Search
לחיפוש מתקדם

עת”מ (חיפה) 4160/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נגד ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה; ברנע עמית; לרר שרון כבוד הש’-כב’ השופט: ר. שפירא פסק דין 01.07.2007

עת”מ (חיפה) 4160/07

הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה

נ ג ד

1. ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז חיפה

2. ברנע עמית

3. לרר שרון

בית משפט המחוזי בשבתו כבימ”ש לעניינים מינהליים חיפה

[01.07.2007]

כב’ השופט: ר. שפירא

פסק דין

1.    העתירה בתמצית

בין המשיבים 2-3 ועירית חדרה מתנהל מאבק ממושך בענין בקשתם של המשיבים הנ”ל להקים עסק שענינו שוק פתוח. המחלוקת כבר הגיעה אל שולחנו של בית המשפט לענינים מנהליים בחיפה, בפני כב’ השופט י’ דר, במסגרת עת”מ 3004/06. שם הוגשה העתירה נגד ראש העיר חדרה ומחלקת רישוי העסקים בעיריה בענין התנגדותה של העיריה ליתן למשיבים הנ”ל רישיון עסק. העתירה התקבלה ובית המשפט הורה לעיריה ליתן רישיון עסק, בכפוף לתנאים הנדרשים בחוק.

בהמשך לאותו פסק דין (ולאחר שאף נדונה בקשה לביזיון בית משפט בפניי) פנו המשיבים 2-3 לוועדה המקומית לתכנון ובניה בחדרה (להלן: “הוועדה המקומית” או “העותרת”) כדי שיינתן להם היתר לבנית השוק הנ”ל בחלקות 104 ו- 75 של גוש 10054 וכן חניה בחלקות 62, 97 ו-99. הוועדה המקומית דחתה את הבקשה.

על החלטת הוועדה המקומית הוגש ערר לוועדת הערר לתכנון ובניה מחוז חיפה, היא המשיבה 1 בעתירה (להלן: “ועדת הערר”). וועדת הערר דנה בערר שהוגש, ערר 316/06 וקיבלה חלקית את טענות המשיבים 2-3. כנגד החלטה זו הוגשה העתירה בפניי.

העותרת טוענת, כי החלטת ועדת הערר פגעה בסמכויותיה והיקף שיקול דעתה של הוועדה המקומית, תוך שהיא מבטלת את המדיניות העקרונית של הוועדה המקומית ותוך התעלמות מעובדות שהוצגו בפניה. לטענת העותרת החלטת ועדת הערר לוקה בפרשנות ומהווה חריגה מסמכותה הקבועה בדין. עוד טוענת הוועדה המקומית, כי החלטת ועדת הערר פסולה מהטעם שדנה בסוגיה תאורטית.

אוסיף עוד להשלמת התמונה כי למעשה טרם הושלם ההליך המתקיים בוועדה המקומית לתכנון ובניה. שם אמורות להידון בקשות המשיבים 2-3 לשימוש חורג או להקלה, בהתאם להנחיות ועדת הערר בהחלטתה נשוא עתירה זו. העותרת ביקשה לדחות את הדיון בעתירה עד שיושלם ההליך בדיון בבקשת המשיבים 2-3 הנ”ל. המשיבים התנגדו לבקשה ולאחר ששמעתי את נימוקיהם החלטתי לדון בעתירה. כן החלטתי לדחות את העתירה. כפי שיובהר אין בכך כדי למנוע את הדיון בבקשתם של המשיבים 2-3 האמורה להתברר בפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה או לקבוע עמדה באותה בקשה.

2.    היקף התערבותו של בית המשפט לענינים מנהליים בהחלטות מקצועיות של גופים תכנוניים

הלכה היא כי אין בית המשפט שם את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הגופים התכנוניים. על בית המשפט לבחון אם נפל פגם בהליך המנהלי או האם הופעל שיקול הדעת שלא כחוק, משיקולים פסולים או תוך חריגה מעקרונות המשפט המנהלי. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות. ראה:

עע”מ 2418/05 צ’רלס מילגרום נ’ הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז ירושלים, תק-על 2005(4), 1709 , 1714 (2005);

בג”ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ”ד מה(3) 678, 688;

בג”ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ’ המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ”ד נ(3) 441, 468 – 469;

בג”ץ 4776/03 מלון רג’נסי ירושלים בע”מ נ’ מר אברהם פורז – שר הפנים, תק-על 2005(2), 1158 (2005).

