Search
לחיפוש מתקדם

ע”א 100/87 נגד בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים כבוד הש’-לפני הנשיא מ’ שמגר, השופטים א’ גולדברג, י’ מלץ פ ס ק – ד י ן 15.3.92

ע”א 100/87
ע”א 673/89

1. נאיף אחמד סלאמה ע”א 100/87
2. סלימאן אחמד סלאמה
3. עלי אחמד סלאמה
4. עזבון המנוח מחמוד אחמד סלאמה
5. סמיח מחמוד סלאמה
6. מהנא מחמוד סלאמה
7. אמין מחמוד סלאמה
8. מוחמד מחמוד סלאמה
9. קאסם מחמוד סלאמה
10. תאופיק מחמוד סלאמה
11. רפיק מחמוד סלאמה
12. וופיק מחמוד סלאמה

נגד

1. מתעב רשיד בשיר
2. רשם המקרקעין נצרת (משיב פורמלי)
עלי אחמד אבראהים סלאמה ואח’ בע”א 673/89

נגד
1. קרן קיימת לישראל
2. הימנותא בע”מ
3. מתעב רשיד יוסף בשיר
4. עזבון המנוח נג’יב רשיד יוסף בשיר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[15.3.92]

לפני הנשיא מ’ שמגר, השופטים א’ גולדברג, י’ מלץ

ערעור על פסק דיןבית המשפט המחוזי בנצרת בת. אז’ 219/85 ביום 21.9.89 שניתן על ידי כבוד השופט אברמוביץ

בע”א 100/87: עו”ד צובחי אלחאג’
עו”ד מ. עסאקלה – בשם המערערים בשם המשיב מס’ 1
בע”א 673/89: עו”ד צובחי אלחאג’
עו”ד א. הללי – בשם המערערים בשם המשיב 2,1
עו”ד מ. עסאקלה – בשם המשיב 3

פ ס ק – ד י ן

השופט א. גולדברג

1. לפנינו שני ערעורים שבבסיסם פרשה אחת, ועל כן אוחד הדיון בהם. ביסוד המחלוקת ניצבות שלוש חלקות קרקע בגליל: חלקה 1 בגוש 15565; מחציתה של חלקה 2 בגוש 15565; וכן חלקה 3 בגוש 15558 (להלן: החלקות).

ומעשה שהיה כך היה:

ביום 21.11.58 חתמו האחים נאיף, סלימאן ועלי סלאמה (המערערים 2,1 ו-3 בע”א 100/87) ביחד עם אחיהם המנוח מחמוד סלאמה (שעזבונו הוא המערער מס’ 4 ויורשיו הם המערערים 12-5), על יפוי כוחנוטריוני בלתי חוזר מס’ 105/39 (להלן: יפוי הכוח הראשון), בו ייפו את כוחם של שניים (ה”ה מהנה אל עאצי ומשה גרינברג), לעשות את כל הפעולות הדרושות לשם העברת החלקות על שמו של מתעב בן רשיד בשיר (להלן – מתעב), שהוא המשיב מס’ 1 בע”א 100/87. המערערים 4-1 (שיכונו כולם להלן: “סלאמה”) היו אותה עת רשומים כבעלי החלקות.

ביפוי הכוח הראשון נכתב כי האחים סלאמה באו לידי הסכם עם מתעב למכור לו את החלקות כולן, יחד עם כל הזכויות הקשורות בחלקות הנ”ל, כשאת התמורה המלאה קיבלו מהקונה (מתעב) במזומנים.

2. מתעב מצידו לא עשה שימוש ביפוי הכוח במשך עשרים ושש שנים, ורק בשנת 1984 פנה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 617/84, שאח”כ קיבל את המספר 1163/84), כי יצהיר, שהוא, (מתעב) הינו הבעלים של החלקות. כן תבע מתעב את רישום החלקות על שמו. התובענה כוונה כנגד סלאמה, ואליה צורף רשם המקרקעין בנצרת כנתבע פורמאלי.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט זועבי) דחה תחילה את התובענה, עקב אי התייצבות בא כוח התובע, אך לאחר שפסק דין זה בוטל (בהמ’ 1234/84), נעתר בית המשפט לתביעה והורה על רישום החלקות על שם מתעב. זאת בכפוף לכך שחלקים מתוך החלקות, שהעביר בינתיים מתעב לקרן הקיימת לישראל ושנרשמו כבר על שמה, לא יירשמו בחזרה על שם מתעב (להלן – פסק הדין הראשון). לצורך ביצוע הרישום כאמור ציווה השופט המלומד גם על מחיקת חלקם של המערערים 12-5 בחלקות, מן המרשם. רישומם של אלה נעשה מכוח צו ירושה בשנת 1979, בהיותם, כאמור, יורשי המנוח מחמוד סלאמה.

