Search
לחיפוש מתקדם

ת"א (חיפה) 977/86 פרופ' אבשלום טאו נגד בבית המשפט המחוזי בחיפה כבוד הש'-לפני השופטת ט' שטרסברג-כהן פסק דין 2.7.92

ת"א (חיפה) 977/86

פרופ' אבשלום טאו

נ ג ד

1.          הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל בע"מ

2.       ד"ר עמי גלומן

3.       ד"ר אלי קנט

בבית המשפט המחוזי בחיפה

[2.7.92]

לפני השופטת ט' שטרסברג-כהן

פסק דין

1.זוהי תביעה לפיצויים עקב הפרת הסכם ועקב פגיעה בזכות יוצרים, שהוגשה על ידי התובע. פרופ' טאו, נגד הטכניון מכון טכנולוגי לישראל בע"מ (להלן: הטכניון). נגד ד"ר גלזמן וד"ר קנט.

2.להלן תמצית העובדות:

(1)   פרופ' טאו, ארכיטקט במקצועו, עבד כאיש סגל בכיר בטכניון כהוראה וכמחקר בין השנים 1956 1984-. בשנת 1984 יצא לגימלאות והמשיך להיות מועסק על ידי הטכניון בהוראה.

(2)   בשנת 1965 תכנן פרופ' טאו מחדש – על פי הזמנת נשיא הטכניון דאז את בניין הפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון (להלן : "הבניין"), שתוכנן קודם לכן על ידי הארכיטקט לב ז"ל. הבניין נבנה על פי תכניותיו של פרופ' טאו והושלם ב1967.היה זה מלכתחילה בניין המיועד לתוספת בנייה בשלבים.

(3)          בתחילת שנת 1979 פנה הטכניון אל ד"ר גלזמן, מהנדס קונסטרוקציה כמקצועו, ומרצה כטכניון, בבקשה להציע תכנון לכיסוי שטח שכונה "תעלה", הצמוד לבניין (להלן: הכיסוי) (נ/15, נ/ב').

(4)   אותה עת היה ד"ר גלזמן שוחפם של ד"ר קנט ופרופ' בורט – ארכיטקטים ומרצים כפקולטה לארכיטקטורה בטכניון, שפרופסור בורט היה בשנים מאוחרות יותר, דיקאנה, בחברה בבעלותם וכהנהלתם בשם מורפור בע"מ, שהתמחתה בפיתוח תכנון ובנייה של מבנים מרחביים. החכרה עסקה גם בהמצאת פטנטים, שאחד מהם היה פטנט רשום על שמם כשם "שמשונית", המיועד לכיסוי משטחים על ידי יריעות בד בשיטה מיוחדת. מאחר שהטכניון היה מעוניין ככיסיי התעלה הצמודה לבניין, ולאור התמחות חברת "מורפור" ובעליה, פנה הטכניון לד"ר גלזמן בבקשה האמורה.

(5)          במהלך תקופת הגשת ההצעות, נפגשו ד"ר גלזמן, פרופ' בורט ואישים נוספים מהטכניון, ניניהם ד"ר מנור, ראש המעבדה למיכון חקלאי, עם פרופ' טאו כמתכנן "הבניין", שאליו אמור היה להיצמד הכיסוי. בעקבות השיחות הכין פרופ' טאו שני שרטוטים מוקדמים (כטח כט/2) (להלן- השרטוטים), אותם שלח, לדבריו, לטכניון בצירוף מכתב (כטת). השרטוטים מהווים את הצעתו לכיסוי התעלה ולתוספת בנייה בעתיד. לטענת הטכניון הגיע לידיהם המכתב, ללא השרטוטים, אותם ראו ד"ר גלזמן וד"ר קנט לראשונה כמהלך המשפט.

(6)          באותה עת הגישו ד"ר גלזמן וד"ר קנט לטכניון מספר הצעות לכיסוי השטח. הצעתם לכיסוי על ידי משמשונית לא התקבלה, ובסופו של דבר הוחלט על הוספת מבנה צמוד לבניין (להלן: התוספת). העכורה נמסרה להם ונחתמו עימס חוזי עבודה. (החוזה עם ד"ר קנט הוא מיום 25.1.82 (נ/15יח: החוזה עם ד"ר גלזמן הוא מיום 3.82.ח3 (נ/15יח).

(ד)   התוספת נבנתה בעתים 4א19 1985–, לא ככיסוי התעלה בלבד כפי הכותה המקורית, אלא כתוספת מכנה סגור, שנצמד לבניין לכל אורך חזיתו המזרחית.

3.טענות הצדדים הן כתמצית כדלקמן:

(1)   טוען פרופ' טאו: נוצר חוזה בינו לבין הטכניון, לפיו נמסרה לו עבודת תכנון התוספת. מסירת עבודת התכנון לד"ר גלזמן נעשתה ללא הסכמתו ואף ללא ידיעתו ומהווה הפרת החוזה עימו. לפיכך קמה לו עילה לפיצויים בגין הפרת חוזה, ולשכר ראוי עבור השרטוטים.

לחלופין. אם המגעים לא השתכללו כדי חוזה, עומדת לו עילת חוסר תום-לב מצד הטכניון בניהול משא ומתן לקראת כריתת חוזה : יש לראות את ד"ר קנט וד"ר גלזמן, שקיבלו על עצמם את התכנון והבנייה של התוספת כאחראים בגרם הפרת חוזה של הטכניון עמו; השניים שילבו בעבודת התכנון את הפתרונות שהציע הוא במהלך שיחותיו עימם ; התוספת מהווה פגיעה מצד כל הנתבעים בזכות היוצרים שלו בבניין.

(2)   טוענים הנתבעים : לא נקשר קשר חוזי בין פרופ' טאו לבין הטכניון וממילא לא נגרמה הפרת חוזה על ידי ד"ר גלזמן וד"ר קנט. לא היה חוסר תום-לב מצד אף גורם במגעים עם פרופ' טאו: השרטוטים אינם מהווים תכניות של ממש; "הבניין" אינו יצירה אדריכלית הראויה להגנה, אלא מהווה העתקה של תכנית קודמת של פרופ' לב: התוספת אינה פוגעת כבניין ואינה מהווה פגיעה בזכות יוצרים גם אילו קמה לפרופ' טאו זכות כזו : השרטוטים לא הועתקו על ידי ד"ר גלזמן וד"ר קנט ולא שולבו על ידיהם בתכניתם. ד"ר גלזמן וד"ר קנט לא ראו אותם עד המשפט. נהפוך הוא: השרטוטים – ככל שהם מתייחסים לכיסוי – מהווים העתקת רעיון ה"שמשונית" של ד"ר קנט וד"ר גלזמן על ידי פרופ' טאו : בכל מקרה אין ד"ר גלזמן וד"ר קנט אחראים כלפיו כעילה כלשהי, וממילא חלה התיישנות.

נוהל הזמנת עבודה בטכניון

4.    (1)     קיים פער משמעותי בין הנוהל הרשמי בטכניון להזמנת עבודת ארכיטקטים, לבין הנוהג בפועל. הוראות הנוהל הרשמי שהיו בתוקף עד פברואר 1981 (נוהל 04-001. נ/15יא'1) קבעו, כי לאחר שממונה ארכיטקט על ידי נשיא הטכניון, יכין אגף פיתוח ותחזוקה הזמנת עבודה לארכיטקט, כה יצוין האומדן הראשוני של הפרויקט והסכום שיש לשלם לאדריכל. הזמנת העבודה תישלח לאדריכל לאחר שחרור תקציבי של ההוצאה והוא יתבקש לחתום על מקור ההזמנה, להחזירה לאגף פיתוח ותחזוקה ולהשאיר אצלו העתק (טופס הזמנת עבודה מספר נ נושא 2).

הנוהל מכיל הוראות נוספות, ומדברי מר אבני, ראש אגף פיתוח מאז שנת 1986 וסגן ראש האגף עד אותה שנה, עולה, כי לפי הנוהל מקבל המתכנן הודעה בכתב על בחירתו ועם גמר התכנון המוקדם הוא מקבל הזמנה וחוזה פורמלי.

(2)הנוהל בפועל משקף מציאות שונה לחלוטין.

לא אחת הוחל בהכנת תכנון לפני קבלת הודעה בכתב: לא אחת נוצר קשר של הזמנה כפועל קודם שיצאה הזמנה ככתב: לעתים, נקפו ימים או חודשים עד שיצאה הזמנה בכתב : ניתן לומר, שאופן יצירת הקשר והשתכללות החוזה לא היה נוקשה וכבול במסמכים כתוכים מלכתחילה: לעתים הועלו הדברים על הכתב בדיעבד (מר דיאמנט ראש אגף פיתוח בין 1977 ל1982-).

פרויקטיםלא מעטים נמסרו לתכנון פרופ' טאו ללא ההליכים הרשמיים (פרויקט החווה החקלאית: תכנון שלט לפקולטה להנדסה חקלאית, פרויקט כיתן הצמיחה: הזמנת תכנון תקרה אקוסטית: מחיצה אקוסטית: פיתוח מעבדת תזונה). המשותף לכל הדוגמאות הנ"ל הוא, שהתובע קיבל אמנם הזמנת עבודה בכתב, אולם. ברוב המקרים נעשה הדבר לאחר סיום התכניות והגשתן, כך שהקשר אושר בדיעבד.

