Search
לחיפוש מתקדם


ע"א 680/87 המגן חברה לביטוח בע"מ עמוס הדר - נגד - יוסף אליהו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני השופטים ד' לוין, ג' בך, א' גולדברג פ ס ק - ד י ן ..

ע”א 680/87

1. המגן חברה לביטוח בע”מ
2. עמוס הדר

נגד

יוסף אליהו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

[20.7.92]

לפני השופטים ד’ לוין, ג’ בך, א’ גולדברג

ערעור על פסק דיןבית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.9.87 בתיק אזרחי 318/86 שניתן על ידי כבוד השופט בצלאל

עו”ד חיים קליר – בשם המערערים
עו”ד ש.ז. פונדמינסקי – בשם המשיב

פ ס ק – ד י ן

השופט ד. לוין

העובדות

1.    בין המשיב, מר יוסף אליהו, והמערערת 1, המגן חברה לביטוחבע”מ, נכרת חוזהביטוח רכב, אשר תחולתו מיום 17.4.85 ועד 30.4.86. רכבו של המשיב (להלן: המשאית) הוא נשוא חוזה הביטוח. החוזה נכרת באמצעות המערער 2, מר עמוס הדר, אשר משמש כסוכן ביטוח, בין היתר, אצל המערערת 1.

2. סכום הביטוח כפי שצויין בפוליסה הוא 49,500 דולרים. חוזה הביטוח כפוף לנאמר בנספח פוליסות צמודות דולר, המהווה למעשה חלק מחייב ובלתי נפרד ממנו.

3. אין חולקים כי בתאריך 20.6.85 , או בסמוך לכך, נגנבה משאיתו של המשיב ולא נמצאה גם כעבור 45 יום.

4. משנדרשו על ידי המשיב לזכותו בסכום הבטוח כנקוב בפוליסה, מינו המערערים שמאי מטעמם שיעריך ויקבע שווי הרכב המבוטח בתום 45 יום מיום הגניבה. על פי חוות דעת שנערכה על ידי שמאי זה שוויה של המשאית היה 32,936 דולרים. סכום זה, כשהוא מוצמד לדולר אכן שולם למבוטח, הוא המשיב, על ידי חברת הביטוח, המערערת 1, בניכוי השתתפות עצמית .

5. המשיב, אשר דעתו לא נחה מתשלום זה, בסוברו, כאמור, כי זכאי הוא לכסוי נזקו בשיעור מלוא סכום הביטוח הנקוב, דהיינו 49,500, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים בה תבע את ההפרש בין סכום הביטוח לבין הסכום שקיבל מן המערערים בפועל. לדעת המשיב, הוא זכאי לקבל הפרש זה על פי שוויו בשקלים ביום קרות אירוע הביטוח (20.6.85) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת רבית והצמדה למן אותו יום.

6. בעלי הדין זומנו לדיון בפני השופט המלומד י. בצלאל לקדם משפט בתובענה זו.

בישיבה מיום 2 ספטמבר 1987 קיבלו באי כוח הצדדים את הצעת בית המשפט על פיה ימונה מומחה מוסכם על שני הצדדים, אשר יקבע את ערך המשאית ביום 20.6.85, וזאת מבלי לפגוע בכל טענה של צד מן הצדדים, לרבות טענה של התובע כי זכאי לכל הסכום הנקוב בפוליסה. לפי הסכמה זו מונה השמאי, מר ארז ארנון, אשר נדרש לקבוע את ערך המשאית כפי שוויה בשוק ובמצב תקין לגילה וללא נזקים מיוחדים שיש בהם כדי להוריד את ערכה (כגון נזקי תאונות).

הסכמה זו בין הצדדים קיבלה תוקף של החלטת בית משפט.

7. ביום 21 ספטמבר 1987 נתקבלה חוות דעתו של המומחה, על פיה ערך המשאית ביום האירוע היה בסך 45,500 דולר של ארה”ב. עוד באותו יום, בישיבה של בית המשפט נחקר המומחה, מר ארז ארנון, על ידי באי כוח הצדדים, לאור דרישתם של הנתבעים, ולאחר שהשופט התיר זאת.

