Search
לחיפוש מתקדם


ע"פ 1839/92ע"פ 1532/92 עאטף אשקר (המערער בע"פ /)מדינת ישראל (המערערת בע"פ /) - נגד - מדינת ישראל (המשיבה בע"פ /)עאטף אשקר (המשיב בע"פ /) בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים המשנה לנשיא א' ברקהשופט מ' חשיןהשופט י' קדמי פ ס ק - ד י ן ..

ע”פ 1839/92
ע”פ 1532/92

עאטף אשקר (המערער בע”פ 1839/92)
מדינת ישראל (המערערת בע”פ 1532/92)

נגד

מדינת ישראל (המשיבה בע”פ 1839/92)
עאטף אשקר (המשיב בע”פ 1532/92)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

[17.8.94, 4.9.94]

המשנה לנשיא א’ ברק
השופט מ’ חשין
השופט י’ קדמי

ערעור על פסק דיןבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.2.92 בת.פ. 167/90 שניתן על ידי כבוד השופט א. כהן

עו”ד מ. זיו – בשם המערער
עו”ד נ. חן אור – בשם המשיבה

פ ס ק – ד י ן

השופט י. קדמי

1. פתח דבר

א. בפנינו שני ערעורים – אחד מטעם הנאשם והשני מטעם התביעה – כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת”פ 167/90, לפיו הורשע הנאשם בעבירות הבאות: החזקת סמים מסוכנים, לפי סעיף 7(א)+(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש); החזקת נשק והובלתו שלא כדין, לפי סעיף 144(א)+(ד) לחוק העונשין; והחזקת שטרי כסף מזוייפים, לפי סעיף 2)462) לחוק העונשין.

ב. בגין הרשעתו בעבירות האמורות – וכן בעבירות הקשורות בנסיון ליבוא סם מסוכן (קוקאין) בכמות של כ- 4 ק”ג דרך הגדר הטובה, שיוחסו לו בת”פ 175/89 (בימ”ש מחוזי נצרת), ובעבירות של תקיפת שוטר והיזק בזדון, 0יוחסו לו בת”פ 428/90 (בימ”ש שלום קרית שמונה), אשר צורפו לבקשתו לתיק הנוכחי לאחר שהודה בהן – נדון הנאשם לאחת עשרה שנים מאסר, מתוכן שמונה וחצי שנים לריצוי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי.

ג. ערעור הנאשם מכוון כנגד ההרשעה וכנגד חומרת העונש; ואילו ערעור התביעה מכוון כנגד קולת העונש.

2. העובדות להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:

א. ביום 19.1.90, נתגלתה באקראי, ע”י עוברי אורח, חבית, שהיתה מונחת בצורה מעוררת חשד מעבר לשולי הכביש היורד מן הכרמל בואכה עתלית, כ-300 מ’ אחרי הכניסה לקיבוץ בית אורן (להלן: החבית).

ב. למקום הוזעקה המשטרה והתברר כי החבית הכילה את הפריטים הבאים:

(1) סמים מסוכנים

(א) 31 אריזות ובהן הרואין במשקל כולל של למעלה מ-6 ק”ג.

(ב) 3 אריזות ובהן כ-261 גרם קוקאין.

(ג) 8 אריזות ובהן כ-710 גרם אבקת ברביטול.

(2) כלי יריה

(א) רוס”ר גלילון, רוס”ר אמ-16 ואקדח אפ.אנ.

(ב) תחמושת לרוס”ר.

(ג) חלקי חילוף לרוס”ר, מחסנית לאקדח.

(3) שטרי כסף מזוייפים 40 שטרות של 100 דולר של ארה”ב כל אחד.

ג.

(1) אריזות הסמים המסוכנים הוחזקו בקופסאות פלסטיק, שנשאו עליהן רישומים בכתב יד, בשפה העברית, כדלקמן:

(א) קופסה – בצבע ירוק – שעל הדופן החיצוני שלה רשום בכתב יד: “פרסי, 6 יח’ = 1.5”; ומתחתיו: “מצויין”.

(ב) קופסה – בצבע ירוק – שעל הדופן שלה רשום בכתב יד:

“דביק 4 יח’ = 1 ק”ג”; ומתחתיו “לבן 2 יח’ = 1 ק”ג”. (ג) קופסה של משחת קלין עם מכסה צהוב, שעליו רשום בכתב יד:

“קפ” 500 פרסי קריסטל -420″.