ומה בענייננו?

5.    החוזה

(1)   לפי גירסת פרופ' טאו, פנה אליו אגף הפיתוח (לא זכור לו מי מהאגף) כאפריל -מאי 1979 והוא נתבקש לטפל בפתרון הבעיה של בניית התוספת. הובהר לו שהוא יוזמן על ידיד"ר גלזמן ועל ידי הפקולטה להנדסה חקלאית, ובהמשך אכן נתקיימו מספר פגישות כינו לבין אישים מהטכניון.הוא נפגש עם פרופ' בורט שדיבר איתו על תכנון כיסוי שימשונית שיתחבר לבניין. בהמשך, פנה אליו ד"ר גלזמן, מסר לו שקיבל מהטכניון הזמנה לתכנן את התוספת, הסביר את הפתרון הקונסטרוקטיבי המוצע על ידו והראה לו תרשימים כלליים של הצעתו (נ/15 כז 1–5)

פגישות נוספות שנויות במחלוקת. פגישה בקשר לתוספת במשרד דיקאנית הפקולטה להנדסה חקלאית פרופ' רבינא, המוכחשת על ידיה ועל ידי ד"ר מנור, המאשר כי קיים פגישה עם פרופסור טאו אבל לא בנוכחות אנשים מספים ולא בנוכחות פרופ' רבינא.

ד"ר מנור מכחיש שביקש מפרופ' טאו לתכנן אח התוספת. לדבריו, צוחח איתו עליה כדי ליידע אותו בדבר כוונת הטכניון להזמין את השמשונית אצל גלזמן ומששונתה הצעת הכיסוי להצעת תוספת, לא הודיע על כך לפרופ' טאו ולא מצא לנכון להיפגשאיתו פעם נוספת.

מר אבני אישר שפנה מטעם אגף הפיתוח לד"ר גלזמן וכי היתה פנייה אל פרופ' טאו כדי ליידע אותו. מר דיאמנט, ראש אגף פיתוח תחזוקה דאז העיד שמעולם לא היתה הזמנת עבודה או פנייה מטעם האגף לפרופ' טאו על גבי מכתבו '2ל פרופ' טאו (כט/3) כתב מר דיאמנט את השאלות הבאות: "מי הזמין את העבודה, מי אישר ועל איזה תקציב". בתיק פנימי של הטכניון נמצא מכתב (שלא הגיע לידיו של פרופ' טאו) הנושא תאריך 8.7.79, שנכתב בתשובה לשאלותיו של מר דיאמנט, בו כותב מר נתיב, ראש אגף תחזוקה דאז, כי תכנון הכיסוי נמסר לאינג' גלזמן ומאחר שקיימת בעיה ארכיטקטונית פנתה הפקולטה להנדסה חקלאית באמצעות אינג' גלזמן לפרופ' טאו.

מכתב זה לא נשלח לפרופ' טאו ואין לראות בו, כשלעצמו, הסכם או הודאה בדבר קיום הסכם.

6.    מתוך החומר הרב – תצהירים, עדויות, מסמכים – ומהתרשמותי מהעדים שהעידו בנושא זה, אני קובעת, שתפיסתו של פרופ' טאו את מערכת היחסים, כמערכת היוצרת קשר חוזי מחייב, אינה מקובלת עליי.

(1)          הזמנה בכתב או בעל-פה לא נעשתה. מינוי בכתב לא הוצא. חוזה פורמלי לא נעשה והודעה בכתב על מסירת העבודה לו, לא נשלחה מעולם.פרופ' טאו מבקש להסיק הזמנהכזו מהמגעים ומהפגישות שהיו עמו. אין ספק שהיו מגעים ופגישות עם פרופ' טאו. סביר להניח שהוא ראה עצמו מועמד טבעי לתכנן את התוספת, כמי שתכנן את "הבניין" וראה בו יצירה אדריכלית. תפיסתו זו ותחושתו שלא ייתכן לתכנן ולבצע את התוספת כלעדיו, בצירוף לפגישות בינו לבין אנשי הטכניון, הולידו בו את ההרגשה שאכן נקשר עימו קשר חוזי מחייב, אלא שלא כך הוא.

אלה שבאו עימו במגע לא ראו עצמם קושרים עמו קשר של הזמנה ולא היו מוסמכים לעשות כן. חלקם נועץ בו מטעמי קוליגיאליות, חלקם יידע אותו מטעמי הגינות, חלקם עשה כן מטעמי אתיקה, מעבר לקבוע בחוקת האתיקה (נ/31).

(2)          פנייתם של מי מאנשי הטכניון אליו כאל מי שתכנן את ה"בניין", היתה כעיקר כדי ליידע אותו כנושא התוספת ולשמוע את הערותיו בנושאים ארכיטקטוניים ואולי אף לשלב אותו בתכנון אדריכלי, אלא שבסופו של דבר לא נמסר לו התכנון, שנמסר לד"רקנט וד"ר גלזמן, שהתמחו במבנים מרחביים ולא נזקקו לשירותו של אדריכל חיצוני.

(3)   בשום שלב לא היתה פנייה אליו על ידי גורם מוסמך להתקשר מטעם הטכניון, על מנת להזמין אצלו תכנון התוספת. אף אחת מהפגישות עם מי מהאנשים איתם נפגש ושום צירוף ביניהם, לא הכשילו קשרחוזי של הזמנת תכנון אצלו.

פרופ' בורט וד"ר גלזמן לא היו מוסמכים מטעם הטכניון להזמין עבודה כשם הטכניון, ופרופ' טאו ידע זאת. הוא לא ראה בד"ר גלזמן מי שמוסמך למסור לו הזמנה מטעם הטכניון וד"ר גלומן לא הציג עצמו ככזה (עמ' 65(

(4)   הקשר שהתקיים היה, לכל היותר, הזמנה להציע הצעה ללא התחייבות לקבל הצעה כזו, כך, שגם אם יש לראות ב"שרטוטים" "הצעה", לא היה קיבול של ההצעה על ידי הטכניון. כמו כן, אין לראות כהגשת השרטוטים על ידי פרופ' טאו קיבול מצידו של הצעה מצד הטכניון, משום שלא היתה הצעה כזו.

(5)   פרופ' טאו לא פנה לטכניון לשם עריכת חשבון וקבלת שכרו עבור השרטוטים כמשך תקופה של כשבע שנים. לטענתו, לא עשה כן משום שסכר שהנושא הוקפא בשל חוסר תקציב. הסבר זה אינו משכנע. הוא לא היסס לפנות לטכניון בעניינים כספיים ולהתריע על עיכוב התשלומים. הוא הודיע לא אחת על עיכובים כאישורי חשבוניות ; הוא הגיש חשבוניות גם עבור תכניות שכיצוען התבטל או שהוכנסו כהן שינויים (נ/1,נ/4,נ/6,נ/7,נ/7ב') תמוה הוא שלאחר שהוא לא שמע מהטכניון מאז שהגיש אח השרטוטים, לא התעניין לדעת מה קרה עם התוספת – האם מטפלים בכך, מי מטפל בכך – וזאת. על אף פגישותיו עם ד"ר גלזמן ובורט, מהן היה צריך להיות ברור לו שמישהו אחר נמצא בתמונה. הוא לא עשה דבר עד שנת 1985, כשהתוספת היתה בנויה (שאז לטענתו ראה אותה לראשונה). אין הדבר חוסם את תביעתו, אם יש לו כזו, אבל הוא מעמיד כסימן שאלה את גירסתו, לפיה הכין כשנת 1979 , כי התכנון הוזמן אצלו.

7.    אני מאמצת את גירסתם של ד"ר גלזמן, פרופ' בורט, ד"ר מנור ושאר אנשי הטכניון לעניין תוכן המגעים עם פרופ' טאו ומהותם, ומעדיפה אותה על פני זו של פרופ' טאו, וקובעת, כי לא נקשר קשר חוזי בינו לבין הטכניון בעניין התוספת.

השרטוטים לא הוזמנו אצל פרופ' טאו. היו אלה שרטוטים סכמטיים, מוקדמים, שכסופו של דבר לא כנו על פיהם ואין פרופ' טאו זכאי לשכר ראוי בגינם.

לא נטען ולא הוכח, כי היתה התחייבות חוזית כלפי פרופ' טאו לקראת תכנון ה"בניין", לפיה כל שינוי בו ייעשה על ידו או ידרוש את הסכמתו.

התיישנות

8.    לא מצאתי ממש בטענת ההתיישנות, שהועלתה בשפה רפה, כיחס לאף אחת מעילות התביעה.

התוספת נבנתה בשנת 1984, התביעה הוגשה בשנת 1986. המגעים משנת 1979 הולידו את העילות הנטענות. העילה החוזית היא מיום ההפרה, לכל המוקדם מועדי חתימת ההסכמים עם ד"ר גלזמן וד"ר קנט ולכל המאוחרמיום הקמת התוספת. ועילת הפגיעה בזכות היוצרים היא מתייחסת לגבי הבניין עצמו, מה עוד שזוהי פגיעה נמשכת (אם קיימת פגיעה).