חוות דעת המומחה נראתה למשיב והוא חזר בו מתביעתו לתשלום הסכום הנקוב בפוליסה במלואו. תביעתו הועמדה על תשלום בשעור שקבע המומחה.

לאחר חקירתו של המומחה דרשו באי כוח הנתבעת כי יותר להם להביא ראיות לענין מחיר המשאית וזאת בשל הפער הגדול, לסברתם, בין חוות דעתו של המומחה שמונה בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט ובין חוות דעתו של המומחה, עליה התבססה הנתבעת כאשר העבירה את התשלום הנ”ל לתובע.

השופט המלומד בדרגה הראשונה, בדחותו את דרישתם זו של הנתבעים, החליט לאמור:

“המומחה שהגיש את חוות הדעת במ/1 מונה בהסכמת ב”כ הצדדים ולפי בקשת ב”כ הנתבעת. לפי תקנה 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ”ד, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו. לא ראיתי כל טעם להרשות הבאת עדות נוספת אלא היפוכו של דבר, שהרי הנתבעת עצמה העריכה את מחיר המשאית במחיר דומה לזה שקבע המומחה מטעם בית המשפט וכך נעשתה הפוליסה. הסכמת הנתבעת לערך המשאית כאמור בפוליסה יש בה לכאורה אישור למחירה”.

בהמשך, משנתבקש השופט בדרגה הראשונה לאפשר בקשת הבהרות מהמומחה על חוות דעתו על בסיס תקנה 134, הוסיף השופט המלומד והחליט לאמור:

“משנחקר המומחה על חוות דעתו אין טעם בשאלות הבהרה”.

8. לאור הדברים הללו לא נותרה עוד פלוגתא לדיון בשלב דיון זה והשופט המלומד ראה לפסוק הדין על סמך ההסכמות והברור בפניו. בו ביום (21 בספטמבר 1987), בסיום הדיון הנ”ל, ניתן פסק דין לפיו חוייבו הנתבעים הדדית:

“לשלם לתובע סך של 45,500 דולר של ארה”ב לפי ערכם בשקלים ביום 20.6.85 ובתוספת ריבית והצמדה על סכום זה החל מיום 20.6.86 (צ”ל 20.6.85 – תיקון שלי ד.ל.) ועד התשלום בפועל. מסכום זה יש לנכות את הסך ששולם לתובע בפועל ובתוספת ריבית והצמדה מיום ביצוע התשלום ועד לתשלום הפרשי הסכומים. כמו כן יש לנכות מהסכום שנתקבל את סכום ההשתתפות העצמית הקבוע בפוליסה ובתוספת הצמדה על סכום זה ליום ביצוע התשלום”.

בנוסף חוייבו הנתבעים בתשלום הוצאות כלשון ההחלטה:

“הואיל ולא היה מקום לנהל המשפט אחרי חוות הדעת של המומחה המוסכם, נראה לי שיש לחייב את הנתבעים בשכר טרחת התובע. על כן אני מחייב הנתבעים לשאת בהוצאות המשפטובשכ”טעו”ד התובע בסך של 3000 ש”ח + מע”מ + הצמדת שכ”ט התובע מהיום ועד התשלום המלא בפועל”.

9. ההשגות על פסק דינה זה של הדרגה הראשונה הוגש הערעור שבפנינו. המערערים מיקדו השגותיהם בשלוש טענות עיקריות:

א. חולקים הם על הסתמכות הדרגה הראשונה על חוות דעתו של השמאי שהוגשה לו, וכן על כך שלא דחה את המשפט לשלב ההוכחות אלא נתן פסק דין מייד לאחר שנתקבלה חוות דעתו של המומחה, ועוד בשלב קדם המשפט.

ב. טוענים הם כי את הסכום שחוייבו לשלם למשיב יש להצמיד לדולר ארה”ב ולא למדד המחירים לצרכן, כפי שנפסק .

ג. לסברתם חיובם בשכר טרחתו של ב”כ התובע שגוי הוא לגופו ובשל הטעם שנתן לכך.