(2) בנוסף לרישומים האמורים, נתגלו בבדיקת תוכנה של החבית הממצאים הבאים:

(א) שתי פתקאות ודף ממחברת שנשאו עליהם רישומים שונים בכתב יד רובם בעברית וחלקם בערבית.

(ב) שתי טביעות אצבע ושלש טביעות כף יד על גבי שקית ניילון גדולה, שעטפה מפה טופוגרפית של ישראל.

ד. בבדיקת המימצאים האמורים במחלקת הזיהוי הפלילי שבמטה הארצי של משטרת ישראל (להלן: מז”פ) נקבע:

(1) אחת מטביעות האצבעות ושלש טביעות כף היד, שנתגלו על גבי שקית ניילון כאמור – הן של הנאשם; ואילו טביעת האצבע הנוספת – היא של בעל חנות למסחר בחומרי בנין, המצוייה במקום מגוריו של הנאשם, המוכר שקיות פלסטיות מן הסוג שעליו נמצאו הטביעות.

(2) כתב היד ברישומים בשפה העברית, שנמצאו על גבי קופסאות הפלסטיק (3 רישומים) ועל גבי שני הפתקים, זהה לדוגמאות כתב ידו של הנאשם “במידה שאינה מותירה… ספק של ממש שהרישומים נכתבו על ידו”; ואילו כתב היד ברישומים בשפה הערבית “מתאימים לדוגמאות כתב יד… (של הנאשם – י.ק.)… אך בשל חוסר דוגמאות מתאימות לא… (יוכל הבודק – י.ק.) … להגיע לדרגת זהות החלטית יותר”.

ה. על סמך תוצאות הבדיקות במז”פ – בדיקת טביעות האצבע וכף היד והשוואת כתב היד ברישומים השונים – יוחסה לנאשם האחריות להחזקת הסמים, כלי הנשק והדולרים המזוייפים שנמצאו בחבית.

ו.

(1) הנאשם לא כפר בכך שטביעת האצבעות וטביעות כף היד שנמצאו על גבי שקית הניילון, הן שלו. ברם – טענתו היתה כי הן הוטבעו בנסיבות “כשרות”, לאמור: באופן שלא ניתן לראות בהן הוכחה להחזקת תוכנה של החבית על ידו.

(2) גירסת הנאשם בהקשר זה היתה, כי בשעתו עסק בשיפוץ מבנים, ולצורכי עיסוקו רכש בחנותו של בעל טביעת האצבע הנוספת פריטים שונים וביניהם שקיות מניילון; ואפשר גם אפשר, שהותיר טביעות אצבע וכף יד על גבי השקית – שנמצאה לאחר מכן בחבית – שעה שרכש כמותה לצרכי עבודתו.

(3) גירסה זו של הנאשם נתמכה בעדותו של בעל החנות – אשר העיד כי הנאשם רכש בחנותו כשנה קודם לכן, פריטים שונים וביניהם שקיות ניילון – ובית המשפט מצא כי יש בהסבר זה כדי ליטול מכוחן הראייתי של הטביעות באופן ש”משקלה של טביעת האצבע הינו מועט ואיננה מספיקה, כשהיא לבדה, כדי להביא להרשעת הנאשם. לכל היותר יש בה כדי להטיל חשדות רציניים”.

ז.

(1) מאידך גיסא, קרא בא כוח הנאשם תגר על תוצאות ההשוואה שערכה מומחית מז”פ – הגב’ אנקונה – בין הרישומים שנתגלו בחבית כמתואר לעיל, לבין דוגמאות כתב יד אקראיות של הנאשם, שהושגו במהלך החקירה המשטרתית.

(2) בא כוח הנאשם הציג במהלך הדיון חוות דעת מומחה מטעמו – הגב’ ברייר, מארה”ב – אשר קבעה: בשלב ראשון, על פי צילומים של הרישומים שהועברו אליה, כי “לא מצאה זהות מוחלטת בין כתב היד המופיע על המסמכים… לבין כתב היד של הנאשם”; ואילו בשלב השני, לאחר שהגיעה לארץ למתן עדות ובחנה את המסמכים המקוריים, כי ישנה “זהות שאינה מוחלטת המתאימה לדרגה 4” בסולם ההתאמה שהוגש על ידי התביעה, כאשר מומחית התביעה מסווגת את ההתאמה שהיא מצאה – בדרגה 2 של אותו סולם.