בפסק הדין הראשון דחה השופט המלומד את טענות השיהוי וההתיישנות שהיו בפי סלאמה, וכן קבע שמדובר בעסקת מכר עצמאית, ולא בעיסקת חליפין, שלא הושלמה או שהופרה, כפי שניסו סלאמה לטעון.

3. במקביל להתדיינות זו הגישו הקרן הקיימת לישראל וחברת הימנותא בע”מ (המשיבות 1 ו-2 בע”א 673/89, להלן: הקרן הקיימת) תובענה כנגד מתעב, האחים סלאמה ויורשי המנוח מחמוד סלאמה (ת.א. 219/85).

תמציתה של תובענה זו הינה דרישה לרישום החלקות כולן על שם הקרן הקיימת, מכוחו של יפוי כוח מס’ 144/55, עליו חתם מתעב לטובת הקרן הקיימת ביום 30.7.65 (להלן: יפוי הכוח השני), ומכוח עסקאות נוספות שנעשו ישירות בין הקרן הקיימת לבין מתעב והאחים סלאמה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט אברמוביץ) קיבל את התביעה והורה על ביצוע הרישום כאמור (להלן: פסק הדין השני). בין היתר, ביסס השופט המלומד את הכרעתו גם על כך שלקרן הקיימת עומדת טענת מעשה בית דין כנגד האחים סלאמה, בכל הנוגע ליפוי הכוח הראשון ולעיסקת המכר העצמאית העומדת מאחוריו. זאת מאחר שבינתיים הכריע, כאמור, השופט זועבי לטובת מתעב בפסק הדין הראשון. לפיכך, משנקבע שמתעב רכש מסלאמה זכויות בחלקות, והוא שהעבירן לקרן הקיימת, מנועים סלאמה מלטעון כנגד תוקף ההעברה של החלקות מהם אל מתעב, שכן פלוגתא זו הוכרעה. זאת למרות שהקרן הקיימת לא היתה צד להתדיינות שבין מתעב וסלאמה, מאחר ש”פסק הדין שניתן על ידי כב’ השופט זועבי הינו פסק חפצי, כלפי כולי עלמא” (עמ’ 8 לפסק הדין השני).

4. על שני פסקי דין אלה הגישו סלאמה את הערעורים שלפנינו. אלה סבים על ענין אחד בלבד, והוא תוקפה של ההעברה מהם למתעב, ורק כנגד ההכרה בתוקפה ובאכיפותה של העברה זו מכוונים חיציהם. פסק הדין השני נוגע, אמנם, בעניינים נוספים מעבר לחלקות הנזכרות, אך על חלקים אלה של פסק הדין השני אין בפנינו ערעור.

בע”א 100/87, שהוא הערעור על פסק הדין הראשון, נתקפת ההעברה מסלאמה למתעב “ישירות”, כשמועלות בו טענות, שיפוי הכוח לא נכנס לתוקף שכן הוא היה מותנה בתנאי, וההתחייבות שמאחוריו היתה שלובה בהתחייבות נגדית אשר לא קויימה. כן נטען שהתובע (מתעב) היה מנוע מלהוכיח את עילתו באמצעות העתק בלבד של יפוי הכוח הראשון. בע”א 673/89 (הערעור על פסק הדין השני), מלינים סלאמה על כך שניתן תוקף להעברה זו מכוח מעשה בית דין, למרות שהקרן הקיימת, התובעת בהתדיינות השניה, לא היתה צד לפסק הדין הראשון. כן מועלות שוב טענות של שיהוי והתיישנות, וכן טענות כנגד מחיקת חלקם של יורשי מחמוד סלאמה מן המרשם, כאשר על פי הנטען הם נרשמו בתום לב.