אינני סבור, כי החלטת ועדת הערר במקרה זה, נופלת בגדר אותם מקרים בהם יתערב בית משפט לענינים מנהליים בהחלטה.

3.    מדיניות האיסור בהקמת שווקים

בלב העתירה מלינה הוועדה המקומית על החלטת ועדת הערר המבוססת על שיקולי מדיניות. ועדת הערר התיחסה בהרחבה לטיעון הוועדה המקומית בענין סמכותה לאכוף מדיניות בדרך של הגבלה על בקשות למתן היתר לבניה. סבור אני, כי נימוקיה של ועדת הערר נכונים ועומדים באמות המידה שנקבעו בפסיקה.

יודגש לענין זה, כי אין מניעה לממש מדיניות ציבורית ראויה בדרך של שימוש בחוק התכנון והבניה. חוק התכנון והבניה יוצר כלים למימוש מדיניות וזאת בדרך של תכנון אזורי וכיו”ב. עם זאת, המדיניות צריכה להיות מעוגנת בתוכנית המתאר החלה על האזור. אין מקום לקבוע שיקולי מדיניותולאכוף אותם, ככל שאלו לא באו לידי ביטוי בתוכנית המתאר. אם מאשרת התוכנית כפי שאושרה, בניה בצורה זו או אחרת, כי אז יש לפעול בהתאם לתוכנית ולאשר את הבניה והשימוש המותרים בה.

כאשר על פי תוכנית המתאר המאושרת מותר לבנות ולעשות שימוש במקרקעין, כי אז שיקול הדעת שלא ליתן היתר, מצומצם, ומוגדר בחוק. על הוועדה המקומית לתכנון ובניה החובה לאכוף את תוכנית המתאר המאושרת ובד בבד לאשר לאזרח ליהנות מהזכויות שתוכנית המתאר המאושרת מאפשרות למימוש. הגבלה על מימוש אפשרויות לבניה ולשימוש במקרקעיןכאשר תוכנית המתאר מאפשרת את הבניה והשימוש המבוקשים, צריכה להיות מצומצמת, זאת מאחר והגבלה על זכויות בניה המוקנות בתוכנית המאושרת היא הגבלה על הזכות לממש את הקנין. ראה:

בג”ץ 663/85 רובינשטיין ושות’ חברה קבלנית בע”מ נ’ הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל-אביב ואח’, פד”י מ”ב (2) 133;

בג”ץ 1636/92, העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ואח’ נ’ הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב ואח’, פד”י מ”ז (5) 573;

בג”צ 3212/93 אלברט בנין נ’ הוועדה המחוזית לתכנון, פ”ד מח(5), 309, עמ’ 317-318.

מכאן, ובסיכומו של דבר, אין פסול בקביעת תכניות מתאר שישקפו מדיניות תכנונית של רשות מקומית. עם זאת אין להגביל שימוש במקרקעין ובניה התואמים תכנית מתאר מאושרת, משיקולי מדיניות שלא באו לידי ביטוי בתכנית המתאר. ככל שהבניה והשימוש המבוקשים הם בהתאם לתכנית המתאר כי אז יש לאשרם. סמכותה של ועדה מקומית לתכנון ובניה שלא לאשר בניה התואמת את דרישות תכנית המתאר מצומצמת. מטעמים אלו סבור אני כי החלטת ועדת הערר נכונה ומשקפת את הדין וההלכה הפסוקה, ולא מצאתי כי נפל בה פגם המצדיק את התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטה.

4.    התיחסות ועדת הערר לשיקולים תכנוניים

בכל הנוגע לסוגית החניה, כפי שעלתה בהחלטת ועדת הערר, לא מצאתי כי יש עילה להתערב בהחלטה. סבור אני כי צודקת ועדת הערר בקביעתה כי חניון מסחרי לרכב כלול בתכליות של שימוש מסחרי הקבועות בהתאם לתכנית המתאר למקרקעין הרלונטיים. יתרה מכך, ועדת הערר צינה בהחלטתה כי חלק מהחניות אותם מבקשים המשיבים לאשר טעונים בקשה לשימוש חורג או להקלה (לפי העניין) ובקשות אלו אמורות להידון אצל הוועדה המקומית, לאחר פרסום כנדרש.