ניהול משא ותתן שלא בתום-לב

9.    לא התנהל משא ומתן, מצד הטכניון עם פרופ' טאו לקראת כריתת הסכם. היו מגעים, שאין לראות בהם משא ומתן: אלא שגם אם יש לראות בהם כזה, לא היה חוסר תום-לב מצד אף גורם ואף אדם שפנה אל פרופ' טאו בנושא התוספת. הפניות נעשו בתום-לב ולמטרות מוגבלות. לא הוצגו על ידי אנשי הטכניון מצגים כלתי נכונים, לא הוסתרו עובדות ולא היה גילוי מטעה או אי-גילוי של עובדות שהיה צורך לגלותן.

הנושא היה ברור, השיחות היו גלויות וההתנהגות לא הוליכה אותו שולל ולא נתנה לו להאמין שהוא אמור לקבל את העבודה, גם אם סובייקטיבית חשב כך: לא התנהל בסתר מו"מ עם כמה גורמים בו זמנית. פרופ' טאו ידע על הפנייה לד"ר גלזמן עוד בטרם הכין את השרטוטים.

אשר על כן, קובעת אני כי לא הוכחה עילת חוסר תום-לב כמהלך משא ומתן לקראת כריתת הסכם מצד מי מהנתבעים.

גרם הפרת חוזה

10.  עילה זו יכולה לקום רק אם קיים חוזה מחייב כדין. משקבעתי שלא קיים חוזה כזה ממילא נופלת עילת גרם הפרת חוזה נגד ד"ר גלזמן וד"ר קנט.

גם אילו היה מקום לקבוע שנכרת חווה היה דין התביעה נגד ד"ר גלזמן וד"ר קנט בגין עילה זו להידחות, משום, ששוכנעתי כי השניים לא היו מודעים כלל לכך שהתקיימו כין טאו לטכניון מגעים שהכשילו לכדי חוזה, או שניתן לראות בהם חוזה : נפוך הוא. הם היו משוכנעים שלא קיים חוזה כזה ולאור הנסיכות היה לעמדתם כסיס סביר.

זכות יוצרים ביצירה אמנותית

11.  סיווגה של יצירה כיצירה אמנותית, הוא אחד הנושאים הקונטראוורסלים בתרבות האנושית, בהיותו ממזג טעם אישי-סובייקטיבי עם ערכי תרבות ורוח אובייקטיביים. הנושא חובק תפיסות עולם פילוסופיות, אסתטיות, חברתיות, פסיכולוגיות, תרבותיות, אתניות ועוד, הפועלות במרחב של זמן ומקום ומוצאות ביטוי שונה בתקופות שונות, בחברות שונות ואף בקרב אוחה חברה כאותה תקופה.

מעטות הן היצירות, שזכו להכרה עולמית של החברה הנאורה, ושכוחן כיצירה אמנותית חרג מעבר לגבולות של זמן ומקום. לא על שכאלה בלבד מצאה החברה להגן על ידי כללים משפטיים.

הדברים נכונים לא רק באשר ליצירה אמנותית לשמה, אלא גם ולא פחות באשר ליצירה מוזמנת, בה משמשים בערבוביה מעשה אמנות עם תכלית שימושית. בקטיגוריה זו נמנית הארכיטקטורה.

ככל שהייחוד האמנותי ביצירה שיש לה גם תכלית שימושית – ויצירה ארכיטקטונית בכלל זה – הוא הדומיננטי לעומת התכלית השימושית, כן גדל הצורך להגן עליה ; וככל שייחוד זה מתבטל בפני השימושים, כך קטן צורך זה.

הפרת זכות יוצרים

12.  החוקים הרלוונטיים לענייננו הם: חוק זכות יוצרים, 911], האנגלי שהוחל על ידי דבר המלך במועצתו, 1922. ובהתאם לסעיף 1 1 לפקודת סדרי שלטון ומשפט, תש"ח1948-, (להלן: החוק) ופקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: הפקודה), כפי שתוקנו מעת לעת.

סעיף 1(1) לחוק קובע, כי זכות יוצרים תהיה קיימת, בין השאר, לגבי "יצירות אמנותיות".

סעיף 1(35) לחוק מגדיר "יצירה אמנותית", וכולל כה "מעשי-אמן אדריכליים". הסעיף מגדיר:

"'מעשה אמן אדריכלי' פירושו כל כנין או מבנה שיש לו אופי או שרטוט אמנותי ביחס לאותו אופי או שרטוט או כל מודל לבנין או למבנה כאלה, בתנאי שההגנה הניתנת על פי חלק זה תצומצם לאופי או לשרטוט האמנותיים. ולא תחול עלפרוצסים או שיטות של כניה".

ישראל הצטרפה לאמנת כרן, שהכירה בזכותו הרוחנית של היוצר, הנקראת "הזכות המוסרית", לכד מההכרה בזכותו החומרית-כלכלית, שהיתה קיימת קודם לכן. בשנת 1981 תוקנה הפקודה על ידי הוספת סעיף 4א שכותרתו "זכות מוסרית", ותכליתו להגן על זכות זו(על סעיף זה. להלן)

    

13.     הקריטריונים לסיווג יצירה כאמנותית וכראויה להגנת הדין

(1)   כמקור האנגלי של החוק מופיעה המילה "מקורית" בהגדרת יצירה אומנותית. מילה זו נשמטה כתרגום העברי, אך הואיל והנוסח האנגלי הוא הקובע, יש לראית מילה זו כנכללת בו.

הכינוי "מקורי" פורש באנגליה בשורה ארוכה של פסקי דין. בהם נקבע. כי אין היא מעמיד דרישה לרמה גבוהה של חשיבה יצירתית מקורית וכי יכול שתהיה יצירה (.;קווית ומוגנת גם אם היא מבוססת על אחרת ובלבד שתהיה פרי כישרונו, עבודתו וביטויו של היוצר היכול להשתמש בחומר בו השתמשו כעכר ובלבד שישתמש בו כצורה שונה, בהרכב שונה. למטרה שונה, כשהמוצר המוגמר שונה (ש' פרזנטי. , יני זכויות יוצרים (כרך א. תשנ"ב) 16,1 165-).

(2)   בש"א 360/83 [1], נדונה זכות יוצרים לגבי שלטים לשימוש מסחרי. השופטת נתניהו סוקרת את ההלכה האנגלו-אמריקאית ובוחנת את הקריטריונים לתפיסתה של יצירה כאמנותית וכראויה להגנה כמסגרת החוק.

בעת' 345 אומר בית המשפט:

"בהגדרת יצירו: אמנותית בחוק זכות יוצרים האנגלי משנת 1956 (סעיף 9()1(3)) נאמר במפורש. כי אין חשיבות לערך האמנותי של היצירה irrespective of artistic quality.

מילים אלה אינן מופיעות בהגדרת החוק מ1911- החל אצלנו, אך נראה, שההגדרה החדשה לא באה לחדש אלא רק לבטא את המצב המשפטי הקודם, כפי שהתגבש כפסיקה W.A. Copinger & E.P. Skone James, ולפיו די ליצירה "אמנותית" שתהא תולדה ממידת מה של כשרון ועבודה של האמן. די בכך כדי שהיצירה תיחשב כיצירה אמנותית או ספרותית, אם היא עונה לטעמו של מיגזר מהציבור, ויהי זה בעל טעם מעודן או המוני, היפי, אוואנגארדי או זעיר בורגני, מבוגר או צעיר.

באשר לדרישת המקוריות אומר בית המשפט:

"הגנת זכות יוצרים אינה ניתנת עבור רעיון מופשט, אלא עבור ביטויו המוחשי של רעיון. ביטוי זה צריך שיהיה מקורי, אך הפירוש שניתן למושג "מקורי" הן בפסיקה האנגלית והן בפסיקה האמריקאית איננו המושג המקובל של חדשנות בחידוש כלשהו. אין היצירה צריכה להיות  ביטוי של מחשבה או אמצאה מקורית. כל שנדרש הוא שהיצירה לא  תהיה מועתקת מיצירה אחרת אלא שמקורה יהיה ביוצרה במחברה" ,שם.

בעמ' 46)

(3)   כך גם עולה מע"א 136/71 בעמ' 261

(4)   בע"א 448/60 [3] נדונה ההגנה על מעשה אדריכלות אמנותי (בטרם הוחק  סע' 4א (2) לפקודה) שם נחלקו הדעות בשאלה מתי יחשב בניין כמעשה אמן  אדיכרלי. השופט זילברג בדעת מיעוט קבע מבחן מחמיר באומרו

"לא בנקל נקצה את התואר אמנותי לבנין יפה ונאה המראה על גישה אומנותית מצד האדריכל אך לא יותר מזה. דרוש כי הרעיון האומנותי הגלום בבניין יתפוס אותך כאילו בציציות ראשך ויוציא אותך מעולם החולין לעולם רוחני ונשגב."