(3) כמוסבר בפסק הדין: דרגה 4 משמעה ש”קיימת אפשרות שהכתב שבטיעון נכתב על ידו” (ע”י הנאשם – י.ק.); בעוד שדרגה 2 אומרת התאמה וזהות “כמעט מוחלטת”, בין הדוגמאות שבטיעון לבין כתב ידו” (של הנאשם – י.ק.). (דרגה 1 מבטאת, על פי הסולם האמור, זהות מוחלטת.)

ח.

(1) שתי המומחיות העידו במהלך הדיון בבית המשפט קמא, ונחקרו ארוכות על הכשרתן, יכולתן המקצועית ואמינות הבדיקות וחוות הדעת שניתנו על ידן.

(2) בית המשפט המחוזי בחן את עדויותיהן של שתי המומחיות בצורה יסודית והגיע לכלל מסקנה – על רקע של הנמקה מפורטת – כי יש להעדיף את עדותה של מומחית התביעה על פני עדותה של מומחית ההגנה.

(3) לצד הקביעה האמורה, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי כאשר נתבקש הנאשם ליתן דוגמאות כתב יד “מוכתבות” לצרכי השוואה – בנוסף ולצד דוגמאות כתב היד ה”אקראיות” שנתפסו במהלך החקירה – הוא ניסה לשנות את כתב ידו הטבעי, מתוך כוונה לסלף את תוצאות ההשוואה; ובית המשפט ראה במעשהו זה של הנאשם משום התנהגות מפלילה בעלת משקל ראייתי לחובתו.

ט. לאחר בחינת חומר הראיות שבא בפניו, החליט בית המשפט המחוזי להרשיע את הנאשם בעבירות נושא האישום כשהוא סומך את ההרשעה על הראיות הבאות:

(1) “זהות כמעט מוחלטת”, שמצאה מומחית התביעה, בין כתב היד ברישומים, שנמצאו בחבית, לבין דוגמאות אקראיות של כתב ידו של הנאשם, שנתפסו במהלך החקירה.

(2) ה”חשד”, שהותירו טביעת האצבעוטביעות כף היד של הנאשם, שנמצאו על גבי שקית הניילון שהיתה בחבית.

(3) המשקל המחזק של נסיונו של הנאשם לסלף את תוצאות בדיקת ההשואה של כתבי היד, על ידי שינוי כתב ידו הטבעי בדוגמאות המוכתבות, שנעשו על ידו במהלך החקירה.

3. הערעור כנגד ההרשעה להלן בתמצית עיקרי הטענות שהעלה בא כוחו של הנאשם כנגד הרשעת שולחו:

א. שגה בית המשפט המחוזי בכך, שהותיר משקל ראייתי לחובתו של הנאשם לטביעות האצבע וכף היד, שנמצאו על גבי שקית הניילון, על אף שקיבל את ההסבר שניתן על ידי הנאשם להימצאותן של הטביעות על גבי אותה שקית.

ב. שגה בית המשפט המחוזי בכך, שהעדיף את חוות דעתה של מומחית התביעה על פני חוות דעתה של מומחית ההגנה; ומכל מקום – שגה בית המשפט המחוזי בכך שסבר כי ניתן ליחס לחוות דעתה של מומחית מז”פ משקל ראייתי מספיק לביסוסה של הרשעה בפלילים.

דגש מיוחד, בהקשר זה, מייחס בא כוח הנאשם לעובדה, שמומחית התביעה שינתה את עמדתה לרעת הנאשם בפרק הזמן שבין תחילת החקירה לבין הכנת חוות הדעת לבית המשפט, כפי שיוצג בהמשך.

ג. שגה בית המשפט המחוזי בכך, שקיבל את סברת מומחית התביעה לפיה ניסה הנאשם לשנות את כתב ידו הרגיל, בתיתו דוגמאות כתב יד “מוכתבות”; ומכל מקום – שגה בית המשפט המחוזי בהעניקו משקל ראייתי “מחזק”, לנסיון כזה מצד הנאשם, אפילו התרחש בפועל כפי שטוענת מומחית מז”פ.

4. ההכרעה בערעור

א. חוות דעת מומחה – הערכתה והעדפתה

(1) אכן, מקום שבו מתייצבים בפני בית המשפט שני מומחים מטעמם של שני יריבים ובית המשפט נדרש להכריע ביניהם – מלאכתו של בית המשפט אינה קלה כלל ועיקר: בית המשפט אינו “מומחה-על” בתחומי המדע המגוונים הנפרשים בפניו; ואף על פי כן – עליו להכריע בין מומחים המציגים חוות דעת נוגדות באותם תחומים.