הנחיות ועדת הערר לפיהן ניתן לאשר את החניות המבוקשות בתכנית המוצעת בכפוף להליך של פרסום הבקשות להקלה ולשימוש חורג, שאמור להתבצע ע”י הועדה המקומית, היא החלטה נכונה שאינה מהווה החלטה סופית בהליך התכנוני ואין כלל מקום לערער עליה בפני בית משפט זה. מדובר בהחלטת ביניים המחזירה את הדיון לוועדה המקומית לתכנון ובניה לשם קיום דיון בפניה. מכאן שככל שהדבר נוגע לבית המשפט העתירה כנגד אותם רכיבי החלטה היא עתירה מוקדמת, בטרם מוצה ההליך המנהלי. די בכך כדי לדחות את העתירה. אבהיר לעניין זה כי לאחר שהסתיים הליך שמיעת הבקשה להקלה ולעיון חוזר, לרבות הליך ערר על החלטה שתתקבל, אם יוגש ערר על החלטה חדשה של הוועדה המקומית, ניתן יהיה לטעון אז כי עצם השבת הדיון לוועדה המקומית היה שלא כדין. אין מקום לדון בעניין זה, כל עוד לא הסתיים ההליך המנהלי אצל הוועדות המוסמכות.

לעניין החלטת בינייםבהליך מנהליודחית הדיון עד לאחר שיושלם ההליך המנהלי ראה:

בר”מ 8499/06 עו”ד גדעון אליאב נ’ עיריית הרצליה, תק-על 2006(4), 1552, עמ’ 1553.

יובהר לעניין זה כי וועדת הערר לא קבעה האם על הוועדה המקומית לאשר שימוש חורג או הקלות, אם יוגשו התנגדויות, אלא החזירה את הדיון לוועדה תוך שהיא מבהירה כי לא ניתן לדחות על הסף את הבקשות ויש לדון בהן. כאמור בהחלטת ועדת הערר יהיה על המשיבים 2-3 לפרסם את בקשתם להקלה. בהעדר התנגדויות יהיה על הוועדה המקומית לאשר את ההקלה, מהטעמים שפורטו בהחלטת וועדת הערר. ואולם אם יוגשו התנגדויות כי אז תדון הוועדה המקומית בהתנגדויות ותחליט בהתאם לשיקול דעתה. בעניין זה לא הביעה וועדת הערר עמדה וגם בית משפט זה אינו מביע כל עמדה.         

5.    סיכום

בסיכומו של דבר סבור אני כי החלטתה של וועדת הערר מביאה לידי ביטוי פרשנות נכונה של הדין הואיל והנחיותיה לוועדה המקומית לתכנון ובניה משקפות את הפרשנות המשפטית הנכונה. לא מצאתי כי נפל בהחלטה פגם או טעות משפטית המצדיקה התערבות של בית משפט בה.

ההחלטה עצמה היא בסוגיות תכנוניות מובהקות בתחום סמכותה של וועדת הערר. לא מתקיימים התנאים החריגים המצדיקים את התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטה.

על זאת יש להוסיף כי בחלק מהסוגיות המעשיות שיש ליישם ההחלטה של ועדת הערר היא, בפועל, החלטת ביניים. בעקבות אותה החלטה אמורה הועדה המקומית לתכנון ובניה להשלים את ההליך התכנוני בדרך של דיון בבקשות להקלה או לשימוש חורג. ממילא, וכל עוד לא הושלם הדיון בוועדה המקומית וכל עוד לא מוצו הליכי הערר ע”י צד שיסבור כי החלטת הוועדה המקומית בעניין הבקשות להקלה או לשימוש חורג מוטעות, ממילא אין מקום שבית משפט זה יזקק לדון בעניין.

בסיכומו של דבר העתירה נדחית. העותרת תשלם את הוצאות המשיבים כדלקמן:

העותרת תישא בהוצאות המשיבה 1 בעתירה בסכום של 10,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

העותרת תישא בהוצאות המשיבים – 1-2 בעתירה בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע”מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום ט”ו בתמוז, תשס”ז (1 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.

Switch to mobile version