ההסתמכות על חוות דעתו של המומחה

10. כאמור השגות להם למערערים על חוות דעתו של המומחה, מר ארנון ארז, שמונה בהסכמה על ידי בית המשפט. לטענתם חוות הדעת איננה אובייקטיבית באשר נסמכה על אינפורמציה סלקטיבית שניתנה למומחה על ידי המשיב, מבלי שיעמדו בפניו כל הנתונים הרלוונטיים לאירוע הספציפי. על כן ביקשו באי כח המערערים מהשופט בדרגה הראשונה לפסול את חוות דעתו ולמנות מומחה אחר תחתיו, או לחילופין להגיש חוות דעת נוספת לפי סעיף 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984.

11. באשר למומחה המתמנה בהסכמה, קובעת תקנה 130(ב) לסדר הדין האזרחי לאמור:

“מונה מומחה כאמור בתקנת משנה (א) לפי בקשת כל בעלי הדין, או בהסכמתם, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו”.

במקרה כזה, עדות המומחה תבוא במקום עדויות מומחי הצדדים (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ’ 181).

הליך זה של מינוי מומחה מטעם בית המשפט מקל על הדיון, מייעלו ומקצרו וראוי לעודדו. בית המשפט נעזר בבעל מקצוע שהוא אובייקטיבי, שאין לו נגיעה לענין הנדון ולבעלי הדין. בוחן הוא את הסוגיה כשופט עצמו, ללא משוא פנים (גורן, עמ’ 182).

כל אשר רשאים הצדדים עם הגשת חוות הדעת הוא לבקש הבהרות מהמומחה לגבי חוות דעתו וזאת באמצעות בית המשפט, כפי שקובעת תקנה 134(ג).

לענין זה קבע הנשיא שמגר בע”א 402/85 מרקוביץ ואח ‘ נ’ עירית ראשון לציון (פד”י מא(139 ,133 (1) לאמור:

“משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות דעתו של השמאי שמונה על ידיו. בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדוייקת ומלאה, ואם חוות הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה.

מסקנה זו נובעת במידה רבה גם מדברים שנאמרו בבית משפט זה בע”א 323/85, בעמ’ 189. כפי שציינו שם, הרי מינוי מטעם בית המשפט של מומחה הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה כאמור, אין הצדדים צריכים ויכולים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, ובכך שכרם. הצדדים רשאים לדרוש הבהרות מן העד, כאמור בתקנה הרלוואנטית, ואף לחקור אותו, כפי שעולה מפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל”א-1971. אולם יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת. לצורך הענין שלפנינו יש להוסיף, שגם יכולתם להסתמך על דברי המומחים שלהם מצטמצמת, כי לפני בית המשפט מצויה חוות הדעת של מי שמונה על ידיו, היינו של מי שאינו מייצג צד בדיון, ובית המשפט הוא הפוסק בענין כוחה של חוות דעת של המומחה והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על ידיו של האמור בחוות הדעת. לא למותר להוסיף, כי בנסיבות כאלה גם מצומצמת יכולת ההתערבות של בית המשפט שלערעור בפסק דינה של הערכאה הראשונה. בענין זה גם הפנינו בע”א 3)323/85) הנ”ל לדברים שנאמרו בע”א 4) 167/59), בעמ’ .”1234

12. דברים החלטיים ומרחיקי לכת יותר באשר לכוחה של חוות דעתו של מומחה מוסכם מובאים על ידי פרופ’ א. הרנון בספרו דיני ראיות (חלק שני, הוצאת תשל”ז), בעמ’ 307:

“פסק בית המשפט על סמך דברו של המומחה המוסכם לא יתערב בית המשפט לערעורים אלא אם נראה לו שהמומחה עשה שגיאה גסה עד כדי כך שאפילו בית המשפט החסר ידע מקצועי באותו תחום יוכל לומר שדעתו מופרכת”.

ראה גם לוי קבלני בנין בע”מ נ’ אבו חמוד, ע”א 821/88, פד”י מד(2) .(771

כך במומחה הממונה על ידי בית המשפט ועל אחת כמה וכמה כך כשהמינוי הוא בהסכמת הצדדים.

13. במקרה שלפנינו אין כל מקום למסקנה, כי השמאי שמונה על ידי בית המשפט, שגה בחישוביו, עד שיהיה בכך כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט שלערעור.

