Search
לחיפוש מתקדם


עת"מ (ירושלים) 16166-01-11 צחי דנור; שרה לואיס דנור - נגד - משרד הפנים בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים כב' השופט משה סובל פסק דין ..

עת”מ (ירושלים) 16166-01-11

1. צחי דנור

2. שרה לואיס דנור

ע”י ב”כ עו”ד עמית, פולק, מטלון ושות’

נ ג ד

משרד הפנים

ע”י פרקליטות מחוז ירושלים

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

[8.01.2012]

כב’ השופט משה סובל

פסק דין

1.         עתירה זאת תוקפת שלוש החלטות של משרד הפנים בהן נדחתה בקשת העותרים למתן מעמד בישראל לעותרת 2 (להלן – העותרת), אזרחית ארה”ב, בעקבות נישואיה לעותר 1 (להלן – העותר), שהנו אזרח ישראל. המעמד התבקש בהתאם לסעיף 7 לחוק האזרחות, תשי”ב-1952, הקובע את זכאות בן זוג של אזרח ישראלי לקבלת אזרחות ישראלית על ידי התאזרחות.

2.         העותר נולד בישראל בשנת 1977 לשני הורים יהודים. בחודש אפריל 2003, עת שהה בארה”ב, הצטרף העותר לקהילה היהודית משיחית. העותרת נולדה בארה”ב בשנת 1962, לאם יהודיה משיחית ולאב נוצרי. בהיותה כבת עשר קיבלה העותרת על עצמה את הדת היהודית משיחית.

3.         העותר מועסק בישראל מאז שנת 2007 על ידי הארגון היהודי משיחי “Jews For Jesus” (להלן – ארגון JFJאו הארגון). בשנת 2008 החלה העותרת לעבוד בארגון בארה”ב, ובמסגרת עבודתה הגיעה בחודש אפריל 2008 לביקור בישראל. במהלך הביקור נוצרה היכרות בינה לבין העותר. לאחר מכן שהו העותרת והעותר בלונדון לצורך פעילות משותפת מטעם הארגון. לטענתם, באותו שלב נקשר ביניהם קשר רומנטי. מערכת היחסים הרומנטית נמשכה גם לאחר שהעותרת שבה מלונדון לארה”ב והעותר שב מלונדון לישראל. באוגוסט 2008 עברה העותרת להתגורר בישראל, וביום 27.11.08 בני הזוג התארסו. משפגה אשרת התייר של העותרת היא שבה לארה”ב, תוך שבני הזוג נותרו בקשר הדוק ותכננו את חתונתם. מאחר שכניסת העותר לארה”ב נמנעה (בשל חריגת ביקורו הקודם מתקופת אשרת השהייה שניתנה לו בארה”ב) נערכה החתונה בקיץ 2009 בקנדה. החתונה נערכה בפני איש דת נוצרי (לצורך ההכרה האזרחית) ולאחר מכן בטקס דתי לפי מנהגי היהדות המשיחית, בו נכחו בני משפחה וחברים של העותרים. לאחר ירח הדבש שבו בני הזוג לישראל (באוגוסט 2009), כאשר כניסת העותרת ארצה נעשתה באשרת תייר. העותרים התגוררו בדירה שכורה ביפו ולאחר מכן בדירה שכורה ברמת-גן.