ואכן, בבואו להכריע בין מומחים, אין בית המשפט שם עצמו “מומחה-מכריע” ביניהם, ומטבע הדברים שאין הוא מפעיל לענין זה שיקול דעת מקצועי; אלא – גם בהקשר זה פועל בית המשפט כערכאה שיפוטית, ומפעיל לצרכי ההכרעה בין המומחים שיקול דעת שיפוטי, על בסיס הידע המשפטי, נסיון החיים השיפוטי והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש כאשר הוא מתבקש להכריע בין גירסאות סותרות.

(2) ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית – במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית – במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה – נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה.

(3) במקרה דנן הושם הדגש על האמינות המקצועית, ועל כן, נדרש בית המשפט: לבחון – ולהשוות – את רמתה המקצועית של כל אחת משתי המומחיות שהופיעו בפניו, לתת דעתו לטיב ואופי הבדיקה שנעשתה על ידי כל אחת מהן, ולהכריע בשאלה איזו משתי חוות הדעת מקובלת עליו כבסיס אמין במידה הדרושה לקביעת ממצאים בהליך שמתקיים בפניו.

ב. רמתן המקצועית של המומחיות

(1) מרכיבים מרכזיים של רמה מקצועית של מומחה נעוצים בשנים: ראשית – בהכשרתו המקצועית הבסיסית; ושנית – בנסיונו המקצועי, ובהשתלמויות המעשירות את ידיעותיו.

(2) הכשרתה המקצועית של מומחית התביעה – הגב’ אנקונה – היתה בדרך של “חניכות”, תוך עבודה מעשית במז”פ במשך למעלה מעשרים שנה, לצידה של המומחית שקנתה לה מוניטין בארצנו, הגב’ ורדה תמיר, אשר פעלה והתמחתה בתחום זה במז”פ במשך שנים ארוכות והעמידה תלמידים רבים; ונסיונה המעשי של מומחית התביעה – מתבטא בפעילות ממושכת ורצופה של השוואת כתבי יד ובדיקת מסמכים במשך שנים רבות – למעלה מעשרים שנים – במסגרת מז”פ, הכוללת כתיבת חוות דעתלבתי משפט כחלק בלתי נפרד מעיסוקה השגרתי. (ראה בנושא זה: ע”פ 436/88, מג(555 (1 (רבינוביץ); ועיין גם – ע”א 70/88, מד(34 (3 (פז נ’ אלון); וכן – ע”פ 410/72, כח(256 (1 (קיזל).)

(3) הכשרתה המקצועית של מומחית ההגנה – הגב’ ברייר – נרכשה בעבודה ובלימודים במסגרת קורס שעברה אצל פרופ’ קליין בארה”ב; ומסתבר כי נסיונה בהשוואת כתבי יד ומסמכים אינו רב והיא לא הופיעה – ומכל מקום לא הרבתה להופיע – בבתי משפט לצרכי מתן חוות דעת בתחום זה.

בית המשפט המחוזי לא התעלם מעיסוקיה הציבוריים של מומחית ההגנה בתחום של “בדיקת מסמכים”. ברם, כפי שניתן ללמוד מן החומר הכתוב שהוצג בהקשר זה, נראה כי פעילותה התמקדה בהצגת הנושא ולא בעבודה מעשית שדרשה הגנה על חוות דעת בבתי המשפט.

(4) על פי החומר שבא בפניו בהקשר זה, רשאי היה בית המשפט להגיע לכלל מסקנה שהכשרתה המקצועית של מומחית התביעה עולה על זו של מומחית ההגנה, ככל שמדובר בהכנת חוות דעת מקצועיות לבתי משפט בקשר להשוואת כתבי יד, במגמה לקבוע זהות בין כתבי יד שונים.

ג. אמינותה של בדיקת ההשוואה שערכה מומחית התביעה בפי בא כוחו של הנאשם שורה של טענות כנגד אמינותה של בדיקת ההשואה שערכה מומחית התביעה, בין הרישומים שנמצאו בחבית לבין הדוגמאות האקראיות של כתב ידו של הנאשם, ולהלן המרכזיות שבהן:

(1) קיומה של סדרת “מיגבלות” אובייקטיביות לקיומה של השוואה אמינה בין כתבי יד, הנעוצות בעיקר בכך: שכמות הרישומים העומדים לבדיקה מצומצמת ביותר ושהרישומים שבטיעון נעשו בכלי כתיבה, ועל גבי משטחי כתיבה ובתנאי כתיבה שונים לחלוטין מאלה שאליהם הם מושווים. מיגבלות אלו שוללות, על פי חוות דעתה של מומחית ההגנה, את האפשרות להגיע למימצא אמין בדרגת הוודאות שאליה הגיעה מומחית התביעה.

