים לאותו מקרה.

השופטת ש' נתניהו

1. אני מצטרפת לדעתה של חברתי הנכבדה, המשנה לנשיא, מטעמיה, כי יש לבטל את ההרשעה בעבירות השוד ולהרשיע את המערער, על-פי הודאתו, בביצוע שלוש עבירות של גניבה.

2. אשר להרשעה בהריגה, אינני שוללת את האפשרות, שבמקרה המתאים יתקיימו היסודות לעבירה זו גם ללא שימוש באלימות כלפי גופו של הקרבן.

ייתכנו מקרים, שגרימת הלם נפשי לקרבן או הפחדתו, שהביאו למותו, ללא שהייתה כל פגיעה בגופו, יהיה בהן די לא רק לחיוב בנזיקין אלא להרשעה פלילית על-פי סעיף 298 לחוק העונשין, ואפילו לא היה המוות בא אלמלא "גולגלתו הדקה" של הקרבן. לשם כך תנאי הוא, שהתוצאה של נזק ממשי, היכול לסכן את חייו או את שלמות גופו של הקרבן, הייתה מכוונת או שניתן היה לחזותה מראש. ראה: WILLIAMS, TEXTBOOK OF CRIMINAL .G LAW (LONDON, 2ND ED., 1983) 269-271, 275; R. CROSS & P.A. JONES, INTRODUCTION TO CRIMINAL LAW (LONDON, 9TH ED., BY R. CARD, 1980) 123-124, 161-165; H. GROSS, A THEORY OF CRIMINAL JUSTICE (NEW YORK, 1979) 233, 241-245. כך גם פסק הדין בתפ"ח (ת"א) 495/82, שאליו הופנינו על-ידי באת – כוחה המלומדת של המדינה.

בנסיבות המקרה הנוכחי גם דעתי היא, שאין מקום להרשעה בהעדר אפשרות של חזות מראש של נזק ממשי לגופה של המנוחה.

אני מסכימה, שיש לקבל את הערעור על ההרשעה ולזכות את המערער מעבירת

ההריגה.

הוחלט להרשיע את המערער בשלוש עבירות של גניבה ולזכותו מעבירות השוד וההריגה שיוחסו לו.

הטיעון לעונש יישמע בנפרד.

ניתן היום, ז' בטבת תשמ"ה (31.12.84).

Switch to mobile version