לעומתו קבע השופט אגרנט (בדעת רוב) מבחן מקל : "המבחן היחיד שלפיו מצווה בית המשפט להכריע בשאלה הנדונה הוא המבחן אם הבנין שהוקם ושיש לראות בו ביטוי מקורי לרעיון  שסיגל לעצמו האדריכל הוא בעל 'רמה אמנותית'. ברי כי במבחן זה יש  להשתמש מתוך הבחנת סגולותיו 'האינטרינסיות' של הבנין והערכתן ואין צורך לקיים תהליך של השוואה ודירוג ביחס לערכן האמנותי של  יצירות אדריכליות אחרות, שהפכו להיות נכס אמנותי לדורות (עמ' 2699)

"היוצא מזך כי אין הכרח שהיצירה, בעלת הרמה האמנותית, תגרום הנאה אסתטית אוניברסלית וערכה האמנותי של היצירה אינו תלוי בכשרונם של הרבים להעריכה : המבחן האמיתי לענין זה טמון במידת הסיפוק וסוג ההנאה שהוא מקנה למי שמסוגל להעריכה יותר.

"…דין זה חל – ואולי ביתר שאת – גם בשטח היצירה הארכיטקטונית,בה עשויים האספקטים התועלתיים והאסתטיים לשמש בערבוביה. הלא, כדי ש'הבנין', שהוא מתכננו, יצור רושם אסתטי, אין האדריכל האמן נזקק אך ורק או תמיד לאמצעי הקישוט, האורנמטציה והצבע, אלא הוא סומך גם – ולעתים כעיקר – על אותם העקרונות והמידות – בין מכניים ובין אחרים – העשויים להקנות לבנין את 'צורתו' המיוחדת, כגון, למשל, העקרונות של גודל, הרמוניה, פרופורציה. סימטריה, אור וצל, וכיוצא בהס" (עמ' 2700 – 2701).

(5)          השופט אגרנט קובע את הכלים, בהם ישתמש בית המשפט על מנת לקבוע, אם לפניו יצירה הראויה להגנה, באומרו כי בית המשפט יזדקק לחוות דעת של מומחים לדבר וגםאם לא שוררת תמימות דעים ביניהם, הרי:

"…אם השתכנע השופט, על סמך חוות דעת מומחים, שיש לה משקל -כי הבנין הנדון אסתטי בצורה מקורית, כי אז חייב הוא לזכות את האדריכל התובע בהגנת החוק בגין אותו בנין או חלק. אם ההנחיה הזאת היא נכונה, כי אז אין זה חשוב, שעיקר החידוש, באשר לצורה שלבש הבנין נושא התביעה, נעוץ כמטרתו התועלתית, ובלכד שהיא מספקת גם את הדרישה של גרימת הנאה אסתטית. על אחת כמה וכמה שאין הכרח- וכאן חוזר אני למבחן שקבע חברי הנכבד – כי החידוש יהיה בעל ערך 'אמנותי כביר'…" (עמ' 2702(

14.התפיסה המודרנית של אדריכלות מייחסת לה שילוב של שאיפות תועלתיות ואמנותיות, אלו בצד אלו. גישה זו עולה גם מן הספרות המקצועית (ראה האדריכל פרופ' ברונו במאמרו:Article on Architecture, Encyclopedia of World Art (Vol 1 Revised Printin, 1968) 662-666.

הערך "אדריכלות" מוגדר על ידי פרופ' י' רטנר באינציקלופדיה העברית (כרך ה) 704 :

"אדריכלות: … אמנות הכניה שתכליתה התאמת הכניינים לצרכים מסויימים ועיצובם הנאה… כארכיטקטורה מתאחדות שאיפות טכניות ואמנותיות. אין התכלית הסופית שלה מצומצמת בפעולות הבניה למטרות תועלתיות בלבד, אלא היא מכוונת אף למילוי תביעות מסוימות של היוצר".

(ראה גם ספרו של ו' הרטל, תולדות האדריכלות (הוצאת ראובן) 10, וכן ש' פרזנטי. דיני זכויות יוצרים (כרך ב) 154 157(.

15.ה"בניין" כ"מעשה אמן אדריכלי"

הדעות בדבר טיבו של "הבניין" כמעשה אמן אדריכלי, שנויות במחלוקת. על אופיו של המבנה כיצירה אמנותית ניתן ללמוד הן מפרסומים של מומחים, שהתייחסו לבניין כזמנו והן מחוות דעת ומעדויות של מומחים, שהוגשו והושמעו במשפט זה, בו העידו אדריכלים מן השורה הראשונה ומומחים כני סמכא, מרצים כפקולטה לארכיטקטורה בטכניון העוסקים גם במחקר ובאדריכלות באופן פעיל.

(1)          ברבעון "הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל" (תשכ"ז/967]) 25 (נספח 4/2ב לת/1), הופיע מטעם העורך, אגב סקירת טכס חנוכת הכית, התיאור הבא:

"בבנין ע"ש ברודי נעשה נסיון חדש ומענין בשימוש בחומרי בנין מודרניים. לוחות מואציםשל אסבסט, צמנט גלי ו-"פיברגלס" (זכוכית סיבית) שימשו להקניית קשיחות יתר כהשוואה למכנים רגילים. 'כך נתאפשר גם שימוש בתמוכות מתכת קלות יותר". (נמנו חידושים נוספים שאינם קשורים למבנה החיצוני, שלפי הטענה נפגעו על ידי ה"תוספת").

(2)   בבטאון הטכניון בשפה האנגלית, מחודש פברואר 1967, בעמ' 25 (נספח 3/4ב לת/] ) מובאים דברי ההערכה שנשא פרופ' פינקל מדצה בפקולטה להנדסה חקלאית לבניין :

“…As a result we have an edifice which is hones, clean, simple economical, completely useable, cheerful, sturdy yet flexible and beautiful.  We are frankly delighted with this first phase of building and hope the rest of it will soon be completed in the same spirit”.

(3)   בספר New Israel Architecture (London, Associated University Press) של עמירם חרל"פ (נספחים 10/1/ב, 2/10/ב, לת/1 ) בעמ' 56, צויינה עבודתו של התובע כ"בניין" כדוגמא טובה לחדירה לשימוש כשיטות החומרים הקונבנציונליים ולצורה החזותית ששימושים כאלה יצרו.

ספר המכרז שהודפס ויצא מטעם הטכניון (ת/3]). מתאר אף הוא את ה"בניין" באופן דומה.

(4)   פרופ' בורט כותב כחוות דעתו (ת/5):

"הייחודיות בעיצובו של פרופסור אבשלום טאו לעומת זאת – מתבטאת כיצירת מערך חזית מודולרי עם עיצוב דינמי, שביסודו מערכת משטחים אוכפיים מלוחות אסבסט-צמנט. המעוקמים על ידי דריכה מתאימה.הוצאת מלבן הלוחות על ידי העיקום הזה ממישוריותו גרמה לפתיחת פתחים-חלונות, דמויי משולש, אשר ביחד עם מערך המשטחים האוכפיים יצרה משטח פלסטי חזותי מענין ומשחק אורות וצללים המקנה לכל החזית צורה של אורנמנט קווי כעל איכות אסתטית רכה" (סעיף 3 לתצהיר).

"בנסויים אלה של דריכת משטחי לוחות ועיקומם היה ללא ספק מן החידוש( APPEAL) אסתטי ואינטלקטואלי שנבע מן העובדה שהצורה שהושגה ביטאה איכות של חסכון חמרי והגיון קונסטרוקטיבי פנימי.בבנין המעבדה למכונות חקלאיות היתה אפליקציה ראשונה ומקורית של עקרונות אלה בכניה" (סעיף 5 לתצהיר)

(5)          אדריכל דוד ינאי, חכר סגל ההוראה הככיר בפקולטה לארכיטקטורה כטכניון ואדריכל יוצר כעצמו, כותב חוות דעתו (ת/6):

"…טאו השכיל לנצל במבנה אגף המכונות החקלאיות חמרי בנין בסיסיים לחשוף את תכונותיהם הפוטנציאליות הגלומות בטבעם, ולהרכיכם כמכנה כך, שנוצרת כאילו מאליה, גם התאמה מלאה בין תכונות החומרים מהם הוא מורכב, לבין צרכיו הפרוגרמתיים והפונקציונליים. שילובים מעין אלה, הגלומים בניצול משטחי הפרבולאיד-היפרבולי, העשויים פלדה ואסבסט גלי, כאופן שיושמו בתכנון של "הבנין", מהווים ערך יצירתי מהותי" (סעיפים 3,4,5 לתצהיר).

עוד מוסיף אדריכל ינאי כעדותו, כי התוצאה כבניין היא מקסימלית לניצול תאורה טבעית כמשך שעות היום ושעות האור (עמ' 96 לפרוטוקול).