4.         ביום 10.11.09 הגישו העותרים בלשכה האזורית של רשות האוכלוסין בתל-אביב, בקשת מעמד לעותרת מכוח נישואיה לעותר. ביום 4.3.10 נערכו ראיונות נפרדים לשניהם בלשכה האזורית, וביום 8.3.10 הוארך רישיון הישיבה הזמני של העותרת בישראל. ביום 4.5.10 נשלחה לעותרים מהלשכה האזורית ההחלטה הראשונה הדוחה את בקשתם. ההחלטה נוסחה בקיצור רב: “עפ”י החלטת המטה מאחר והתרשמנו כי אין מדובר בקשר זוגי לא נמצא מקום לאשר הבקשה, על כן עליך לעזוב את הארץ בתוך 30 יום”. העותרים פנו אל ראש דסק מרכז במטה רשות האוכלוסין בירושלים בבקשה לעיון חוזר בהחלטה. ביום 28.7.10 החליטה ראש דסק צפון (שבדיעבד התברר כי היא זו שקיבלה את ההחלטה הראשונה) לדחות בקשה זאת. ההחלטה נומקה בסתירות רבות ומהותיות שעלו בראיונות מיום 4.3.10 בין גרסאות בני הזוג בנוגע להתנהלותם היומיומית. בנוסף, בכל הפעמים בהן הגיעו העותרים ללשכה האזורית, העותר לא הסכים לשלם את אגרת הבקשה, ועמד על כך שהעותרת תשלם אותה. מנתונים אלה הסיק משרד הפנים כי העותרים אינם מקיימים קשר זוגי, וכי “הרקע להגשת הבקשה, הינו הכשרת מעמדה [של העותרת] לצורך המשך הפצת הנצרות בארץ”, בשים לב לכך ש”שני בני הזוג מועסקים בארגון ‘תופת ישו’ – יהודים למען ישו, ובמסגרת עבודתם עוסקים בהפצת הנצרות והברית החדשה בארץ”. לנוכח תשובה זו פנו העותרים ללשכה האזורית במכתב מיום 3.8.10 בו ביקשו לקבל לידיהם את העתק הראיונות. בקשה זו לא נענתה. ביום 10.8.10 הגישו העותרים למנכ”ל רשות האוכלוסין ערעור על ההחלטה הדוחה את בקשת המעמד. ביום 15.11.10 נשלחה אל העותרים תשובת מנהלת תחום אשרות וזרים ברשות האוכלוסין, לפיה “לאחר עיון נוסף בבקשה, לא מצאנו מקום לשנות החלטתנו הקודמת, לפיה אנו דוחים בקשת הגברת לקבלת מעמד בישראל”.

5.         עינינו הרואות כי באף אחת משלוש החלטותיו של המשיב לא פורטו אותן “סתירות רבות ומהותיות”, שלפי הנטען במכתבה של ראש דסק צפון מיום 28.7.10 מהוות טעם מרכזי לסירוב הבקשה. כפועל יוצא, ומאחר שדרישת העותרים מהמשיב לקבלת הפרוטוקולים של הראיונות העלתה אף היא חרס, נאלצו העותרים לגשש את דרכם באפלה ולשער במסגרת העתירה את מהות הסתירות אשר מולן עליהם להתגונן. בינתיים הוגש כתב התשובה מטעם המשיב, בו פורטו (לראשונה) הסתירות. כיוון שכך, נסקור תחילה את האמור בנדון בכתב התשובה, ולאחר מכן נבחן את הסברי העותרים בנוגע לסתירות המיוחסות להם בו.

6.         כתב התשובה מונה עשר סתירות בגרסאות שמסרו העותרים בנוגע למה שמוגדר על ידי המשיב “מהלך החיים הבסיסי ביותר שחי זוג המנהל קשר נישואין”. סתירות אלה הביאו את המשיב למסקנה לפיה העותרים אינם מקיימים קשר נישואין כן ואמיתי, עד כי קיים חשש לכך שמדובר בנישואין פיקטיביים שמטרתם להקנות לעותרת מעמד בישראל שיאפשר לה לעבוד בארגון המשיחי JFJ. ואלה הסתירות:

א.        העותרת מסרה בראיון כי הכירה את העותר במסגרת טיול שערכה בישראל עם קבוצת “תופת ישו”. העותר, לעומת זאת, השיב כי העותרת הגיעה אז לישראל לצורך חופשה וביקור בני משפחה מקרבה רחוקה בירושלים.

ב.         בעוד העותרת הודתה בראיון כי היא עובדת בישראל במשרה מלאה בארגון JFJ, העותר ניסה להסתיר עובדה זו וטען כי העותרת הנה עקרת בית הממתינה לקבלת תעודת זהות כדי שתוכל להתחיל לעבוד.

ג.         העותר ידע לומר כי הוא והעותרת אוכלים יחד ארוחות בוקר וערב משותפות, ואף תיאר את תפריט ארוחת השבת האחרונה וארוחת ערב שאכלו באחד מימי השבוע האחרון. מנגד, העותרת טענה כי לא אכלה יחד עם העותר באותו שבוע, שהיה עמוס בעיסוקים, ולא זכרה מה הם אכלו בימים שישי ושבת.

ד.         העותרת טענה כי העותר שלח לה ליום הולדתה קרם פנים, ואילו העותר השיב ששלח לה אז רק פרחים.