כאמור בחוות דעתו:

“חישובי מבוססים על מחירי מכוניות חדשות והפחתת ערכן במשך תקופת השימוש שעברה מיום היותן חדשות, תולך התחשבות בתנאי היצע וביקוש בשוק”.

נטען כנגד השמאי שהתעלם מכך שהמשיב ניסה למכור את מכוניתו כשבוע לפני גניבתה, ללא הצלחה. לאור המכלול אין בכך כלום, ומכל מקום אין להסיק מכך דבר הפוגם באמינות חוות הדעת שתצדיק התערבות.

חוות הדעת נומקה כהלכה. אין כל פסול בכך שאת פרטי המשאית והתאריכים הרלבנטיים קבל המומחה מאת המשיב – התובע, מר יוסף אליהו, שהרי מדובר בנתונים אוביקטיביים בלבד. המערערים לא הצליחו להוכיח בפנינו, כי שורבבו לתוכנה של חוות הדעת נתונים או מידע סובייקטיבי, המשקפים אינטרס צר של המשיב.

טענותיהם של המערערים בדבר התעלמותו של השמאי מהמחירונים הרווחים בשוק אינה במקומה, שהרי סומכים עליו כמי שעל פי מומחיותו המקצועית ידע להעריך הדברים נכונה ולהגיע לכלל חוות דעת שתהא ככל האפשר מקובלת על שני הצדדים, תוך צמצום כוחם של הצדדים להביא ראיות נוספות, או להסתמך על חוות דעת אחרות של מומחים. משום שהוא כזה נעשה המינוי המוסכם מטעם בית המשפט (לענין זה ראה ע”א 792/88 ברזילי נ’ הוועדה המקומית לתכנון ובניה “זמורה” ואח’ פד”י מד(3) .(832 ,828

טענה אחרת בדבר חוסר תום לב או שרירות בפעולתו של המומחה אין בה ממש. חוות דעתו של המומחה עמדה בחקירה של הצדדים, נשקלה על ידי השופט המלומד, והתקבלה עליו כמהימנה, סבירה ומספקת לצורך הענין הנדון. לא עלה בידי המערערים למוטט את תוכנה של חוות הדעת בחקירתם כשם שלא עלה בידיהם להוכיח פסול כלשהוא באופן מתן חוות הדעת או נסיבות עריכתה.

הנה כי כן יכול גם יכול היה השופט המלומד לקבל את חוות הדעת כמהימנה וסבירה ולבסס עליה את פסק דינו.

לא הוצגה בפנינו כל ראיה ממשית או טענה כבדת משקל אשר תצדיק את התערבותנו בפסיקת השופט בדרגה הראשונה לענין קבלת חוות דעתו של המומחה. על כן טענת ערעור זו דינה להידחות.

מתן פסק דין בשלב קדם המשפט

14. בעניין זה טוענים המערערים מספר טענות:

א. הראשונה שבהן היא כי השמאי המוסכם על הצדדים, ואשר מונה בהחלטת בית המשפט, נחקר על ידי המערערים בישיבת קדם המשפטשלא כדין, שכן על פי סעיפים 147ו-148 לתקנות סדר הדין האזרחי, שופט רשאי בקדם משפט להורות על שמיעת עדותם של בעלי דין בלבד.

ב. כן טוענים המערערים כי לפי תקנה 150 על בית המשפט לקבוע בסופו של קדם המשפט תאריך לדיון, כפי שדרשו המערערות במקרה דנן, והשופט המלומד שגה בסרבו לעשות כן. לסברתם, יש בכך לא רק משגה דיוני אלא גם פגיעה מהותית שכן נשללה מהם האפשרות לפרוש את מסכת העובדות והראיות התומכות בהגנתם. לדעתם, זכותם להשיג על ההנחות העובדתיות שהניח המומחה, הנחות אותן שאב המומחה מפגישתו עם המשיב בלבד מחוץ לכתלי בית המשפט.

ג. לבסוף טוענים המערערים בענין זה כי פסק הדין ניתן בניגוד לסעיף 160 לתקנות אשר מורה על הגשת סיכומים לבית המשפט או השמעת סיכומים בפני בית המשפט בטרם ינתן פסק דין. בצעדו זה שלל בית המשפט, כך גורסים המערערים, את זכותם לסכם את הטיעון המשפטי הנשען על מסכת הראיות.