(6)   פרופ' טאו רואה כבניין יצירת אמנות אדריכלית, בין השאר, בשל כך שמבנה זה יישם לראשונה את עיקרון הדריכה לעיקום של אסבסט גלי, כדרך של הצמדת הקירות העשויים מאסבסט גלי לאלמנטים קונסטרוקטיביים הגורמים לפיתולו. בדרך זו נוצר מבנה כעל גגות וקירות משופעים וכעל צורה אסתטית מיוחדת וניצול מירבי של תאורה טבעית. יחד עם זאת, הותאם המבנה לצורכי הפקולטה ותוכנן בצורה חסכונית ביותר (ת/1 סעיף 4). המבנה תוכנן בעקבות מחקר של התובע ומספר פרסומים בשפות שונות בנושא "מבנים כעלי שטחים דרוכים לעיקום" (נספחים לתצהיר התובע 1 /כ2./כ,6,ב.ו/ב.א/ב,9/ב).

7))          מבקריו של פרופ' טאו טוענים, כי אין שום ייחודיות בבניין. לדעתם. אין לבניין אופי אמנותי ואין בו מקוריות והערך האסתטי פגע בתועלת. העיקום באסבסט איננו שיפור השימוש בו. אלא מחליש את הקיר. הדריכה בעיקום והשימוש כצורת ההיפר שהיא צורת הקירות היוצרים את החזית המזרחית, אינם חידוש (ד"ר קנט סעיף 8 לתצהיר ועמ' 169,170 לפרוטוקול: ד"ר גלזמן סעיף 5, סעיף 6ג, לנ/21, עמ' 151, 150 לפרוטוקול)

(8)   פרופ' וכמן, אדריכל משנת 1957 מרצה כפקולטה לארכיטקטורה כטכניון. שבשנים 1982 עד 1986 שימש כדיקן הפקולטה, חולק על עמדתם של פרופ' בורט ושל מר ינאי. לאמיתו של דבר, אין הוא תוקף את עצם היות הבניין מעשה אמן אדריכלי, אלא שלרעתו, מבנה שהוא מעשה אמן אדריכלי הוא:

"מבנה שהפונקציה העיקרית וכמעט הכלעדית ולרוב הבלעדית, היא כמו נרות חנוכה. אין להשתמש בהם אלא לראותם בלבד" (עמ' 162 לפרוטוקול) …"ואילו לגבי בניינים שמטרתם העיקרית היא שימוש של יום

יום, מטבע הדברים חלים כל הזמן שינויים גם בפעילויות וגם כתוצאה מזה עשויים לחול שינויים בבניין בפניםובחו'ן… צרכי המשתמש הם הקובעים ולכן לגביהם אי-אפשר לטעון שהם צריכים וחייבים להשאר בצורתם המקורית" (עמ' 157 לפרוטוקול).

(9)     טוענים הנתבעים, כי התכנון של פרופ' טאו הוא חיקוי של תכנון קודם של פרופ' לב המנוח.

פרופ' טאו בנה מודלים להמחשת ההבדלים בין תכניות לב (מודל C) מדגים את תכניותיו של לב משנת 1955, שהוצגו כבית המשפט נ/א1 נ/א4, ומודל B מדגים את תכניותיו של לב משנת 1957) לבין תכניותיו (מודל A), והוא מפרטכתצהירו את ההבדלים. ביניהם: חזות "הבניין", חזות שטוחה וגג משונן אצל לב, לעומת חזות מגוונת בצורת פרצים ובליטות אצלו; מיקום החלונות: ניצול הקומה התחתונה לשימוש, לרבות תנועות טרקטורים ומכונות חקלאיות : שימוש כקונסטרוקציה קלה עם מסגרת פלדה וכיסוי אסבסט גלי לעומת קונסטרוקציה כבדה מבטון וברזל, ועוד. מבחינה חזותית, ההבדל העיקרי המשמעותי הוא בחזית המזרחית של "הבניין". ששם אמור היה על פי תכניות לב להיבנות קיר חזיתי ישר ושטוח עם שורת חלונות לאורכו, ואילו טאו השתמש בהקשחת חומרים על ירי דריכה לעיקום, המצאה מקורית שלו – דריכת אסבסט גלי – כדי ליצור חזות היפרית לא שטוחה ומפרצים בצורת משולשים מוארכים היוצרים חלונות לכל גובה "הבניין" ונמשכים בחלונות לאורך הגג בצורה אוכפית. כאופן שנוצרו חלונות בצורת "ר" הפוכה המכניסים לבניין כמות מירבית של אור טבעי.

ד"ר מנור מאשר את אי-הזהות בין תכניות טאו לבין תכניות לב ומסכם באומרו: "לא זכור לי שטענתי לפני פורום לפני המשפט שטאו מעתיק תוכניות שלו" (עמ' 141 לפרוטוקול).

המבחן של העתקת תכנון בניין הוא מכחן מחמיר W.A. Copinger & E.P.

גם אם המחבר עשה שימוש בנושא קיים, די בכך שהוא השקיע ביצירה מאמץ וכשרון עצמאיים משלו. שמקורם בו והיצירה תהיה מוגנת. ככל שינוי מעבודה קודמת. שניתן להבחין בו, די אם השינוי הוא פרי מאמצו העצמאי של המחכר (ע"א 360/83 111 בעמ' 346). לפיכך דוחה אני טענה זו.

(10)אני מעדיפה את חוות דעתו של פרופ' בורט ושל אדריכל ינאי, התומכים בדעתו של פרופי טאו לעניין איכותו של ה"בניין" כיצירת אמן אדריכלי, על פני זו של ד"ר גלזמן וד"ר קנט.עמדת הראשונים נתמכת בפרסומים השונים המתייחסים ל"בניין" שפורטו לעיל ועולה כקנה אחד עם התרשמותי מכל חומר הראיות שהיה לפניי: כל אלה שכנעוני. כי הבניין עונה לקריטריונים שעל פיהם יש לסווגו כיצירת אמן אדריכלי (תמונות הבניין והתופסת וכן תמונות המודלים נמצאות כמוצג ת/14).

הכנסת שינוי בבניין שהוא מעשה אמן אדריכלי

16.השאלה, אם שינוי בבניין שהוא מעשה אמן אדריכלי, מהווה פגיעה כזכות היוצרים של מתכננו, אינה קלה מן השאלה מהו מעשה אמן אדריכלי.

קביעת עמדה בנושא זה קשורה אף היא בהשקפת עולם, שאיננה אחידה.

כאן ניצבים לפנינו אינטרסים שונים הראויים לאיזון ולהגנה. מצד אחד, האינטרס האישי של המזמין, בעל "הבניין", הרשאי לצפות לכך שיוכל לעשות בו ככל שימלאנו לבו: להתאימו לצרכיו ולטעמו המשתנים עם חלוף העתים, ללא צורך להזדקק לאותו אדריכל ובלא להיות כבול בתפיסה שהולידה את היצירה המקורית. מצד שני, ניצב האינטרס של החברה לחופש פעולה המאפשר התפתחות, שינוי סביכה, התרת בנייה ושינויים בכנייה קיימת, לפי צורכי החברה המשתנים, לפי תפיסות חדשות וללא מגבלות של הבנייה הקודמת. מצד אחר, ניצב האינטרס של הארכיטקט, היוצר – שהוא במידה מסוימת גם האינטרס של החברה בה הוא חי ופועל – לשמור על יצירתו ועל אופיה האמנותי לבל תסולף, תיפגם, או תשונה, ועל ידי שמירה זו, לעודד יצירתיות אדריכלית המוסיפה פאר והדר לסביבה בה ממוקמים המבנים המהווים יצירות כאלה.

17.  בדין הישראלי אין הוראות מיוחדות לעניין הכנסת שינויים ביצירה אדריכלית כנפרד מהכנסת שינויים כיצירה אמנותית. בשיטות משפטיות שונות, גישות שונות לנושא זה. קודם שנדון כחוק המקומי ראוי שנסקור כקצרה גישות שונות במדינות נאורות.

הפיתרון לבעיית ההגנה על שלמותה של יצירה אמנותית בכלל, מעשה אמן אדריכלי כפרט, איננו אחיד.

קיים הכדל בין הגישה הקונטיננטלית, המעניקה הגנה רחבה יותר. בין זו האנגלואמריקאית, המעניקה הגנה צרה יותר, וזאת, על אף שמדובר במדינות שהצטרפו לאמנת ברן וחקקו חוקים לאימוצה.

אנגליה הכירה בזכותו המוסרית של היוצר, בשנת 1988 בחוק: Designs and Patents Act שבא להוסיף על חוק זכות יוצרים האנגלי מ1956-. החוק החדש מפרט בסעיף 80 את התנאים בהם נפגעת זכותו המוסרית של המחבר.

הסעיף מוציא "בניין" מתחום ההגנה מפני שינוי ומצמצמה לכך, שמשנעשה בו שינוי, קמה לארכיטקט הזכות לדרוש שסימני הזיהוי שלו יוסרו מעל היצירה (סעיף 5(80)).

לפי גישה שהיתה מקובלת כארצות הכרית עד לתיקון החוק מ1976- , רשאי היה המחבר להתנגד לכך, שהיצירה ששונתה תיוחס לו והיה רשאי לבקש להסיר את שמו ממנה .