ה.        העותר נמנע מלתאר קושי מצד אמו בקבלת הקשר בינו לבין העותרת, וציין כי אמו מקבלת את כל מה שהוא עושה ומחליט. לעומתו אמרה העותרת שאמו של העותר הייתה מאד עצובה כאשר שמעה ממנו אודותיה, בעיקר בשל פער הגילאים ביניהם (העומד על 15 שנה).

ו.         בעוד העותר מסר שהעותרת נוהגת להשכים מדי בוקר בין השעות 8:00-7:00, גרסתה של העותרת הייתה שהיא משכימה מדי בוקר בשעה 5:45.

ז.         העותר טען שהגיע לשימוע מנהרייה ולא אכל ארוחת בוקר. העותרת טענה כי סעדו יחד באותו בוקר, ואף פירטה מה כל אחד מהם אכל.

ח.        העותרת השיבה כי האירוע האחרון המשותף לה ולעותר היה חג ההודיה בנובמבר 2009. העותר השיב כי האירוע המשותף האחרון היה מחזמר בקרית חיים בדצמבר 2009.

ט.        העותרת תיארה את הטיול האחרון המשותף שלה עם העותר כטיול מטעם העבודה בקיבוץ בית אלפא, ואילו העותר טען כי הטיול המשותף האחרון היה במסגרת סוף שבוע מטעם העבודה במצדה.

י.         בעוד העותר השיב כי בכוונת בני הזוג להיות הורים ולרכוש בית בישראל, תשובתה של העותרת הייתה שתכניתה העתידית היא לקבל אזרחות ישראלית ולעבוד בארגון JFJ.

נתון נוסף הנזכר בכתב התשובה הוא תרשומת שנערכה בלשכה האזורית ביום 10.11.09 לפיה בעת הגעת העותרים באותו מועד ללשכה לשם הגשת הבקשה, סירב העותר לבקשת העותרת לשלם את אגרת הבקשה בכרטיס האשראי שלו לאחר שהתברר כי כרטיס האשראי שלה אינו תקין.

7.         בבואנו לבחון האם ועד כמה יש בסתירות נטענות אלה להצדיק את החלטת המשיב ולמנוע התערבות שיפוטית, ראוי להקדים ולהצביע על פגם של ממש בו לוקה ההחלטה במישור המהותי. הפגם הוא במשקל שניתן – בצורה מפורשת ובולטת – לעובדת השתייכותם של העותרים לדת היהודית משיחית. קריאת פרוטוקול הראיונות מיום 4.3.10 מעלה כי כבר בהם גילתה מי שערכה אותם ענין מיוחד בנתון האמור. כך, כבר בתחילת הראיון של העותר, משצוין על ידו כי הגעת העותרת לישראל בשנת 2008 הייתה למטרת עבודה בארגון “יהודים למען ישוע”, הופנתה אליו השאלה: “ואתה מאמין בישוע שהוא המשיח?”. בהמשך נשאל העותר האם לא מפריע לו שהעותרת אינה יהודיה. שאלות אלה לא נשאלו לצורך השוואת הגרסאות של העותר והעותרת, שהרי הן לא הוצגו בפני העותרת אלא רק בפני העותר. אם מטרת השאלות (וכן שאלות נוספות בראיונות שירדו לפרטי הפעילות הדתית של העותרים במסגרת הארגון) עדיין לא הייתה ברורה, התקבלה ההבהרה לאחר מכן, כאשר נערך בלשכה האזורית ביום 8.3.10 סיכום של התיק לצורך הבאתו להחלטת מטה רשות האוכלוסין. במסמך זה, ההתמקדות בהשתייכות הדתית ובפעילות הדתית של העותרים קיבלה ביטוי מופגן עוד יותר. הלשכה האזורית לא הסתפקה בהצגת הסתירות שנתגלו בראיונות – סתירות שפורטו במזכר שאמנם צורף לסיכום אך נותר עלום לאחר שהמשיב מסרב לחשוף אותו בפני העותרים בטענה שמדובר בנייר עבודה פנימי – והוסיפה עליהן את הדברים הבאים:

“ב”ז עם נישואין ביולי 09 – הרקע לנישואין – הישראלי פעיל ועובד בארגון שנקרא תופת ישו – הארגון הזמין את הנ”ל לארץ מכיוון שהנדון עובדת בסניף הארגון בארצות הברית שם הוא נקרא יהודים למען ישו. בית התפילה של הכת המשיחית הזאת נמצא בארץ ברחוב יצחק שדה 38 בתל אביב. מממן הארגון הינו אדם בשם משה רוזן.