ה”מיגבלות” האמורות זכו להתייחסות מפורטת בהכרעת הדין; ואנוכי לא מצאתי טעם, שלא לקבל את מסקנתו של השופט קמא, לפיה לא היה בהן כדי למנוע קיומה של בדיקה נאותה, או כדי ליטול מאמינותה של חוות הדעת של מומחית התביעה.

ה”מיגבלות” שמדובר בהן, מלוות מטבע הדברים בדיקות השוואה רבות, והבודק המנוסה יודע כיצד להתיחס לקיומן ולהביאן בחשבון בין השיקולים שעל פיהם הוא מגיע בסופה של בדיקה לחוות דעתו, באופן שהמסקנה שאליה הוא מגיע “משקללת” את המיגבלות ומטמיעה אותן בבסיסה. כפי שמצא השופט קמא – וזאת, בין היתר, גם בהסתמך על ספרות מקצועית – המדובר במיגבלות שיש להתמודד איתן ולהביאן בחשבון, ולא במיגבלות המונעות קיומה של בדיקה ושוללות קביעת עמדה אמינה.

עמדתו של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי בענין זה מקובלת עלי ולא מצאתי עילה שלא לאמצה.

(2) אי יכולת לסמוך על חוות דעתה של מומחית התביעה, בשל כך שמומחית זו אינה עקבית, והיא שינתה את מסקנתה במהלך החקירה לטובת התביעה: בתחילה, כאשר נתבקשה ליתן חוות דעת ראשונית על מנת לתמוך בבקשה להחזקת הנאשם במעצר כ”חשוד”, שיגרה לצוות החוקרים מברק שבו נרשם: “מצאתי התאמה בין הרישומים… ובין כתב היד של … ולדעתי קיים חשד שהרישומים נכתבו על ידו”, לאמור: רמת הוודאות שהנאשם הוא הרושם אינה מעבר ל”חשד”; ואילו מאוחר יותר, בחוות הדעת שצורפה לחומר החקירה והוצגה בבית המשפט במהלך הדיון, נרשם: “מצאתי זהות בין הרישומים…

לבין דוגמאות כתב יד… במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש שהרשומים הנ”ל נכתבו על ידו”.

לדעת בא כוח הנאשם, לא ניתן לסמוך על חוות דעתה של מומחית, המשנה את דעתה מן הקצה לקצה במהלכה של החקירה – ללא הסבר אוביקטיבי מתקבל על הדעת – באופן שעל פניו נראה כהתאמה מלאכותית של תוצאות הבדיקה לצרכי התביעה.

בית המשפט המחוזי בחן טענה זו ביסודיות הראויה וקיבל את הסברה של מומחית התביעה לפיו יש להבחין: בין חוות דעת ראשונית, המועברת בלחץ זמן במברק לגוף החוקר לצרכיה האופרטיביים של החקירה בדבר קיומו של “חשד” המצדיק המשך החקירה והעמקתה, לרבות מעצרו של החשוד; לבין מסמך המציג חוות דעת מסכמת כראיה במשפט לצרכי הוכחת אשמתו של הנאשם במסגרת הכוללת של חומר הראיות שעומד לרשות התביעה.

ההבחנה וההסבר מקובלים עלי, וגם בהקשר לטיעון זה לא מצאתי בסיס לדחיית עמדתו של השופט קמא.

(3) קיומם של “מימצאים נוגדים” ברישומים שנבדקו – עליהם מצביעה מומחית ההגנה – השוללים לדעתה את האפשרות לקבוע זהות בין הרישומים שבטיעון לבין דוגמאות כתב ידו של הנאשם ברמת הוודאות שקבעה מומחית התביעה.

בית המשפט המחוזי בחן טענה זו כדבעי ומצא: כי לא במימצאים “נוגדים” המדובר, אלא-במה שמכונה בפי המומחים בתחום השוואת כתבי היד, “וריאציות”; וכי אין בקיומן של אלו כדי לפגוע ביכולת ההשוואה או באמינות תוצאותיה, כל עוד מתייחס אליהן המומחה כפי שמתחייב מקיומן. לא מצאתי עילה להתערב במסקנתו של השופט קמא, שאין ב”ניגודים” – קרי ה”וריאציות” – שעליהם מצביעה מומחית ההגנה, כדי לפגום במסקנותיה של מומחית התביעה.