גישה זו מוצאת ביטויה בחוק של ניו-יורק משנת 1984 : Artists Authorship Rights Act האיסר על ביצוע שינוי ביצירה, בנסיבות בהן היצירה תמשיך להיות מיוחסת ליוצר המקורי והדבר יפגע בשמו

בקליפורניה, על פי חוק מ1980-, הוגבלה ההגנה ליצירות מסוימות שיצאו להן מוניטין: כך במסצ'וסטס, על פי חוק מ 1984- (שם ההגדרה ליצירה מוגנת גמישה יותר) .

ב 1988- הוחלה אמנת ברן בארצות הברית ב-Beren Convention Implementation Act, 1988 בחוק הקובע את יחסי הגומלין בין אמנת ברן לבין הדין האמריקאי, ומשאיר – לעניין "שינוי" ביצירה – את הזכויות כפי שהיו על פי הדין שקדם להצטרפות לאמנה.

המלומד Nimmer מעלה הרהורים כשאלה, אם לאחר הצטרפות ארצות הכרית לאמנת ברן, יש מקום לסווג יצירה ארכיטקטונית כמוצר שימושי בלבד. ולשלול ממנה הגנה ולהעניקה רק למבנים מונומנטליים או חסרי כל תכלית שימושית. לדעתו, אין הדבר עולה בקנה אחד עם אמנת ברן (שם. עמ' 123. 122 2-).

ב 1990- הוחק שם חוק מיוחד לעבודות ארכיטקטוניות בחוק זה (סעיף 702), מוגדרת יצירה ארכיטקטונית. כן תוקן בו סעיף 120 לחוק הקודם על ידי הוראה המתייחסת להכנסת שינויים בבניינים ולהריסתם. סעיף זה קובע, כי בעלים של בניין המגלם יצירה ארכיטקטונית, רשאי, ללא הסכמת בעל זכות היוצרים של אותה יצירה, לבצע כל שינוי בבניין וגם להורסו.

קנדה אימצה את אמנת ברן הכירה כזכות המוסרית ב1988-(סעיף (28.2)1) התיקון דומה לנוסח של סעיף 4א (2), אלא שהפגיעה בשמו וככבודו של המחבר נכללת ברישא של הסעיף ומתייחסת באופן ברור לכל סוגי השינויים המנויים בו.

גם החוק היפני מתיר שינויים במבנים ארכיטקטוניים לצורך הרחבה, התאמה לדרישות המתגורר, תיקונים ואף כנייה מחדש, וקובע, כי אלו אינם מהווים הפרה של הזכות האישית של היוצר (סעיף 2(20)).

הגישה הגרמנית מאופיינת בכך, שאין היא אוסרת כל שינוי, אלא רק שינוי הפוגע ביצירה. באינטרס האינטלקטואלי או האישי של היוצר, שאינו יכול להעלות התנגדות שלא בתום-לב.

בצרפת רואים את הזכות האישית-מוסרית כמרכיב נפרד מהזכות הכלכלית, כששתיהן מהווה את זכות היוצרים. באשר ליצירה אדריכלית, אין אדריכל רשאי ליישם זכותו באופן שיפגע כצד שלישי, או שתיפגע הזכות שרכשו אחרים ביצירתו.

החוק ההולנדי מרחיב בגישתו בקובעו, שליוצר זכות להתנגד לכל שינוי. אלא אם כן אופיו הוא כזה שיהיה זה כלתי סביר להתנגד לו.

(י' ויסמן, "הזכות האישיתDroit Moral) בדיני זכויות יוצרים" מחקרי משפט ז (תשמ"ט) 51: ש' פרזנטי, שם, (חלק ב) 147)

אכן הגישות שונות הן, הפתרונות אינם אחידים, אף שהתשתית המשותפתהיא הכדה בזכות המוסרית של היוצר ביצירתו.

הדין המקומי

18. לבד מסעיף 4א לפקודה, שאימץ את אמנת ברן והכיר כזכות המוסרית של היוצר כיצירתו האמנותית, ויצירת אמן אדריכלי ככלל זה, אין קיימת בחקיקה הישראלית הוראה לעניין שינויים כיצירות ארכיטקטוניות. פרט לסעיף 9 לחוק. המטפל כנושא מהיבט התרופות (על כך להלן).

סעיף 4א קובע לאמור:

"(1)מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים.

(2)   'מחכר זכאי שלא ייעשה כיצירתו כל סילוף, פגימה או ע]ינוי אחר, או כל פעולה שיש בה תשום הפחתת ערך כיחס לאותה יצירה. העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה (ההדגשה שלי – ט' ש' כ').

(3)   פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית. והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יחולו עליה.

(4)   זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר.

(5)          בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה. אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

19.נוסח סעיף 4א (2) שהוא החשוב לענייננו. אינו ברור. לכאורה, וניתן לפרשנויות שונות.

השאלה הראשונה המזדקרת היא, האם הסיפא, בדבר פגיעה בכבודו או בשמו של המחבר, מתייחסת לכל "סילוף", "פגימה", "שינוי", או "פעולה שיש בה משום הפחתת ערך", או שהיא מתייחסת רק ל"כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך".

המלומד י' ויסמן סבור, כי מהנוסח עולה מצב בלתי רצוי, לפיו, הפגיעה בכבודו או בשמו של המחכר היא תנאי לזכותו להגנה, רק כאשר מדובר בפעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס ליצירה ואילו לגבי כל שינוי, סילוף. או פגימה, או שינוי אחר (להלן : שינוי) אין דרישה של פגיעה בכבודו או בשמו של המחבר, ומכאן, שכל שינוי כיצירה – אסור.

20.לדעת פרופ' ויסמן, נקבע נוסח סעיף 4א(2) על ידי המחוקק בהיסח הדעת, שכן, לפי דברי ההסבר והמבוא להצעת החוק (ה"ח 1517, חשמ"א- 1981) היתה כוונתו המוצהרת של התיקון לאמץ את נוסח סעיף 6א לאמנת ברן כנוסח בריסל (משנת 1948), לפיו זכותו של המחכר להתנגד "לכל סילוף או שינוי שיש בהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו" ואילו בפועל הסתמך על סעיף 6א לאמנה בנוסח שטוקהולם (משנת 1967) וקבע את ההוראה דלעיל, לפיה ליוצר זכות להתנגד לכל שינוי שייעשה ביצירתו בלא לסייג זאת לשינוי הפוגע בכבודו או כשמו. לדעתו, מעניק הסעיף בפרשנותו זו. הגנה רחבה מדי ואילו הפירוש האחר, לפיו כל פגיעה היא כזו רק אם יש עמה פגיעה כשמו או ובכבודו של המחבר, היא הגנה צרה מדי. הוא מציע, על כן, ללכת כדרך הביניים ולהתיר שינויים. אם ההתנגדות להם בלתי סבירה (י' ויסמן במאמרו לעיל, בעמ' 53).

21.  במדריך לאמנת ברן Guide to the Berne Convention to the Protection of Literary and Artistic Works (Paris, 1971) אומר המחבר על סעיף באמנה, המעניק את הזכות המוסרית והמוצא ביטוי בסעיף 4א(2), שלנו, כי זכות זאת נקראת לעתים הזכות לכבוד "Right of Respect ", וכי הפורמולה גמישה מאד ומותירה כר נרחב לפרשנות של בתי המשפט.

סבורתני. שפרשנותו של פרופ' ויסמן לסעיף 4א(2) אינה היחידה האפשרית ואינה הפרשנות הראויה.

נראה לי. כי יש לפרש את הסעיף כך, שהסיפא המתייחסת לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר, תפורש כמתייחסת גם לרישא של הסעיף. וכאופן כזה כל השינויים למיניהם. המוזכרים כסעיף, יהוו פגיעה כזכות היוצרים אם גרמו לפגיעה כשמו או בכבודו של המחבר. את הביטוי "פגיעה כשמו או בכבודו…" יש לפרש פירוש מרחיב, הכולל גם פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי משמעותי הפוגע כמאפייניה היצירתיים. או שוללם, שכן, שינוי כוה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר כאמן.

סבורתני. כי הפירוש הנ"ל יגשים את מטרתו המוצהרת של המחוקק ללכת בעקבות אמנת ברן שאומצה, וכי אין הוא עומד בסתירה למבנה התחבירי של המשפט המהווה את הסעיף (אף שניתן היה לנסחו בצורה מוצלחת יותר).

אינני רואה טעם כהבחנה כין "פעולה שיש כה משום הפתחת ערך ביחס לאותה יצירה", שלגביה נדרשת פגיעה בכבודו או כשמו של המחכר, לבין "סילוף". "פגימה" או "שינוי אחר", לגביהם לא תידרש פגיעה כזו.

נראה לי. כי סילוף. פגימה, פעולה שיש בה הפחתת ערך. או שינוי אחר ביצירה. שיש בהם כדי לבטל, להעלים, או לפגוע במרכיכיה היצירתיים, פוגעים בכבודו של המחבר ולפיכך, אם אכן התוספת מהווה שינוי כזה. יש בה משום הפרת זכות היוצרים של מחברה.