שני בני הזוג מסתובבים ברחובות הארץ ועוסקים בהפצת הנצרות והברית החדשה.

בראיון הזוגי נתגלו סתירות בגירסאות שלהם – מצ”ב מזכר הכולל את כל הסתירות.

בכל הפעמים שהיו כאשר הגיעו לתשלום האשרה הישראלי לא הסכים להוציא כסף מכיסו ועמד על כך שתשלם היא את האגרה.

יש מצב שהרקע לזוגיות הינו ההתעסקות של השניים בהפצת הנצרות בארץ והצורך האובססיבי של שני בני הזוג להפיץ את הבשורה בארץ”.                                                                                  

אלה הדברים שהוצגו בפני ראש הדסק לפני קבלת ההחלטה הדוחה את בקשת המעמד של העותרת. כפי שניתן לראות, ההתייחסות אל האמונה הדתית ואל פעילות העותרים בארגון נעשתה שם בפירוט, ואף תפסה את רוב רובו של הסיכום. מאחר שהסתירות שיוחסו לעותרים נסקרו במסמך נפרד, אין מנוס מהמסקנה כי עורכת הסיכום ראתה בהשתייכות הדתית של העותרים נימוק עצמאי לדחיית הבקשה, שאם לא כן לא הייתה טורחת לפרט באריכות את פעילותם בהקשר זה. מסקנה זאת מתחזקת ממספר ביטויים הפזורים לאורך הסיכום, שיש בהם כדי הטלת סטיגמה שלילית באמונתם של העותרים ובמעשיהם. כזה הוא כינויו של הארגון על ידי עורכת הסיכום (וכן על ידי ראש הדסק במכתבה מיום 28.7.10) “תופת ישו”, על אף שארגון בשם כזה אינו קיים; העותר והעותרת ציינו שניהם בראיונות כי הם משתייכים לארגון “יהודים למען ישוע”; והעותרת הוסיפה ונקבה בשם הקהילה “תפארת ישוע”, שכלל לא הוצגה על ידה כארגון אלא כקהילה, וששמה שובש בפרוטוקול הראיון פעם אחת ל”תופת יושיע” ופעם אחרת ל”תפרת ישוע” (“תפארת ישוע” הנה קהילה יהודית משיחית הפועלת במרכז תל-אביב בכתובת אותה ציינו שני העותרים: רחוב יצחק שדה). בהמשך הסיכום הוצג הארגון כ”כת משיחית”; על העותרים נאמר שהם “מסתובבים ברחובות הארץ” לשם הפצת הנצרות; ואף לניתוח פסיכולוגי זכינו מפי עורכת הסיכום שראתה לספר על “הצורך האובססיבי של שני בני הזוג להפיץ את הבשורה בארץ”. מסתבר כי תיאורים אלה השפיעו על ראש הדסק שקיבלה את ההחלטה הדוחה את הבקשה: במכתבה מיום 28.7.10 מנתה ראש הדסק מספר נימוקים לדחיית הבקשה. השני מבין הנימוקים הנו הסתירות שנמצאו בגרסאות בני הזוג בקשר להתנהלותם היומיומית. אולם עוד קודם לנימוק זה הוצג במכתב הנימוק הבא: “מראיון שנערך לבני הזוג בתאריך 7/3/2010 עלה כי שני בני הזוג מועסקים בארגון ‘תופת ישו’ – יהודים למען ישו, ובמסגרת עבודתם עוסקים בהפצת הנצרות והברית החדשה בארץ” (התאריך 7.3.10 שצוין במכתב שגוי, שכן הראיונות נערכו ביום 4.3.10). קשה להשתחרר מהרושם לפיו חרף הכחשת המשיב, הטוען בבית המשפט כי פעילותם של העותרים בהפצת הנצרות כלל לא היוותה שיקול בדחיית בקשתם, הלכה למעשה עיסוקם האמור של העותרים, שהיה לצנינים בעיני מקבלי ההחלטות, עמד בעוכרם ותרם לדחיית בקשת המעמד, לבל תימצֵא מדינת ישראל כמי שפותחת את שעריה בפני אישה שעיסוקה, בלשונה של ראש הדסק, ב”המשך הפצת הנצרות והברית החדשה בארץ”.