ד. משקלה הראייתי של חוות דעתה של מומחית ההגנה

(1) בא כוח הנאשם לא הסתפק בתקיפת אמינותה של חוות דעתה של מומחית התביעה, אלא הוסיף וטען כי די בעצם קיומה של חוות דעת נוגדת של מומחית ההגנה כדי ליטול ממשקלה של חוות הדעת של מומחית התביעה; ומכל מקום – קיומה של חוות הדעת הנוגדת אינו מאפשר לקבוע ממצא מרשיע על פי חוות דעתה של מומחית התביעה לבדה, כראיה יחידה.

(2) בית המשפט המחוזי לא התעלם מחוות דעתה של מומחית ההגנה, אלא, אדרבא – בחן אותה לגופה, ומצא כי אין לסמוך עליה, תוך שהוא מעיר, בין היתר, את תשומת הלב להיסוסים וחוסר החלטיות מצידה: בתחילה – כאשר ביצעה את הבדיקה על פי צילומים הגיעה לכלל מסקנה כי “המסמכים שבאקראי והמסמכים שבטיעון (הפתקים וקופסאות הפלסטיק) אינם מצביעים על יוצר משותף”; ומאוחר יותר, כאשר הגיעה ארצה ובדקה את המסמכים המקוריים, קבעה: “סבירות שנכתבה על ידו היא נמוכה. לדעתי, יש סיכויים קלושים מאד שזה נכתב על ידו”; ואילו, בסופו של דבר, במהלך חקירתה הנגדית אמרה:

“הייתי אומרת שבתחום הניגוד שמצביע בכיוון של שני כותבים”.

בסיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי לא ראה ליתן לחוות דעתה של מומחית ההגנה משקל של ממש ולמעשה דחה אותה; ואנכי לא מצאתי להתערב בעמדה שנקט בהקשר זה.

ה. סיכום

(1) לאחר שעימת את שתי חוות הדעת, האחת כנגד רעותה, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי יש להעדיף באורח מוחלט את חוות דעתה של מומחית התביעה על זו של מומחית ההגנה; וזאת – הן בהתחשב בהכשרה האישית ובנסיון המעשי של כל אחת מהמומחיות; והן על בסיס בדיקת טיבה של הבדיקה שנערכה על ידי מומחית התביעה על רקע ההשגות שהעלתה בענין זה מומחית ההגנה.

(2) בטיעוניו בפנינו בקש מאתנו בא כוחו של הנאשם להעביר תחת שבט הבקורת את הצורה שבה בחן בית המשפט המחוזי את אמינותה של בדיקת ההשוואה שקיימה מומחית התביעה ואת מסקנתו בדבר העדפתה של חוות דעתה על זו של מומחית ההגנה.

חזרתי ובחנתי את שתי חוות הדעת על רקע העדות שמסרו השתיים במהלך הדיון, ולא מצאתי טעם לסטות מן המסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

(3) ולא למיותר יהיה לציין כאן, כי מומחית התביעה פרשה בפני בית המשפט את תיק העבודה שלה, באופן שבית המשפט יכול היה לעקוב אחר הדרך שבה קיימה את ההשוואה בין הרישומים השונים, ולבחון בעצמו את מימצאיה של ההשוואה (לחובת המומחה בהקשר זה – ראה: ע”פ 410/72, כח(256 (1, קיזל; ע”פ 889/79, לו(498 (4, חמו).

ויתירה מזאת: בית המשפט המחוזי יכול היה לקיים, וקיים בעצמו, “בדיקת השוואה” זוטא, על פי “ניירות העבודה” שהציגה בפניו מומחית מז”פ והתוצאה שאליה הגיע זהה לזו שאליה הגיעה המומחית. (ראה בהקשר זה:

ר”ע 530/82, לח(344 (2, עטר בע”מ נ’ מ”י).

5. השוואת כתב יד כבסיס להרשעה

א. הלכה פסוקה היא, כי ניתן לבסס הרשעה על פי תוצאותיה של בדיקת השוואה בין כתבי יד, כראיה יחידה; ובלבד – שניתן להעניק לבדיקת ההשוואה את מלוא המשקל הראייתי, ושתוצאתה הינה “זהות מוחלטת” בין כתב היד היד המסבך לבין כתב ידו של הנאשם. (ראה: ד”נ 13/71, דף לפרקליט 95 (טל); וע”פ 352/71, כו(110 (2 (טל).)