22.  הביטוי "פגיעה ככבודו או כשמו של המחבר" הינו מסגרת שיש למלאה בתוכן. אין בכוונתי וגם לא בכוחי לנסות ולהגדיר פגיעה כזו, או להציב קריטריונים לקביעת מהותה, טיבה והיקפה. נראה לי, שגם אין זה רצוי לעשות כן ויש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו.

לא נראה לי, כי ניתן להיעור בפרשנות הוראות חוק איסור לשון הרע. תשכ"ה 1965-, לצורך פרשנות הכיסוי הנ"ל כפקודה. אין חפיפה כין תוכני מושג זה בשני החוקים השונים זה מזה. קל יותר לתחום את תחומיה של פגיעה בשמו של אדם. מאשר את תחומיה של פגיעה בכבודו. עניין לנו כמושגים מופשטים במסגרת זכות מוסרית שאף היא מופשטת ורוחנית.

נראה לי. שאין להציב – לעניין פגיעה בכבודו של אדם – רק נוכחן סובייקטיבי, אלא יש להעמיד את ההיפגעות הסובייקטיבית במבחן אובייקטיבי של סכירות.

ברוח העקרונות הנ"ל, תיבדק השאלה אם התוספת מהווה פגיעה בבניין -שהוחלט כי הוא מעשה אמן אדריכלי – ואם כן, מה הן התרופות, העומדות לתובע,ונגד מי.

23.  הבעייתיות של הנושא לא נעלמה מעיני המחוקק הישראלי וניתן, אולי. למצוא ביטוי מה לגישתו בסעיף 9 לחוק, בו נקבע:

"הגבלה על תרופות לגבי אדריכלות:

(1)   אם הוחל בבנייתו של בניין או של כל מבנה אחר המפר או שיהא מפר, לכשיושלם, את זכות היוצרים כיצירה אחרת, לא יהאכעל זכות היוצרים זכאי לקבל צו-מניעה או צו-איסור למניעת בנייתו של הבניין, או המכנה, או לקבל צו להריסת הבניין או המבנה".

נראה, שכאן ביטא המחוקק כוונה למנוע מאדריכל לעצור כניית בניין, גם אם יש לו זכות יוצרים בו וגם אם הבניין מפר, או יפר כשיושלם, זכות זו.

הקביעה הנ"ל היא כמישור התרופות ולא כמישור הזכות המהותית עצמה. אין בשלילת תרופות מסוימות המנויות כסעיף, כדי לפגוע בעצם ההכרה בזכות ובסעדים אחרים הקבועים כדין עקב פגיעה בה.

בכך נראה לי, שהושג האיוון המתאים בין האינטרסים המנוגדים עליהם דובר לעיל.

התוספת

24.  בכוונת הטכניון היה לכסות את התעלה בקונסטרוקציה קשתית ממתכת עליה תימתחנה יריעות בד מחומר פלסטי (שמשונית), כשהכוונה היא להוסיף ולבנות בעתיד מכנה קשיח ממזרח לבניין, באופן שהקשתות. שעליהן היריעות, תגענה עריו ותוסמכנה עליו.

השרטוטים של פרופ' טאו מגלמים בתכניות מוקדמות ומאוד בלתי מפורטות את רעיון התוספת, שהיא המבנה הקשיח בהמשך לכיסוי הקשתי, באופן שזה יחבר בין ה"בניין" לבין המבנה החדש, שאמור היה להיראות כפי ה"בניין". מבנה זה אמור היה להיות נמוך יותר, באופן שהחזית המזרחית של הבניין לא תוסתר והכל ישולב למערכת, שחלקיה משלימים זה את זה בצורה הרמונית עם חיבור הולם ביניהם (מודל (1).

בפועל, מכנה שונה לחלוטין. זהו מכנה קשיח, צמוד לבניין. שצורתו החיצונית והאפקט החזותי שלו שונים משל ה"בניין" אף שיש בו ביטוי לרעיון המקורי. הוא מתחבר לקיר המזרחי של הבניין, באופן שחלקו הגדול של קיר זה, לכל אורכו, ולמרבית גובהו "נבלע" על ידו, לפחות מהצד החיצוני.

25.  הדעות באשר לתוספת עצמה, איכותה הארכיטקטונית, יחסה לבניין וצורת התחברותה אליו, חלוקות כין המומחים ובין העדים השונים.

מצד אחד, עמדת התובע, שאדריכל ינאי תומך בה, גורסת, כי התוספת היא בעלת איכות ירודה מכל בחינה שהיא, וכך גם התחברותה לבניין.

מפי אדריכל ינאי שומעים אנו דברים קשים וכוטים נגד התוספת, הן כיצירה ארכיטקטונית כשלעצמה והן כהתייחסותה ליצירתו של פרופ' טאו. לדעתו, יש כאן צירוף של שתי איכויות ארכיטקטוניות שונות והתוספת בעלת האיכות הירודה מכל הבחינות, פוגעת פגיעה קשה ביותר בבניין. לדבריו:

"המבנה הנוסף חוסם, מטשטש, מעלים, פוגע בקומפוזיציה הקודמת.תוספת טובה היא זו שמשלימה קומפוזיציה ולא מוחקת אותה או מתעלמת ממנה".

לדבריו. הבולט ביותר הוא ההיצמדות של התוספת לבניין בצורה החוסמת ומסתירה באופן כמעט מלא את הקיר המזרחי שלו. המעניק לו במידה רבה את אופיו כמעשה אמן אדריכלי. קיר זה כמעט מוסתר לחלוטין ואינו נראה עוד, אלא מתוך פנים הבניין, וגם משם חסום הוא מעכרו החיצוני. יש בכך פגיעה כתפיסה המגולמת ב"בניין" ביצירה כשקבלה ביטוי ויזואלי ויש בכך גם חסימת אור לקומה התחתונה. שהתפיסה הקודמת ייחסה לו חשיבות מירבית.

מצד שני, עמדת הנתבעים היא, שהתוספת היא מכנה איכותי כפני עצמו ואין בו ובהתחברותו ל"בניין" משום פגיעה בו.

פרופ' בורט נוקט עמדה ביניים באומרו:

"לא הייתי אומר שכאותו מכנה שהוקם כפועל אין התחשבות בכלל במכנה של פרופ' טאו הישן. התחשבות זה לא במונחים של שחור ולבן. יש דרגות שונות. יש איזה שהיא התחשבות, עובדה שזה התחכר.. אפשר לראות ששני המכנים הקיימים משתלבים יפה מאוד. אבל מדובר כהערכה של הפוטנציאל מה היה קורה אם היו מממשים את הפתרון שהיה מוצג בסקיצות. האויב של הטוב הוא הטוב יותר" (עמ' 87).

26.  אין בכוונתי לדון כטיבה של התוספת כשלעצמה ולסווג אותה כיצירה אדריכלית, מאחר שגם אם היא כעלת איכות גבוהה, עדיין נשאלת השאלה האם היא מסלפת, פוגמת או נושנה את הבניין.

שותפה אני לדעה הגורסת, כי התוספת פוגעת כבניין ומשנה אותו. היא בולעת כאופן כמעט מלא את חויתו המזרחית של הבניין ופוגעת כאיכויות ארכיטקטוניות המעניקות לבניין את אופיו כיצירה.

קביעתי זו באה הן מתוך התרשמותי מחומר הראיות שלפניי ומהעדים שהעידו והן בהתייחס התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית בעת ביקורי במקום.

קביעה זו נעשית על ידי אף שמשווה אני לנגד עיניי את הצורך באיזון כין האינטרסים השונים ותוך נכונות לתת משקל-יתר לאינטרס של המזמין ושל החכרה המתפתחת. לשנות מבנה ארכיטקטוני על פי הצרכים המשתנים ואף על פי הטעם המשתנה. אולם, לא בהכרח צריך הדבר להיעשות תוך דריסת יצירה אדריכלית. תוך חוסר התחשבות בה ותוך חוסר רגישות אליה.

27.  כשפה רפה הועלתה טענה, לפיה ה"בניין" בין כך מוסתר או יוסתר על ידי עצים וצמחייה. אין לקבל טענה זו.

אם ה"בניין" מהווה יצירה שיש להגן עליה, אין זוטענת הגנה שניתן לעשות בו ככל העולה על הדעת, משום שבין כך יוסתר מעין רואה. זאת ועוד, לא התרשמתי כביקורי כמקום שה"בניין" יוסתר או הוסתר מעין רואה, לבד מהסתרתו בצידו המזרחי על ידי התוספת.

28.  לא שוכנעתי שהאילוצים (עליהם מדבר ד"ר מנור, בעמ' 136 ) כפו תוספת הנצמדת ל"בניין" ו"בולעת" את אחד החלקים החשובים של הקומפוזיציה המקורית.

שוכנעתי, כי צרכים אמיתיים הביאו לבניית התוספת וכי צרכים אלה סופקו לשביעות רצון המזמין – הטכניון. אולם, בדרך להשגת המטרה ולמילוי אותם צרכים, סולפה, נפגמה ושונתה יצירה אדריכלית הראויה להתחשכות ולכבוד.