8.         מקומו של שיקול זה לא יכירנו בהחלטתה של רשות מינהלית בכלל, ובהחלטת משרד הפנים בבקשת מעמד בישראל בפרט. התחשבות באמונתו הדתית או בפעילותו הדתית של אדם (כל עוד זו אינה נוגדת את החוק) כנימוק לשלילת זכאותו למעמד בתוקף הוראת חוק (במקרה הנוכחי, סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי”ב-1952), מהווה הפליה אסורה ופסולה, דווקא על שום היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית: “שוויון הזכויות בין כל בני האדם בישראל, תהא דתם אשר תהא ותהא לאומיותם אשר תהא – נגזר מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית” (בג”ץ 6698/95 קעדאן נ’ מינהל מקרקעי ישראל, פ”ד נד(1) 258, 282). “בהתחדש עצמאותנו במדינת ישראל עלינו להיזהר ולהישמר מכל צל של הפליה ומנהג של איפה ואיפה כלפי כל אדם לא-יהודי שומר חוק הנמצא אתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו” (בג”ץ 392/72 ברגר נ’ הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה, פ”ד כז(2) 764, 771). תוצאה זו מתחייבת לא רק מהזכות החוקתית לשוויון, המעמידה את איסור ההפליה על רקע השתייכות דתית בגרעין הקשה של הזכות (בג”ץ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נ’ שרת החינוך, מיום 31.8.10, בפסקה 18; בג”ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ עיריית תל-אביב-יפו, פ”ד נו(5) 393, 414), עד כדי הטלת חובה על רשויות השלטון כי “ירחיקו עצמן מכל מעשה או מחדל כלפי המאמינים על זרמיהם, לרבות ארגוניהם ומוסדותיהם, שטעם של הפליה פסולה מתלווה אליו” (בג”ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ’ השר לענייני דתות, פ”ד מב(3) 377, 381).  עיקרון חוקתי נוסף מכוחו אסורה רשות מינהלית להצר את צעדיו של אדם בשל אמונתו הדתית, הנו חופש הדת, הפוסל “כל התערבות יתרה מטעם המדינה בתחרותן החופשית של דעות והשקפות בתחום הדת ובתחומים רוחניים אחרים” (המ’ 525/63 שמואל נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד יח(3) 452, 471; ראו עוד: בג”ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ’ שר הפנים, פ”ד מט(4) 661, 686; בג”ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ’ שר הפנים, פ”ד נו(2) 721, 751). שני עקרונות בסיס אלה, השוויון וחופש הדת, אינם משלימים עם התחשבות בעצם השונות של אדם מבחינה דתית לעת קבלת החלטה מינהלית בענינו: “השוני בתפיסה דתית… אינו שיקול ענייני, אלא הוא שיקול זר ופסול” (בג”ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ’ השר לענייני דתות,  פ”ד נג(5) 337, 375). כך לגבי כל דת וכל זרם דתי, וכך גם לגבי הדת היהודית משיחית (בג”ץ 563/77 דורפלינגר נ’ שר הפנים, פ”ד לג(2) 97, 102; בג”ץ 758/88 קנדל נ’ שר הפנים, פ”ד מו(4) 505, 511; בג”ץ 4995/90 חווית הגליל בע”מ נ’ ראש עיריית טבריה, פ”ד מה(4) 58; בג”ץ 8735/06 קומפורטי נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, מיום 29.6.09).