מטעמים אלה מבקשים המערערים להחזיר את הדיון לדרגה הראשונה לשם המשך ההליך המשפטי שנקטע בטרם זמנו.

15. כל טענותיהם של המערערים בסוגיה זו סבות סביב ציר מרכזי אחד שהוא מעמדו של קדם המשפט, ובמיוחד בשאלה אם מוסמך היה השופט המלומד בדרגה הראשונה ליתן פסק דין בשלב זה של המשפט.

אכן, כפי שנקבע לא אחת בבית משפט זה אין קדם המשפט מהווה את השלב הנכון של הדיון לגופו, אלא יש להותיר את הדיון הענייני והבאת העדויות למשפט עצמו – משמע, קדם המשפט מהווה בעיקרו הליך מקדמי לשם הכנת הדיון בתובענה (ראה דנ”א 21/89 כהן אורית נ’ אושיות חברה לביטוחבע”מ (פד”י מה(499 (3)).

16. עם זאת, תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, המפרט את סמכותו של שופט בקדם משפט, קובע בין היתר, לאמור:

“שופט בקדם משפט מוסמך –

(1) לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין… לברר מה הן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולערוך רשימת הפלוגתאות;

6. לקבוע, אחרי בירור עם בעלי הדין, את דרכי הוכחת הטענות ואת כשרותן של הראיות.

7. לקבוע את שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט, וכן את העניינים שיתבררו בנפרד;

8. לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;

9.   ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה;

10. להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו”.

אמור מעתה כי מטרתו העיקרית של שלב קדם המשפט הוא אכן יעול הדיון העתיד לבוא, קידומו והכנתו כראוי, אם על ידי בדיקת התביעה וההגנה עד כמה יש בהם מתום; אם על ידי הגדרת השאלות “האמיתיות” השנויות במחלוקת בין הצדדים; אם על ידי קביעת הדרך בה תוכחנה הטענות, וכן להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו כאמור בסעיף קטן (10), לרבות, כך יש להבין את ההוראה הכללית, מתן פסק דין כאשר סבור השופט כי בשל התיק לכך, ואין באותו שלב לאחר כל הבירורים המוקדמים עוד כל צורך בדיון נוסף.

כפי שקבענו בפסק דין בענין כהן אורית נ’ אושיות חברה לביטוחבע”מ הנ”ל, קדם המשפט הוא ביסודו הליך מקדמי שמכשיר את התיק לשמיעת הוכחות במועד שיקבע ובפלוגתאות שתיקבענה. אך לא שללנו שם את שברור על פי ההליך כאן, כי ניתן כבר בשלב זה, לאחר בירור הדברים וצמצום המחלוקת להגיע למצב שמאפשר מתן פסק דין על אתר.

17. אכן, כזהו המצב בעניננו. נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות כי ניתן היה ליתן פסק דין כבר בשלב קדם המשפט, שכן לא נותר עוד במה לדון בהמשך, כי הרי הכל כבר נתלבן.

מהן אותן נסיבות?

א.   ויתורו של התובע על טענתו הבסיסית לפיה סכום הפיצוי המגיע לו הוא הסכום כפי שצויין בפוליסה, ויתור אשר הביא לכך כי כל גדר המחלוקת בין הצדדים הצטמצם, למעשה, לשוויה של המשאית ביום האירוע.

משמע, אין מחלוקת יותר בין הצדדים למעט סוגיה זו. כל אשר נותר לקבוע לצורך ההכרעה בתיק זה הוא ערכה של המשאית ביום האירוע.

ב. מונה מומחה אובייקטיבי, נייטרלי ומוסכם על שני הצדדים אשר קבע את ערך המשאית בתביעה ליום האירוע.

ג. המומחה שמונה נחקר בבית המשפט על ידי שני הצדדים על חוות דעתו, אשר לובנה בפני השופט המלומד בדרגה הראשונה, אשר עשוי היה להתרשם ממהימנות המומחה. חקירה זו ייתרה, למעשה, את הצורך בשאלות הבהרה, כי ממילא כל אשר עשוי היה להישאל שם יכול היה להישאל ישירות בחקירה.