מעשה בית דין

5.   סבורני כי אין עלינו להכנס בערעורים אלה לעובי הקורה של טענת מעשה בית דין והיקף חלותה על צדדים נוספים, זרים להתדיינות המקורית. זאת מאחר שלצד ע”א 673/89, שעניינו קבלת הטענה של מעשה בית דין, ניצב בפנינו גם ע”א 100/87, שעניינו תוקף ההעברה גופה בין סלאמה למתעב. לפיכך הדברים הם בבחינת ממה נפשך: אם נמצא כי פסק הדין הראשון מוצדק לגופו, שוב לא נזדקק לטענת מעשה בית דין, כדי לדחות את הערעור על פסק הדין השני. שהרי קבענו אז לגופו של ענין, כי יש לתת תוקף להעברת החלקות מסלאמה למתעב. ואם לעומת זאת, נמצא כי פסק הדין הראשון איננו יכול לעמוד, וכי אין להורות על העברת הקרקע מסלאמה למתעב, ממילא תוביל קביעה זו למסקנה כי גם פסק הדין השני איננו יכול לעמוד, שהרי אז “חדל פסק הדין קמא מלהתקיים מעתה ואילך, וממילא אין עוד בכוחו להשפיע על התדיינויות נוספות כמעשה בית דין” (נ. זלצמן, “מעשה בית דין בהליך אזרחי” (תל-אביב, תשנ”א) 249, בקשר לפסק דין שנהפך בערעור).

6. בשולי הדברים רק אעיר, כי לא נראה לי הטעם שנתן השופט המלומד לקבלת טענת מעשה בית דין מפי הקרן הקיימת. פסק הדין הראשון איננו פסק דין חפצי המהווה מעשה בית דין כלפי כולי עלמא. המדובר הוא אמנם בפסק דין המצהיר על זכויות בנכסים מסויימים, אך הוא ניתן במסגרת סכסוך משפטי על אותן זכויות, ועל כן מחייב הוא, כמעשה בית דין, רק את הצדדים לו ואת חליפיהם (ראה ע”א 143/51 ראש העיר רמת גן נ. חברת פרדס ינאי בע”מ פ”ד, 1815 ,1804; ע”א 440/70 ע’אנם נ.

ע’אנם פ”ד כו(838 ,829 (2, ע”א 75/79 אברהמי נ. ישראלי פ”ד לד(221 ,216 (2). שכן “מעמדה של הכרעה שיפוטית כפסק חפצי נגזר מן התשובה לשאלה, אם המעמד הוא הנושא (ה- RES), אשר עליו הכריע בית המשפט.

הווה אומר, המבחן הוא, אם המעמד הוא רק בגדר תוצאה או הנחה נגררת או נגזרת, המשולבת בנושא, אשר נבחן במסגרת ההליך השיפוטי, או שמא המעמד הוא הנושא, אשר עליו סבה ההתדיינות”. (דברי הנשיא שמגר בע”א 431/80, רוזנברג נ’ חזן פ”ד ל”ה(747 ,742 (2; וכן ע”א 421/54 עטייה נ. ברדה פ”ד ט 1215 ,1205). יחד עם זאת, נראית לי מסקנתו הסופית של השופט המלומד, לפיה יכולה הקרן הקיימת להסתמך על פסק הדין הראשון כמעשה בית דין. לשם כך אין צורך לנקוט עמדה במחלוקת הקיימת, האם דרושה “הדדיות” כדי שזר לתובענה יוכל להשתיק בעל דין שהפסיד בה. במקרה זה הקרן הקיימת איננה בבחינת “זר גמור” לתובענה, שכן היא יוצגה, למעשה, בתובענה הראשונה על ידי מתעב, ועמדה מאחורי תובענה זו. הייצוג, כ”יחס קרבה משפטית” (PRIVITY), מספיק לשם החלת מעשה בית דין גם על מי שלא היה צד להתדיינות הראשונית (ראה נ.

זלצמן, שם, בעמ’ 504-491).

גם העובדה שהוגש ערעור על פסק הדין הראשון, שהיה תלוי ועומד בזמן שניתן פסק הדין השני, איננה מונעת, כשלעצמה, את ההסתמכות על פסק הדין הראשון כמעשה בית דין(ע”א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ. ביצ’ם גרופ לימיטד פ”ד כט(389 ,372 (1; ע”א 199/82 סניטובסקי נ. חברת החשמל פ”ד לט(237 ,225 (1).