ב. במקרה דנן נתמלאו שתי הדרישות האמורות: מחד גיסא – נמצא כי בדיקת ההשוואה, שערכה מומחית התביעה – שיכולתה המקצועית לא עורערה – נערכה כהלכה ובמיומנות ראויה; ומאידך גיסא – תוצאתה של בדיקת ההשוואה היא: “זהות … במידה שאינה מותירה… ספק של ממש” שהרישומים המסבכים נכתבו בידי הנאשם.

ג. בית המשפט המחוזי לא הסתפק בתוצאה האמורה של השוואת כתב היד, וצירף לה שני גורמים ראייתיים נוספים: האחד – “החשד” הנעוץ בהימצאות טביעות האצבע וכף היד של הנאשם על גבי שקית הניילון שנמצאה בתוך החבית, כאשר ההסבר שהנאשם נתן להימצאותן שם מאבד את כוחו לנוכח תוצאות השוואת כתב היד; והשני – נסיונו של הנאשם לשבש את השוואת כתבי היד, על ידי סילוף כתב היד בדוגמאות המוכתבות.

ד.

(1) אין בצירופם של שני הגורמים הנ”ל כדי לבטא היסוס או חשש מפני ביסוס ההרשעה על תוצאות השוואת כתב היד כראיה יחידה, אלא – כדי להרחיב את בסיס ההרשעה על ידי הוספת גורמים נוספים המוליכים לאותה תוצאה.

(2) כאמור, ה”ההסבר” שנטל מטביעות האצבע וכף היד את כוחן לשמש בסיס עצמאי להרשעה – בשל הספק שמא הוטבעו בנסיבות שאינן קושרות את הנאשם לתוכן החבית – מאבד את כוחו לנוכח המסקנה המתחייבת מזיהוי כתב היד שנמצא בחבית ככתב ידו של הנאשם; ומשנשמט כוחו “המכשיר” של ההסבר, חוזרות הטביעות והופכות לראיה עצמאית הקושרת את הנאשם לתוכן החבית.

בנסיבות הענין, הטביעות אינן רק “מחזקות” את המסקנה המתחייבת מזהות כתב היד, אלא – עומדות לצידה כראיה מרשיעה נוספת, באופן שבסופו של דבר עומדות לחובתו של הנאשם שתי ראיות מרשיעות: כתב היד מכאן וטביעות האצבע וכף היד מכאן.

(3) מאידך גיסא, המאמץ שעשה הנאשם לשיבוש הליכי בדיקת ההשוואה של כתב ידו על ידי “סילוף” כתב היד שעה שנתן דוגמאות כתב יד “מוכתבות”, הינו בעל כח מחזק בלבד, ככל התנהגות מפלילה של נאשם לאחר מעשה; ואין התנהגות זו שונה, בהקשר זה, ממעשה אחר של שיבוש הליכי החקירה המבטא תחושת אשם מצידו של נאשם הנוקט בו.

רשאי היה, על כן, בית המשפט לצרף גורם ראייתי זה – כגורם מחזק מצטבר לראיות האחרות – למסד הראייתי שעליו מושתתת ההרשעה.

ה. ולא למיותר יהיה להזכיר, כי מבחינת הוודאות השיפוטית, די בכך שהמומחה, מחמת זהירות שבמדע, מציג את עמדתו כוודאית “במידה שאינה מותירה … ספק של ממש”, כפי שעשתה מומחית התביעה; שגם בתחום הפלילי לא נדרשת וודאות מוחלטת”, שהרי “הלכה פסוקה היא, שאין זה דרוש שבית המשפט יפעל על סמך ודאות גמורה. ראה: W. WILLS, CIRCUMSTANTIAL EVIDENCE (הוצאה ששית) המצטט את לורד COLERIDGE האומר:

“החוק איננו דורש שנפעל תמיד על סמך ודאיות בלבד … בחיים שלנו במעשינו במחשבותינו אין אנו עוסקים בדברים ודאיים … עלינו לכלכל את מעשינו על פי שכנוע ישר וסביר המעוגן ביסודות ישרים ומתקבלים על הדעת.” (ע”פ 401/72, כח(822 (1, ויטפילד; ועיין גם – ע”פ 528/76, לא(709 (3, צלניק).