18. בנסיבות אלו, ולאור סעיפים קטנים (10),(9) לתקנה 134 לתקנות הנ”ל, המאפשרים מתן פסק דין לגופו של ענין, כאמור, לא היה, כאמור, כל מקום להארכת ההליכים שלא לצורך. משנותרה שאלה אחת ויחידה במחלוקת, ועל שאלה זו ניתנה תשובה ברורה ומספקת על ידי מומחה, שמונה בהסכמת הצדדים, כל שנותר לבית המשפט הוא לפסוק את הדין על פי השווי שקבע המומחה, שהיה אמין ומקובל עליו, ועל פי שיקול דעתו, שהרי במהלך קדם המשפט אמר כל בעל דין את דברו והבהיר עמדתו. אמנם לא קויים שלב מסודר של טענות סיכום מפי באי כוח בעלי הדין, אולם הטעון העניני המסכם הרי הושמע ונבלע בתוך הדיון בכללו, לענין הבקשה לקבוע התיק לשמיעת הוכחות והבאת ראיות נוספות, ובהשגות כנגד מסקנות המומחה.

במצב דברים זה בשל היה הענין למתן פסק דין ומשכך פעל בית המשפט אין כל מקום להתערב בפסיקתו.

פסיקת הצמדה וריבית

19. טוענים המערערים כי יש לקבוע שהסכום אותו הם נדרשים לשלם למשיב אמור להיות צמוד לדולר ארה”ב. לטענתם, עליית שער הדולר משפיעה על עליית מדד המחירים לצרכן. כדי למנוע מצב בו סכום יוצמד בתחילה לדולר, ואחרי כן יוצמד למדד המחירים לצרכן דבר שיביא להצמדה כפולה, בא תיקון תשמ”ד לחוק חוזה הביטוח התשמ”א-1981 וקבע כי בית המשפט ינקוט בשיטת הצמדה אחת לכל אורך הדרך.

20. לטענת המערערים, לאור סעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981, ולאור סעיפים 6(א)(6 ,(1(ב)(6 ,(1(ב)(3)(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ”א-1961, היה על בית המשפט לקבוע כי יש לשלם את הסכום שנפסק כשהוא מומר לשקלים על פי שער הדולר ביום התשלום בפועל ועליו מתווספת ריבית דולרית מתוך 30 ימים מיום מסירת התביעה כשיעור הריבית שמשלם בנק ישראללתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות דולריים. קביעה כזו היתה מתיישבת, לדעת המערערים, עם האמור בחוזה הביטוח ועם כוונת הצדדים המפורשת, אשר באה לידי ביטוי בכך שהצדדים קבעו כי הפוליסה תהא צמודה לשער הדולר.

יתר על כן, לטענת המערערים, הצדדים סברו בעת כריתת החוזה כי ההצמדה לשער הדולר מבטאת את ערך השוק של הרכב, ולכן יש לתת תוקף להסכם שבין הצדדים לענין שיטת ההצמדה.

21. מנגד טוען המשיב כי לאור תנאי הפוליסה והרשימה שצורפה לה, מן הראוי היה להצמיד את הסכום שנפסק למדד המחירים לצרכן, ואכן כך עשה השופט המלומד. כל התשלומים על פי הפוליסה נקובים בשקלים, ודבר זה מלמד על אופיה של הפוליסה . לכן טוען המשיב כי היה צריך להמיר את הסכום לערכו בשקלים ביום האירוע (20.6.85) ולא ביום מתן פסק הדין, ועל סכום קרן זה לפסוק הצמדה וריבית כקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ”א-1961, ואכן כך עשה השופט המלומד בדרגה הראשונה.

22. חוק חוזה הביטוח קובע בסעיף 28 לאמור:

“28.(א) על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותםבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ”א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח, וריבית בשיעור של 4% לשנה מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי החוק האמור.

(ב) חושבו תגמולי הביטוח, או חלקם, כערכם בתאריך שלאחר קרות מקרה הביטוח, יתווספו עליהם או על חלקם, לפי הענין, הפרשי הצמדה מאותו תאריך בלבד.

(ג) היה המבטח חייב להחזיר למבוטח או למוטב דמי ביטוח, יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף קטן (א) מיום היווצר החיוב.