אך כאמור, אין אנו צריכים להדרש לענין תחולת מעשה בית דין על צדדים נוספים, שכן ניצב בפנינו ע”א 100/87, בו עלינו להכריע לגופו של ענין, בדבר תוקף ההעברה מסלאמה למתעב.

7. מספר טענות מעלה עורך דין חאג’, בא כוחם המלומד של סלאמה, כנגד ההכרה שניתנה בפסק הדין הראשון לתוקפה של העברה זו.

שיהוי טוענים סלאמה בסיכומיהם כי טעה בית המשפט קמא כשנעתר לתביעתו של מתעב לפסק דין הצהרתי, שכן זהו סעד מן היושר אשר אין להעניקו למי שהשתהה באופן בלתי סביר בתביעתו לקבלת סעד זה.

איני רואה לקבל טענה זו, לא רק מן הטעם כי מדובר בהצהרה על זכות קניין, אלא משום שהסעד העיקרי אותו תבע מתעב בהתדיינות הראשונה לא היה סעד הצהרתי גרידא, אלא סעד של אכיפתעיסקת המכר שבינו לבין סלאמה. סעד האכיפה מאז נחקק חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970, הינו סעד ראשי ועיקרי מן הדין (בג”צ 254/73 צרי נ. בית הדין לעבודה פ”ד כח(384 ,372 (1; ע”א 91/75 פרץ נ. ביטון פ”ד ל(373 ,367 (1; ע”א 48/81 פומרנץ נ. ק.ד.ש. פ”ד לח(817 ,813 (2), ופרט לחריגים המנויים בסעיף 3 לחוק, לא ימנע בית המשפט את סעד האכיפה מן הנפגע מהפרת החוזה.

“זכות הנפגע לאכיפה נוצרת באופן מיידי עם הפרת החוזה. זכות זו היא זכות שבדין; ואף על פי שמימושה תלוי בצו שיפוטי, אין לבית המשפט שיקול דעת בלתי מוגבל אם להעניקה. אמנם, קיימים חריגים לזכות האכיפה, והם מנויים בסעיף 3, אולם פרט למקרים שבהם מתקיימים יסודות החריגים האלה, אין בית המשפט יכול לשלול מן הנפגע את תרופת האכיפה. שיקול דעתו של בית המשפט מוגבל אפוא לחריגים הקבועים בחוק”.

(ג. שלו “דיני חוזים” (דין, תש”ן) 528-527). לא הובאה על ידי המערערים כל טענה בדבר התקיימות אחד החריגים לזכות האכיפה שבסעיף 3 הנ”ל, ועל כן דין טענת השיהוי להידחות.

התיישנות

8. טוען עורך הדין חאג’, כי עשרים ושש השנים שחלפו מאז נחתם יפוי הכוח הראשון ועד לתביעה שהגיש מתעב על פיו, מצדיקות את דחיית התובענה בשל התיישנות. אכן, טענת ההתיישנות הועלתה על ידי סלאמה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה, כמצוות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958 (ראה כתב ההגנה בת”א 1163/84), אולם גם דין טענה זו להידחות.

בע”א 558/72 ,557/72 ,360/72 ,522/71, בר”ע 142/72 (בנין נ. בנין פ”ד כח(2) 309) עלתה שאלת התיישנותו של יפוי כוח בלתי חוזר.

טענת ההתיישנות שם נדחתה, שכן “אין להעלות נגד נושה טענת התיישנות, כאשר הנושה אינו נזקק להליכים משפטיים לשם גביית חובו”.

מאחר שבאותו מקרה לא נזקק מקבל יפוי הכוח להליכים משפטיים לשם הפעלת יפוי הכוח, הושארה בצריך עיון השאלה, האם יפוי כוח הוא בגדר “תביעה לקיום זכות”, כמשמעותה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, או שמא תביעה להפעלת יפוי כוח איננה מתיישנת. אף אנו נוכל להשאיר שאלה זו לעת מצוא, למרות שבמקרה שלפנינו פנה התובע לערכאות שיפוטיות לשם מימוש זכויותיו על פי יפוי הכוח. זאת משום שטענת ההתיישנות במקרה זה איננה מבוססת לגופה, כפי שיוסבר להלן.