ו. סיכומם של דברים:

בית המשפט המחוזי רשאי היה לקבוע, כפי שקבע, כי הנאשם הוא זה שכתב את ה”רישומים” שנמצאו בחבית, ולבסס על מימצא זה – כשלצידו משקלן הראייתי של טביעות האצבע וכף היד שאיבדו את “הסברן המכשיר” והתוספת המחזקת הגלומה במאמץ לשבוש בדיקת ההשוואה של כתבי היד – את הרשעתו של הנאשם בהחזקת תוכן החבית, כפי שעשה.

6. הערעורים כנגד גזר הדין

א. בגזר הדין, מציין בית המשפט המחוזי, כי הינו ער להלכה הפסוקה לפיה יש לגזור על נאשם המורשע בהחזקת כמות כה גדולה של סמים מסוכנים עונש המתקרב לעונש המירבי הקבוע בחוק. ברם, יחד עם זאת, ראה בית המשפט להתחשב לקולא בגילו הצעיר של הנאשם, בתרומה שתרם אביו לבטחון המדינה בעת מלחמת השחרור, ובמיוחד בחוות דעתו של רופא, לפיה זקוק הנאשם לטיפול פסיכיאטרי בעקבות הסבל שעבר עליו במשך תקופת מעצרו שנמשכה למעלה משנתיים.

על רקע זה סבר בית המשפט, כי בנסיבות הענין ניתן להסתפק בעונש של 11 שנים מאסר, מתוכן 8.5 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.

ב. לעומת זאת, בא כוח התביעה בדעה, כי מן הראוי היה לגזור על הנאשם עונש מאסר לתקופה ארוכה יותר במידה משמעותית, בהתחשב באופיין של העבירות בהן הורשע – לרבות אלה שבהן הודה וביקש לצרף לענין העונש – המחייב, על פי ההלכה הפסוקה, הסגתם של השיקולים האישיים מפני הענין הציבורי שבהדברת נגע הסמים האוכל בנו בכל פה.

ג. אכן, העונש שנגזר על הנאשם נופל במידה משמעותית מרמת הענישה המתחייבת מפסיקתו של בית משפט זה בכל הקשור להחזקת כמויות גדולות של סמים, המשמשות, מטבע הדברים, לסחר ולהפצה. בתי המשפט חייבים לתרום את חלקם במאבק הכולל שאנו מקימים בנגע הסמים הנורא, ההולך וגואה למגינת הלב ומוסיף, חדשות לבקרים, קורבנות נוספים למגיפה הממאירה. חלקם של בתי המשפט מתמקד בעונש אותו בסמכותם לגזור על יבואני הסמים והעוזרים על ידם בהפצתם; ולנוכח כמות הסם שהנאשם הורשע בהחזקתה, אין ספק כי הוא נמנה עליהם. אמנם, חלקו האמיתי של הנאשם במערכת הפצת הסם לא התברר, והנאשם שומר זאת בליבו; אך אין בכך כדי לסייע לו ככל שמדובר בעונש שיש לגזור עליו.

ואין אני שוכח, כי הנאשם הורשע גם בהחזקת כלי נשק ותחמושת שלא כחוק, ובהחזקת שטרי כסף מזוייפים, וכן בעבירות סמים נוספות הכרוכות בניסיון לייבא כמות גדולה של סם הקוקאין דרך “הגדר הטובה”. עובדות אלה מלמדות, כי אין המדובר בכשלון חד פעמי מצידו של הנאשם או במעורבות מקרית, שולית וחולפת בעולם הסמים המסוכנים, אלא בעיסוק מתמשך.

לנוכח כל אלה, חייבות נסיבותיו האישיות של הנאשם לסגת, ודין הוא שהעונש שיגזר עליו יבטא את חומרת המעשים בהם הורשע ויקבע חומרה זו בהכרת כל הנוגעים בדבר. עם זאת, כערכאת ערעור, אין אנו ממצים את הדין עם הנאשם, והדבר יבוא לכלל ביטוי בעונש שיוצע על ידי להלן.

7. סוף דבר לאור האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים כדלקמן:

א. לדחות את הערעור כנגד ההרשעה.

ב. לקבל את ערעור התביעה כנגד גזר הדין ולהחמיר בעונשו של הנאשם באופן שתקופת המאסר הכוללת תהיה של חמש עשרה שנים, מתוכן שתים עשרה שנים תהיינה לריצוי בפועל ושלוש שנים על תנאי, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

המשנה לנשיא א. ברק

אני מסכים.

השופט מ. חשין

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי.

ניתן היום, כח’ באלול תשנ”ד (4.9.94).

Switch to mobile version