אני סבורה, שהנתבעים לא נתנו דעתם לנושא זה. בין משום שמלכתחילה לא ראו ביצירה יצירה אמנותית (אם כי לגבי הטכניון קשה לחשוב כך, לאור הפרסומים ולאור דעותיהם של מומחים להכר מאנשי הטכניון שהיו קרובים לפרויקט), בין משום שהיו כדעתו של פרופ' וכמן. לפיה "בניין" שנועד לתכלית שימושית אינו ראוי להגנה כלשהי והוא נתון לשבט ולחסד בידי בעליו, בין משום שנס ליחו של הבניין בעיניהם, ובין משום שסברו שצרכיהם מכתיבים את התוספת כפי שהיא נבנתה.

סוף דבר: אני סבורה, שהתוספת שינתה את ה"בניין" באופן שפגעה במרבית מרכיביו היצירתיים ופגיעה זו מהווה פגיעה בכבודו של היוצר שהוא התובע.

התרופות

29. (1)     התרופות האזרחיות העומדות למי שזכות היוצרים שלו נפגעה מפורטות כסעיף 6 לחוק, בהגבלה שכסעיף 9 שבו ובסעיפים 3א, 4א(3) ו5- לפקודה. סעיף 6 לחוק מעניק את כל התרופות האזרחיות וסעיף 9 בו שולל את הזכות לצו-מניעה או לצו-הריסה.

סעיפים 4א, 3 ו5- לפקודה מסווגים את הפגיעה כעוולה אזרחית על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ומעניקים זכות לפיצויים, אף ללא הוכחת נזק ממון.

סעיף 3א לפקודה מאפשר פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק.

(2)   שאלה היא. האם במסגרת הסמכות לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, ניתן לפסקם גם כאשר לא הוכח קיומו של נזק, או רק כאשר הוכח קיומו ולא הוכח שיעורו.

אינני מוצאת להכריע כשאלה זו, משום שהשינוי שבוצע ב"בניין" על ידי התוספת מהווה פגיעה בכבודו של בעל זכות היוצרים בבניין, פרופ' טאו. שכפועל, כפי שקבעתי. נפגע ככבודו. בפגיעה זו יש משום היגרמות נזק שנלווית לו עגמת הנפש שנגרנוה, המהווה אף היא ראש נזק.

אין צורך בהוכחת נזק ממון הן לפי סעיף 3א לחוק והן לפי סעיף 4א (3) לפקודה .

פרופ' טאו לא הוכיח נזק והוא עתר לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק.

סעיף 3א לחוק פורש בפסק דין שניתן זה מקרוב על ידי בית המשפט העליוןבע"א 592/88 [4[

בפסק הדין הנ"ל אומר הנשיא שתגר, כי "ההסדר נועד לאפשר לתובע מכוח זכות יוצרים. לאחר שהוכיח כי הוא וכאי לתבוע לפי זכות זו ולאחר שהוכיח דבר הפרתה של הזכות כידי הנתבע, לתבוע פיצוי בגין ההפרה ללא צורך בהוכחת הנזק הממשי. סעד זה ניתן כאמור בסעיף לפי בקשת התובע ובכפוף לשיקול דעתבית המשפט".

ההסדר הישראלי הלך בעקבות ההסדר האמריקאי.

יש לפרש את ההסדר באופן מרחיב, לפיו יכול התובע תמיד לבחור פיצוי ללא הוכחת נזק במקוםפיצוי על סמך ראיות.

לשם קביעת פיצוי ללא הוכחת נזק, יפעיל בית משפטשיקול דעתו מכין קשת האפשרויות הפתוחות כתחום הסכומים שבסעיף ויש לדרוש מן התובע מינימום ראייתי. ולוא מזערי, על פיו יהיה בידי בית המשפט להפעיל שיקול דעתו (ראה גם ת"א (ת"א) 24478/87 [15 נעת' 153).

פרופ' טאו עמד בדרישות הנ"ל.

30.  סעיף 8 לחוק מדבר על "פטורי מפר תמים מן האחריות לתשלום דמי נזק", אם לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוב שקיימת זכות יוצרים.

איננו מוצאים הוראת פטור דומה. אם המפר לא ידע דבר האיסור להכניס "שינוי" כיצירה, כעיקר שמדובר בבניין.

נראה לי, שכהפעלת שיקול הדעת לפסוק פיצויים. כאשר לא הוכח הנזק ושיעורו, יש לתת את הדעת לכך שבארצות נאורות ובקרב מומחים בעלי שם בתחום הארכיטקטורה, קיימת תפיסה, לפיה אין להגן על יצירה ארכיטקטונית כלל או שההגנה עליה מצומצמת.

הבאנו לעיל את עמדתו של פרופ' וכמן, שאינה עומדת בודדה.  זוהי דעה רצינית ומקובלת בארצות תרבות נאורות ובחלק מהן, כמו אנגליה וארצות הברית, מקבלת היא ביטוי בחקיקה באופן שבבניינים, שהם יצירות ארכיטקטוניות ושתכליתם שימושית ,ניתן לעשות כל שינוי ללא הסכמת היוצר ובלבד שסימן הזיהוי של היוצר המקורי יוסר.  בתפיסה זו יש כדי להשליך על הפיצויים שייפסקו לתובע ללא הוכחת נזק, בכיוון להפחתתם.

פיצויי המינימום עומדים כיום על 10,000 ₪ והמקסימום על 20,000 ₪.  בע"א 592/88 [4] הנ"ל הפנה בית המשפט תשומת ליבו של המחוקק לצורך בגמישות יתר לגבי הגבול הנמוך, כדוגמת ההסדר האמריקאי.

באשר לקביעת הסכום בין המינימום והמקסימום, נקבע, כי על השופט לשוות לנגד עיניו, בין השאר, את הרתעתו של המפר ושל מפרים פוטנציאלים ואת מניעת התעשרותו שלא כדין של התובע.

בענייננו לא נבעה הפגיעה בזכות מתוך כוונה לפגוע ביצירה, או מתוך כוונה לעשות רווחים על חשבונה, אלא מתוך תפיסה לגיטימית של מהותה של היצירה האדריכלית והזכויות בה, אף שתפיסה זו איננה עולה בקנה אחד עם הדין.  בנסיבות אלה מוצאת אני לפסוק את הפיצוי המינימאלי של 10,000 ₪.

מי אחראי כלפי פרופ' טאו?

31.  סעיף 8 לחוק שולל מתובע תרופה משפטית מ"מפר תמים". 

המפר התמים הוא זה הטוען, שלא ידע דבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה ושהוכיח, כי בתאריך ההפרה לא ידע ולא היה יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה. הגנת "המפר התמים" לא נטענה בכתבי הטענות ואף לא בסיכומים ואף על פי כן עולה היא מהטיעון העובדתי ומהעדויות, שכן, הנתבעים לא חשבו, לטענתם שקיימת זכות יוצרים בבנין.  ד"ר קנט וד"ר גלזמן העידו, שאין ב"בניין" שום ייחוד, שום מקוריות ושום חידוש והצביעו על פגמיו וחולשותיו.  אנשי הטכניון הוסיפו, כי הבנין לא ענה לדרישת הפונקציונאליות.

לפחות לגבי הטכניון ניתן לומר, כי לאור הפרסומים, התשבוחות ודעת מומחים בעלי שיעור קומה מאנשי הטכניון, היה "יסוד נאמן לחשוד שקיימת זכות יוצרים ביצירה".  לגבי ד"ר גלזמן, שהוא קונסטרוקטור, ולגבי ד"ר קנט אין הדבר כך.

שוכנעתי, שהם לא ידעו דבר קיומה של זכות יוצרים ביצירה ולא היה להם יסוד נאמן לחשוד שקיימת כזו.  לד"ר גלזמן ולד"ר קנט היה יסוד סביר להניח, שאם הטכניון – שבמסגרתו הפקולטה לארכיטקטורה היחידה בארץ וידועת השם – מוסר להם את תכנון ואת הקמת התוספת לבניין, שנבנה על ידי ארכיטקט ממורי הטכניון בתוך קריית הטכניון, לא עומדת מאחורי זה זכות יוצרים של אחר הנפגעת מעבודתם.  גם היעדר כל התערבות מצד פרופ' טאו במשך תקופה ארוכה, יכלה לשמש חיזוק לעמדתם.

32.  אשר על כן, מחייבת אני את הנתבע 1 לשלם לתובע פיצויים בסך 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קביעת סכום זה בפקודה כשיעור מינימלי של פיצוי ללא הוכחת נזק.

כמו כן מחייבת אני את הנתבע 1 לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ₪ + מע"מ וכן את יציאות המשפט.

התביעה נגד נתבעים 2 ו 3 נדחית ואינני מוצאת לחייב את התובע בתשלום הוצאותיהם של נתבעים אלה.  אילו חייבתי בתשלומם, הייתי מטילה על נתבע 1 להחזיר את ההוצאות, שבהן היה מתחייב הוא כלפי הנתבעים 2 ו 3.

כל הסכומים שנפסקו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.  היציאות, מיום הוצאתן.

ניתן היום, א' בתמוז תשנ"ב, 2.7.92.

Switch to mobile version