על פי רוב, הימצאותו של שיקול זר מהסוג האמור בתוך מערך השיקולים של מקבל ההחלטה הנה נתון שהוכחתו קשה. הדבר נובע מאופיה של ההחלטה המינהלית, שמתחם שיקול הדעת המוקנה במסגרתה לגורם המחליט מקנה לו ברגיל יכולת תמרון ניכרת, וקשת הפתרונות וההנמקות הבאים בחשבון לצורך הצדקתה של ההחלטה בדיעבד מגוונת דיה כדי לאפשר בלא מאמץ רב את הצנעת השיקול הפסול ועטיפת ההחלטה באצטלה של שיקולים כשרים. לא בכדי נאמר בפסיקה כי “נטל קשה מוטל על עותר, החייב להוכיח שיקול סובייקטיבי פסול של רשות מוסמכת. מחשבות קשות הן להוכחה, ומחשבות שלא כדין על אחת כמה וכמה” (השופט ברק בבג”ץ 571/89 מוסקוביץ נ’ מועצת השמאים, פ”ד מד(2) 236, 246). ועוד: “ככלל, בחינת קיומם של שיקולים זריםבהחלטה מינהלית המבוססת על שיקול דעת סובייקטיבי קשה ביותר להוכחה באמצעות ראיות ישירות. לא אחת תנסה הרשות להסוות את שיקוליה הפסולים תחת מצג של שיקולים כשרים” (השופטת פרוקצ’יה בבג”ץ 6840/01 פלצמן נ’ ראש המטה הכללי, פ”ד ס(3) 121, 137). אם כך הוא בהחלטה מינהלית בדרך כלל, לא כל שכן שכך הוא בהחלטת שר הפנים בבקשת נתין זר לקבלת מעמד בישראל, לגביה היקף שיקול הדעת המוקנה לשר הנו רחב (בג”ץ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים, פ”ד נג(2) 728, 753; בג”ץ 4156/01 דימיטרוב נ’ משרד הפנים, פ”ד נו(6) 289, 293). רוחבו של שיקול הדעת מקשה על זיהוי שיקול זר החודר לתוך ההחלטה, ומחייב שימוש באמצעים משוכללים יותר לבחינת תקינות ההחלטה מעבר לקריאתה כפשוטה (בג”ץ 651/86 מלכה נ’ שר המשטרה, פ”ד מ(4) 645, 658-657; בג”ץ 392/72, לעיל, בעמ’ 770). אחד מאותם אמצעים הנו הקלה בדרישות הראייתיות המוטלות על מי שתוקף החלטה מינהלית בטענה שהיא מונעת משיקול פסול, במיוחד כאשר אותו שיקול מוביל לפגיעה בזכות יסוד או בערך חשוב אחר. במצב כזה, חזקת התקינות (או החוקיות) של מעשי הרשות המינהלית אינה מקנה להחלטה הגנה מלאה. העותר אינו מחויב להציג ראיה מוכחת לכך שההחלטה התקבלה בשל השיקול הזר, אלא רק להצביע על סימני שאלה ועל סימנים מחשידים האופפים את ההחלטה ולעורר באמצעותם ספק ממשי בדבר קיומו של מניע פסול שהשפיע על התוצאה. הוכחת ספק ממשי כזה, מספיקה לערעור חזקת החוקיות ולהעברת הנטל אל מקבל ההחלטה על מנת שיוכיח כי לא דבק בהתנהלותו שיקול זר (בג”ץ 606/86 עבדל-חי נ’ מנכ”ל משרד החינוך והתרבות, פ”ד מא(1) 795, 802; בג”ץ 4566/90 דקל נ’ שר האוצר, פ”ד מה(1) 28, 37; בג”ץ 4146/95 עיזבון המנוחה לילי דנקנר ז”ל ואח’ נ’ מנהל רשות העתיקות, פ”ד נב(4) 774, 793; בג”ץ 8150/98 תאטרון ירושלים לאמנויות הבמה נ’ שר העבודה והרווחה, פ”ד נד(4) 433, 446; בג”ץ 6840/01, לעיל, בעמ’ 138; בג”ץ 1637/06 ערמון נ’ שר האוצר, מיום 3.1.10, בפסקה 5; בג”ץ 4500/07 יחימוביץ’ נ’ מועצת הרשות השניה לרדיו ולטלוויזיה, מיום 21.11.07, בפסקה 12). גישה זו יפה למקרה שבו ההחלטה המינהלית מעלה חשד להפליה בשל השתייכותו הדתית של נשוא ההחלטה, שהרי, כפי שראינו, התבססות על שיקול כזה פוגעת בשתי זכויות יסוד, הזכות לשוויון והזכות לחופש דת. על מנת למנוע בעדה של הרשות הציבורית ניצול לרעה של שיקול הדעת המסור לה ועשייתו כסות להחלטות בלתי-חוקיות, נקבע כי אין חובה להוכיח כוונה מצד הרשות להפלות, ודי בקשיים העולים מתוצאת ההחלטה כשלעצמה: “הכלל הוא, שכל הפליה פסולה, גם אם היא מוכחשת. הסוואה לא תציל הפליה. המהות קובעת ולא הצורה… מילים יפות אינן מספיקות להכשיר מעשים רעים. הפסול שבהפליה טמון במעשה ההפליה” (בג”ץ 1113/99 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ’ השר לענייני דתות, פ”ד נד(2) 164, 176). לפיכך עצם ההבחנה הנוצרת בעקבות ההחלטה בין מצבים או אנשים הנחזים להיות דומים, מספיקה להעברת הנטל אל הרשות הציבורית להוכיח כי החלטתה מבוססת על שיקולים כשרים בלבד וכי לא היה מעורב בה שיקול זר כלשהו (י’ זמיר, “ראיות בבית המשפטהגבוה לצדק” משפט וממשל א (תשנ”ג) 295, 304; בג”ץ 9462/09 פלונית נ’ צה”ל, מיום 27.5.10, בפסקה 14).             