9. בפסקי הדין, הראשון והשני, אין מימצא מפורש הקובע האם מדובר במקרקעין מוסדרים או במקרקעין שטרם עברו הליכי הסדר, אולם בהמרצה 1123/84 שהגישו סלאמה לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 6.11.84 מודה עו”ד חאג’ עצמו כי מדובר בחלקות שעברו הסדר בתקופת המנדט (ראה סעיף 1 להמרצה).

אכן בסעיף 2)5) לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, הועמדה תקופת ההתיישנותבמקרקעין מוסדרים על עשרים וחמש שנים. אולם הסדר זה תוקן בחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, ונקבע בו בסעיף 159(ב) כי על תביעת לקיום זכות במקרקעין מוסדרים לא יחול חוק ההתיישנות התשי”ח-1958, בכפוף לשמירת טענות התיישנות שניתן היה להעלות עד ליום כניסת חוק המקרקעין לתוקף. מכאן שמיום 1.1.70 (יום תחילת תוקפו של חוק המקרקעין), שוב אין מירוץ התיישנותבמקרקעין מוסדרים. עד ליום זה טרם התיישנה תביעתו של מתעב (שהרי יפוי הכוח נחתם בשנת 1958), ומאותו יום שוב אין תביעתו מועדת להתיישן.

לפיכך, אין גם צורך להיכנס למחלוקת הקיימת בין בעלי הדין בשאלת החזקה בחלקות, עליה הרחיבו הצדדים בסיכומיהם. זאת משום שגם אם המימצא שמתעב מחזיק בחלקות איננו מבוסס, וסלאמה הם שמחזיקים בהן ויוצרים בכך חזקה נוגדת, וגם אם חזקה שכזו הינה הכרחית לצורך הכרה בהתיישנות במקרקעין (שאלה שאיננו מחווים עליה דעה), עדיין אין לטענת ההתיישנות על מה שתסמוך, כשעד לכניסת חוק המקרקעין לתוקף טרם חלפה, כאמור, תקופת ההתיישנות.

קבלת העתק יפוי הכוח על ידי בית המשפט קמא

10. כאמור, ביסס מתעב את תביעתו על יפוי הכוח מס’ 105/39 עליו חתמו האחים סלאמה. בישיבה שהתקיימה ביום 14.2.85 ביקש מתעב להגיש לבית המשפט העתק של יפוי הכוח באמצעות העד משה גרינברג, אלא שעו”ד חאג’ התנגד להגשת ההעתק (עמ’ 5 לפרוטוקול). השופט המלומד החליט כהאי לישנא:

“אמנם התקבל יפוי הכוח ת/1 אך זה בכפוף להבאת הנוטריון הציבורי או להצגת המקור במקומו”.

אין חולקין על כך שהמקור לא הוצג עד היום, והנוטריון הציבורי לא הובא לעדות. מכאן טענת המערערים כי טעה בית המשפט בכך שפסק בכל זאת לטובת מתעב, התובע.

בית המשפט קמא נימק את קבלת ההעתק באופן הבא:

“היתה לו (לתובע – א.ג.) עזרה גדולה מבא כוח הנתבעים שהוא בעצמו חקר התובע לגבי ת/1 והוא הגיש העתק מאושר על ידו ומתאים למקור… ושם כותב עו”ד חאג’ שזה עותק מאושר ומתאים למקור ועל כן עשה הוא העבודה המוטלת על בא כוח התובע ואם לא היה מוגש העתק המקור מאושר יתכן והייתי מגיע למסקנה אחרת מזו שהיגעתי אליה, ואולי התוצאות היו אחרות, אולם בפני נמצא כיום העתק מאושר של ת/1 שהוא מקור בעיני ובא כוח הנתבעים מודה בקיומו…” (עמ’ 5-6 לפסק הדין הראשון).

הנמקה זו מקובלת עלי. אכן לולי עשו הנתבעים את מלאכתו של התובע, בכך שהגישו העתק חתום ומאושר כמתאים למקור, של יפוי הכוח הראשון, יתכן שלא היה בידי מתעב להוכיח את עילתו. אך משהוגש המסמך הנושא חותמת “מתאים למקור” ומאושר בחתימת עורך הדין חאג’, בא כוח הנתבעים, היה רשאי בית המשפט קמא להסתמך עליו, ואין כלל ” הראיה הטובה ביותר”, עומד עוד למכשול בפני מתעב.