(ד) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ; על תגמולי ביטוח כאמור תתווסף, מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה, ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות, באותו מטבע, שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חדשים מכספי פקדונות תושב כמשמעותם בהיתר הפיקוח על המטבע, התשל”ח-1978; שילם בנק ישראל בתקופה שמתום 30 הימים האמורים עד ליום התשלום בפועל שיעורים שונים של ריבית כאמור, תחושב הריבית המשולמת כך שלגבי כל תקולפה של שלושה חדשים יחול שיעור הריבית ששילם בנק ישראל כאמור ביום הראשון של אותה תקופה”.

23. אמור מעתה הכלל הנוהג בתגמולי הביטוח הינו הפרשי הצמדה כמשמעותםבחוק פסיקת ריבית והצמדה וריבית בשיעור של 4 אחוזים לשנה, כקבוע בס”ק (א) לסעיף .28

אולם, ס”ק (ד) לאותו סעיף מציב חריג לכלל: תגמולי ביטוח המשולמים במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ – לא יוחל הכלל של ס”ק (א) אלא תתווסף ריבית בלבד שתחושב כמפורט בסעיף.

24. ;בע”א 2778/90 איתן חברה לביטוחבע”מ נ’ רמי ונטורה (טרם פורסם) אמרנו:

“סעיף 28 לחוק הנ”ל הוסף, כדי למנוע מחברות ביטוח “לעשוק” לקוחות בתקופות בהן האינפלציה שחקה כל חלקה טובה. המגמה היא שחברת הביטוח תחוייב בהצמדת הסכומים, כך שבהשהיית תשלום הכספים לא תצא נשכרת.

בשנת תשמ”ד הוספה, בתיקון לחוק הנ”ל, הוראת סעיף 28(ד). התיקון הוצדק בנימוק שתגמולי הביטוח המשולמים או מחושבים במטבע זר שומרים על ערכם הריאלי ואין צורך בתוספת הצמדה לגביהם (ה”ח תשמ”ג בעמ’ 8). וראה גם ספרו של ד’ ששון דיני ביטוח, תשמ”ו-1986 בעמ’ .(154-153

משהוצמדה הפוליסה אל הדולר הרי היא באה מקרבו של סעיף 28(ד) ולא לקרביו של סעיף 28(א) ואין מקום לשנות מקביעה זו ולכך מספר הנמקות:

האחת – חוק פסיקת ריבית והצמדה קובע בסעיף 6 שבו שלא יפסקו ריבית והצמדה לפיו באם קיימת בחיקוק דרך אחרת להבטחת הזוכה מפני פיגור בתשלום.

השניה – התערבות בבחירת הצדדים וכפיית ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תהיה הן עקיפת אומד דעתם של הצדדים שהוא המנחה בפרוש חוזים (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל”ג-193), ברגע שנקבעה בחוזה דרך הצמדה מסויימת, חובה על הצדדים לקיימה, אפילו עם הזמן הכדאיות נוטה להסדר אחר. (וראה גם פסק דין שפורסם לאחרונה ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ (פ”ד מד(4) 595) בו קבע השופט מלץ שיש לכבד דרך הצמדה דולרית שקבעו הצדדים בחוזה, אף אם הוגשה תביעה לערכאות בגין חוזה זה. שם בעמ’ 605). ולכן הפוליסה אשר הסכומים שבה הוצמדו לדולר תחושב לפי הדולר עד ליום התשלום”.

ראה גם ע”א 51/89 מנורה חברה לביטוחבע”מ נ’ יעקב סדובניק (טרם פורסם) שניתן לאחרונה בבית משפט זה מפי כבוד השופט גולדברג.

במאמר מוסגר אציין כי החיוב בריבית הוצג בהצעת החוק כאמצעי נוסף שימריץ את המבטחים לשלם בהקדם גם כאשר התגמולים משולמים במטבע חוץ.

25. אכן כזהו המצב בענין דנן. השופט המלומד בדרגה הראשונה קבע מפורשות כי הנתבעים מחוייבים הדדית “לשלב לתובע סך של 45,500 דולר של ארה”ב לפי ערכם בשקלים ביום 20.6.85”. זהו בדיוק המקרה אליו מכוון סעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח.