9.         במקרה שלפנינו אין צורך במאמץ מיוחד על מנת לחשוף את העובדה שהחלטת המשיב זקפה לחובת העותרים את השתייכותם לקהילה היהודית משיחית, שהרי מי שסיכמה את התיק בלשכה האזורית של רשות האוכלוסין אפילו לא טרחה להסוות את דעתה השלילית על העותרים בשל הנתון האמור, וגם ראש הדסק שקיבלה את ההחלטה הדוחה את בקשת העותרים ציינה את דבר היותם “עוסקים בהפצת הנצרות והברית החדשה בארץ” כנימוק מפורש בהחלטה. יתר על כן: בעוד שסיכום התיק כלל התייחסות מפורטת למעשיהם של העותרים במסגרת ארגון JFJ, הסתירות המיוחסות לעותרים בראיונות – בהן בלבד תולה כיום המשיב את החלטתו – כלל לא פורטו בסיכום אלא במזכר שצורף לו, אותו מסרב המשיב לחשוף בפני העותרים בטענה שמדובר בנייר עבודה פנימי (העותרים מצדם הודיעו ביום 8.5.11 כי אינם מוכנים שבית המשפט יעיין במסמך כל עוד תוכנו מוסתר מפניהם). גם ראש הדסק נמנעה מפירוט הסתירות, והסתפקה במכתבה מיום 28.7.10 באמירה כי “עלו סתירות רבות ומהותיות בין בני הזוג”. נוצר אפוא מצב בו, מחד גיסא, ההנמקה היחידה שנשמעה מטעם המשיב בצורה מפורטת עד להגשת העתירה הייתה פעילות העותרים במסגרת הארגון, ומאידך גיסא – הפירוט בנוגע לסתירות המיוחסות לגרסאות העותרים נמסר לראשונה במסגרת כתב התשובה, בלא כל יכולת של העותרים (וממילא של בית המשפט) לבקר את מידת ההתאמה בין מה שמוצג בכתב התשובה לבין מה שנשקל בפועל על ידי המשיב בזמן אמת בעת קבלת ההחלטה. לכך מצטרפת העובדה שאפילו מסכמת התיק בלשכה האזורית גילתה היסוס בבואה לשלול את כנות הקשר, והסתפקה באמירה: “יש מצב שהרקע לזוגיות הינו ההתעסקות של השניים בהפצת הנצרות בארץ” (ההדגשה הוספה). ואנו לא ידענו מהו אותו “יש מצב” ולאיזו רמת הסתברות הוא מכוון. כל אלה מצדיקים להקל עם העותרים במישור הראייתי ולהנמיך עבורם את המחסום של חזקת החוקיות, כך שלאור מה שנאמר על ידי נציגי המשיב בנוגע להשתייכותם הדתית, המשיב הוא זה שיידרש להוכיח את תקינות החלטתו ואת היותה מעוגנת בשיקולים ענייניים וסבירים בלבד. ודוק: העברת נטל ההוכחה אל המשיב כאמור, אינה עומדת בסתירה לחובה המוטלת על מי שמבקש מעמד בישראל מכוחו של קשר נישואין להוכיח את כנות הקשר (ראו למשל עת”מ (ת”א) 28965-11-09 איגנטייב נ’ משרד הפנים, מיום 27.12.09, בפסקה 22). חובה זו מוטלת ביחסים שבין מבקש המעמד לבין המשיב, ובמקרה הרגיל ממשיכה לחייב את המבקש גם במסגרת עתירתו לבית המשפט נגד החלטת המשיב. זאת כל עוד ההחלטה נחזית על פניה להיות תקינה. לא כן כאשר ההחלטה העומדת לביקורת שיפוטית מעלה, מתוכה היא, קשיים ותהיות. במצב כזה – ובמיוחד כאשר קיימות אינדיקציות לכאוריות לשקילת שיקולים זרים – הנטל הרגיל מתהפך ועובר אל המשיב להוכחת כשרות החלטתו.