הקביעה שמדובר בעיסקת מכר עצמאית ומושלמת ולא בעיסקת חליפין

11. זהו למעשה לב ליבו של הסכסוך שלפנינו. סלאמה טוענים כי מאחורי יפוי הכוח הראשון לא עומדת עיסקת מכר עצמאית, אלא מדובר היה בעיסקה של חליפין, קרקע תמורת קרקע. לגירסתם, נתן מתעב לסלאמה יפוי כוח משלו, כנגד יפוי הכוח הראשון, כשהקרקע אותה התחייב מתעב לתת בתמורה לחלקות נשוא דיוננו, לא הועברה לסלאמה מעולם. לטענתם, רימה אותם מתעב בכך שהקרקע אותה התחייב להעביר אליהם נמכרה לאחרים. מאחר שהתמורה ליפוי הכוח הראשון לא ניתנה, אין תוקף ליפוי הכוח ואין לעשות בו שימוש.

אכן, בע”א 404/84 (סעתי נ. סעתי פ”ד מא(488 ,477 (2), נקבע מפי השופטת נתניהו כי:

“יפוי הכוח אינו יוצר את הזכות, הוא רק מכשיר לביצועה. אם העיסקה המקנה את הזכות אינה תקפה, בין שמלכתחילה לא הוקנתה כדין, ובין אם משום שבוטלה כדין, אין זכות לנהנה ואין מניעה לבטל את יפוי הכוח”.

לכך מכוון, כנראה, עורך דין חאג’ כשהוא טוען כי יפוי הכוח הראשון הוא “הסכם על תנאי ומכל מקום זהו מכשיר לביצוע עיסקה במקרקעין אבל בשום אופן לא הסכם, ואילו ההסכם אם נעשה מעיד על עיסקה משולבת לחליפין, ויש לראות ביפוי הכוח השני (זה שניתן בתמורה ליפוי הכוח הראשון, לפי גירסת סלאמה א.ג.) וההסכם שקדם לו, משום הסכם מותנה היוצר תניות משולבות כך שההסכם האחרון לא בוצע” (סעיף 5 להודעת הערעור).

השופט קמא קבע מימצא עובדתי לפיו יפוי הכוח הראשון משקף עיסקת מכר ולא עיסקת חליפין, ואת הכרעתו הוא מבסס גם על האמון שהוא רחש לעדותו של מתעב. השופט האמין לו ששילם את מלוא התמורה בעד הקרקע ו”אם לא זכר את המחיר בדיוק או היו סתירות קלות הרי מדובר בעיסקה ישנה מלפני יותר מ-25 שנים” (עמ’ 5 לפסק הדין הראשון). בכך יכולנו לדחות את הטענה האמורה, אלמלא הנמקה נוספת שנתן השופט קמא לדחית הטענה של עיסקת חליפין, שאין בידינו לקבלה.

השופט המלומד סבר כי העובדה שיפוי הכוח הראשון מכוון לטובת מתעב בלבד וחתום על ידי ארבעת האחים סלאמה, בעוד שיפוי הכוח הנגדי חתום על ידי מתעב ואחיו, ומכוון לטובת שניים מן האחים סלאמה בלבד, מלמדת כי:

“מבלי להחליט אם להרשות עדות בעל פה נגד מסמך בכתב נראה לי שאין כאן עיסקת חליפין כי לא יתכן שעיסקת חליפין תהיה בין צדדים אחרים אלא אם יפורש זה בכתב ובמפורש דבר שלא נעשה” (עמ’ 4 לפסק הדין הראשון).

והאם אכן ברור ומובן הוא כי לא תיתכן עיסקה של חליפין בין משפחתו של מתעב למשפחת סלאמה גם אם אין הצדדים ליפויי הכוח זהים בדיוק?

12. אלא שמוצא אני טעם נוסף אחר לדחיית הטענה של עיסקת החליפין, והוא נעוץ בהוראת סעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית, העותומאני.