אמנם התשלומים המבוצעים בהתאם לפוליסה שקליים הם, אך ברור וגלוי מהפוליסה ומהנספחים שצורפו אליה כי כוונתם של הצדדים היתה כי התשלום שיבוצע בגין אירוע ביטוח, אם יתרחש כזה, יהיה בשקלים, אך סכומו יחושב לפי ערך הדולר ביום האירוע. אכן כך בוצע התשלום של הסכום הראשון שהועבר לידי המשיב, וכך יש לנהוג גם ביחס להפרש שטרם שולם. משמע, יש לחשב את אותו סכום לפי ערך הדולר מיום האירוע, ומאותו תאריך לנהוג כמצוות סעיף 28(ד) שחל על המקרה דנן, כשם שנפסק בע”א 2778/90 הנ”ל, כלומר תוספת ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראללתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות באותו מטבע שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חודשים מכספי פקדונות תושב.

26. דרך הוכחת שיעור הריבית הבנקאית היא כדרך הוכחת ריבית רגילה, וזאת לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, והחישוב יעשה בהתאם.

במקרה דנן הוגש עותק מתעודת עובד ציבור באשר לשיעורי הריבית שבנק ישראל משלם על כספי פקדונות דולריים, ועל פי תעודה זו יש לקבוע בהתאם את שיעור הריבית.

27. מכאן שהמערערים צודקים בהשגותיהם בנושא זה ודין חלק זה של ערעורם להתקבל.

הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין

28. המערערים חוייבו בשכר טרחת עורך דינו של התובע לפי קביעתו של השופט המלומד בדרגה הראשונה מהנמוק ש”לא היה כל מקום לנהל המשפט אחרי חוות הדעת של המומחה המוסכם”.

29. למרות שהנימוק הנ”ל אינו מקובל עלינו אין אנו מוצאים כל טעם בטענות המערערת אשר יצדיק את התערבותנו. הלכה היא מלפני בית משפט זה כי רק בנסיבות יוצאות מן הכלל תתערב הערכאה השניה בנושא ההוצאות. ככלל אין בית משפט זה רואה בעין יפה ערעור על שכר הטרחה שנפסק על ידי הערכאה הראשונה (ע”א 244/87 קוש ואח’ נ’ כהן וערעור שכנגד, פד”י מג(23 ,15 (1).

30. במקרה דנן עולה מחוות דעתו של המומחה, אשר מונה על ידי בית המשפטבהסכמת הצדדים, ואשר השופט בדרגה הראשונה קיבלה כמהימנה וכסבירה לצורך פסק הדין, שהסכום אשר התובע היה זכאי לקבל גדול בכ-36 אחוזים מהסכום אותו העבירו המערערים למשיב.

אלמלא הגישו תביעתם, עמדו על דרישתם, והוכיחו כי בעיקרו של דבר הדין עמם לא היו זוכים לקבל את כל המגיע להם. משזכו חלקית בתביעתם זכאים הם כפועל יוצא גם בהוצאות מתאימות.

מכאן שחלק זה בערעור דינו להידחות.

31. אשר על כן, כסיכומו של דבר נדחה הערעור לסעיפיו השונים למעט פסיקת הריבית וההצמדה. בסוגיה זו קיבלנו את עמדת המערערים כמובאר בסעיף 25 לעיל ויש לנהוג לענין זה כקבוע שם, משמע לחשב את ההפרש אשר צריך להיות משולם לפי ערך הדולר ביום האירוע (20.6.85) ומאותו יום להenter) ית כקבוע בסיפא סעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח בהתאם לתעודת עובד הציבור שהוגשה לנו לענין שיעורי הריבית שבנק ישראל משלם על כספי פקדונות דולריים.

בנסיבות המקרה, משזכו המערערים חלקית בערעורם אך נדחו בחלק האחר, לא יהא צו להוצאות בדרגה זו.

השופט ג. בך

אני מסכים

השופט א. גולדברג

אני מסכים

החלט כאמור בפסק דינו של השופט ד. לוין.

ניתן היום יט בתמוז תשנ”ב (20.7.92).

Switch to mobile version