ביפוי הכוח הראשון נאמר במפורש על ידי סלאמה: “ואת התמורה המלאה קיבלנו מהקונה מטעב בן רשיד בשיר במזומנים במלואה”. כן נאמר בסוף המסמך: “והיות וקיבלנו ממר מטעב בן רשיד בשיר את מחיר הקרקעית הנ”ל במלואו, והיות וזכויות צד שלישי קשורות ביפוי כוח זה, לכן יפוי כוח זה הינו בלתי חוזר…”

בעת שמיעת עדותו של נאיף סלאמה ביום 15.5.85, כשזה ביקש להעיד על עיסקת החליפין, התנגד עורך הדין עסאקלה, בא כוחו המלומד של מתעב, לעדות זו בשל היותה נוגדת את האמור במסמך בכתב (עמ’ 12 לפרוטוקול). העדות שנשמעה חרף ההתנגדות כפופה, לפיכך, למגבלות סעיף 80 הנ”ל, והיא אינה בבחינת עדות שהוכשרה (ראה י. זוסמן, “סדר הדין האזרחי” (מהדורה ששית, תשנ”א) 476-475). לפיכך, עלינו לברר אם יכולים סלאמה להעלות טענות של עיסקת חליפין, ושל העדר תמורה, כנגד יפוי הכוח, המתיימרות לשלול את תוקפו.

13. יפוי הכוח נוקט, כאמור, לשון מפורשת בדבר התמורה המלאה שניתנה כנגדו במזומנים. טוענים סלאמה כי יפוי הכוח היה מותנה בתנאי, והתנאי הוא קבלת התמורה הנגדית בקרקע, וקרקע זו לא ניתנה.

טענה שהמסמך אינו בר תוקף, דוגמת טענה שהמסמך הותלה בתנאי, הינה טענה אותה ניתן להוכיח בעדים, אם כי יש לבדוק טענה כזו בזהירות ובחשדנות (ע”א 22/63 בן ציון נ. אזולאי ואח’ פ”ד יז 1418 ,1410). אולם הדברים אמורים בטענה שאינה סותרת את תוכן המסמך גופו. כאמור בפסק-הדין הנ”ל:

“מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע, אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך”.

במקרה שלפנינו אין המערערים מנסים רק להוכיח כי תוקף יפוי הכוח הותלה בתנאי, אלא טוענים הם כי תמורה לא ניתנה, לא במזומנים ולא בדרך אחרת, כשטענה זו סותרת את תוכן המסמך גופו. זוהי על פי כל קנה מידה “טענה כנגד המסמך” (ראה ע”א 138/58 דוידון נ. חברת בוני חיפה פ”ד יא 1474), ועל כן מנועים סלאמה מלהעלותה בעל פה, כשאין בידם, ולו ראשית ראיה בכתב, המוכיחה כי התמורה במזומנים לא ניתנה. דומה הענין שלפנינו לזה שנדון בהמרצה 356/58 (כורי נ. כורי פ”ד יג 402), שם מנע בית המשפטמבעל דין לנסות ולהוכיח בעדים פגם שנפל לטענתו במסירת שטר חוב. זאת משום שמשמעות הטענה היתה שלא ניתנה תמורה כנגד השטר, בעוד שנכתב בו כי: “התמורה קיבלתי במזומנים”.

לכך יש להוסיף את חתימת הנוטריון הציבורי על יפוי הכוח שנערך כחוק, כשחזקה היא שכל הפרטים הובהרו על ידיו לנותני יפוי הכוח (ראה ע”א 404/84 סעתי נ. סעתי פ”ד מא(477 (2).

14. לבסוף יצויין, כי גם בפסק הדין השני אין השופט המלומד מבסס את הכרעתו על מעשה בית דין בלבד, אלא מוסיף הוא וקובע שבעיקרו של דבר אין לקבל את העדויות שהובאו מטעם משפחת סלאמה בדבר עיסקת חליפין, גם מטעמים שבמהימנות.

השאלה אם קיימת לסלאמה עילת תביעה כנגד מתעב, בקשר לקרקעות אחרות, אינה עומדת לדיון בערעורים אלה, וכפי שגם ציין בית המשפט קמא, “אם יש לנתבעים כל תביעה נגד התובע יכולים לפנות לבית משפט לממש תביעתם”.

מחיקת הרישום על שם המערערים 12-5

15. בפסק הדין הראשון נקבע כי לצורך אכיפת ההתחייבות נשוא יפוי הכוח הראשון יש למחוק מן המרשם גם את חלקם של המערערים מס’ 12-5 בחלקות,- רישום שנעשה בשנת 1979 מכוח צו ירושה. השופט המלומד בפסק הדין השני אף מוסיף טעם לכך:

“אין ספק שהנתבעים בני משפחת סלאמה ידעו שהמקרקעין נשוא תובענה זו הינם בחזקת קק”ל, ועל אף זאת פעלו בהעדר תום לב, וכך נתבעים 6-13 (היורשים – א.ג.) נרשמו כבעלים , על אף שידעו על זכותה של קק”ל באותם מקרקעין….”

על קביעה זו משיג עורך דין חאג’ באריכות בסיכומיו, ומצרף הוא אסמכתאות לכך, שלצורך קביעת מימצא של העדר תום לב או מירמה במשפט אזרחי, נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה, כך שהשופט קמא לא יכול היה להגיע למסקנה כזו, וממילא אין למחוק את חלקם של המערערים 12-5 מן המרשם.

איני מוצא ממש בטענה זו. גם אם אניח לטובת היורשים (מה שאינו ברור כלל וכלל), כי לא ניתן היה לייחס להם העדר תום לב בעת רישומם, עדיין אין הדבר יכול להושיעם. זאת מן הטעם הפשוט של MEMO DAT QUOD NON HABET. אם מצאנו כי לאחים סלאמה לא היו כל זכויות בחלקות ויש למחוק את הרישום הקיים על שמם, ממילא לא יכלו יורשיו של מחמוד סלאמה המנוח לרשת יותר ממה שהיה למנוח עצמו. לא רק שיפוי הכוח הראשון נוקט לשון מפורשת “יפוי כוח זה חל עלינו ועל יורשינו אחרינו”. אלא שגם ללא לשון זו, אין הרישום יכול להשפיע על זכויות היורשים, כשאין רכישה מכוח ירושה נכנסת בדלת אמותיו של סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969, שהוא החריג היחידי שמכוחו יכול אדם לקנות יותר זכויות במקרקעין מאלה שהיו למקנה. סעיף 10 הנ”ל דן ברוכש בתמורה ובתום לב, וכשמדובר ביורשים שנרשמו ללא תמורה, אין שאלת תום ליבם מתעוררת כלל.

16. עו”ד עסאקלה בא כוחו המלומד של מתעב, מבקש בסיכומיו כי תשונה ההחלטה בפסק הדין השני, לפיה תרשם חלקה 3 בגוש 15558 במלואה על שם הקרן הקיימת, בזמן שלטענתו מכר מתעב לקרן הקיימת, על פי יפוי הכוח השני, רק כמחצית מחלקה זו.

על כך יש להשיב, מבלי להיכנס לבירור טענה זו לגופה, כי משלא ערער מתעב על פסק הדין השני, אין הוא יכול בדרך של סיכומי תשובה להביא לשינוי פסק הדין. לו סבר מתעב כי פסק הדין השני פוגע בזכויותיו, היה עליו לערער, ומשלא עשה כן, אין הוא יכול לתקוף את תוצאת פסק הדין באמצעות הסיכומים.

17. עוד יש להתייחס לטענתו של עו”ד חאג’ כי בית המשפט קמא לא איפשר לו להציג את תיק הטאבו, לו נודעת לדבריו חשיבות להוכחת גירסתם של מרשיו. דא עקא שבית המשפט המחוזי ציווה ביום 11.6.85 על סיכומים בכתב תוך 45 יום, כשהוא קובע כי לקח “בחשבון תקופה של שבועיים עד שיוגשו תיקי טאבו”, וכן ניתנה לסלאמה ארכה נוספת. ועל אף שניתנה להם הזדמנות נאותה להגיש את התיק, לו חפצו בכך, הוא לא הוגש על ידם, ואין להם להלין אלא על עצמם.

18. התוצאה היא כי יש לדחות את שני הערעורים. המערערים ישלמו למשיב 1 בע”א 100/87 שכר טרחת עורך-דין בסך -.5000 ש”ח ולמשיבות 1 ו-2 בע”א 673/89 סך -.5000 ש”ח.

הנשיא מ. שמגר

אני מסכים.

השופט י. מלץ

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט גולדברג.

ניתן היום, י’ באדר ב’ תשנ”ב (15.3.92).

Switch to mobile version