10.       בנטל זה לא עמד המשיב. כפי שיבואר להלן, רוב רובן של הסתירות המוצגות בכתב התשובה אינן סתירות כלל. היתרה, שהנה בעצם סתירה אחת ויחידה, אינה מגעת לדרגת חומרה היורדת לשורשם של דברים באופן המאפשר את הותרת ההחלטה על כנה חרף שורת הראיות שהציגו העותרים בפני המשיב להוכחת כנות הקשר הזוגי, וחרף האמירות של נציגות המשיב המצביעות לכאורה על משקל שניתן שלא כדין לפעילות העותרים בהפצת השקפה דתית שנויה במחלוקת.

נפתח בטענה לפיה העותרים סתרו את עצמם בנוגע למטרת הגעת העותרת לישראל במועד בו הכירה את העותר. אכן, העותרת מסרה בראיון כי הכירה את העותר במסגרת טיול שערכה עם קבוצה הקשורה לארגון. תשובה זו אינה עומדת בניגוד לגרסתו של העותר בראיון לפיה הכיר את העותרת כאשר הגיעה לישראל על פי הזמנת הארגון ובמסגרת עבודתה בו. התוספת שנשמעה מפי העותר, לפיה העותרת ניצלה את הגעתה לישראל גם לביקור קרובי משפחה רחוקים בירושלים, אינה מהווה סתירה אלא השלמה.

הטענה בדבר סתירה הנוגעת לשעת ההשכמה של העותרת “מדי בוקר” (סעיף 38(ו) לכתב התשובה) אינה מתיישבת עם הפרוטוקולים של הראיונות, בהם שעות הקימה שמסרו העותרים התייחסו לשאלות כלליות, שלא נקבו ביום או בימים ספציפיים ולא התייחסו לפעילות יומיומית. לא עוד, אלא שהשאלה שהופנתה לעותרת – בשונה מהשאלה שהופנתה לעותר – באה לאחר סדרת שאלות שהתמקדו בסדר יומה בשבת. מכל מקום, מאחר שהעותר השיב (לשאלה אחרת) כי הוא מתעורר בשעה 05:00, אין זה מופרך שתיווצר מבחינתו טעות בשעת ההשכמה (המאוחרת יותר) של העותרת.

מכאן לנושא האוכל: שלא כפי שנטען בכתב התשובה, העותרת לא אמרה בראיון כי בשבוע האחרון לא אכלה יחד עם העותר. מה שכן נאמר על ידה היה: “לא אכלנו השבוע בבית זה היה שבוע עמוס עיסוקים”. תשובה זו אינה סותרת את דברי העותר כי ביום שלישי אכל יחד עם העותרת ארוחת ערב, שכן הן השאלה והן התשובה לא הזכירו אכילה בבית, מה עוד שדבריו אלה של העותר סבו על “יום שלישי” ותו לא, כך שאין הכרח שהכוונה דווקא ליום שלישי האחרון. חוסר הצלחתה של העותרת לשחזר ביום חמישי בשבוע (בו נערך הראיון) מה אכלה בסוף השבוע הקודם, עשוי לנבוע ממגבלות אנושיות של הזיכרון, במיוחד כאשר העותר אישר את דברי העותרת כי היא לא הכינה אוכל לאותה שבת, והוסיף כי האוכל שאכלו היה מה שנותר מיום חמישי.

לגבי ארוחת הבוקר ביום הראיון, לא נכונה טענת המשיב כי העותר הכחיש שאכל באותו בוקר ארוחת בוקר ואילו העותרת השיבה כי סעדה יחד עם העותר שאכל עוגיות. הנכון הוא שהעותרת התייחסה לשאלה: “ברביעי בבוקר מה אכלת”, כלומר לבוקרו של היום שקדם לראיון ולא לבוקרו של יום הראיון, ואילו העותר השיב בשלילה על השאלה האם אכל בבוקר הראיון יחד עם העותרת.

אשר ליום ההולדת של העותרת, הנתון החשוב הוא שהעותר והעותרת מסרו תשובות תואמות לפיהן לא חגגו יחד את יום ההולדת האחרון של העותרת, מכיוון שבאותו מועד העותרת נמצאה בארה”ב. גרסת העותר לפיה שלח לה אז לארה”ב פרחים ואגרת ברכה, בעוד תשובת העותרת הייתה שהעותר שלח לה קרם גוף, אינה עולה בהכרח כדי סתירה, שכן העותר הוסיף “אני תמיד קונה לה מתנות” ולא זכר מה המתנה האחרונה שקנה לעותרת, וגם העותרת ציינה שאינה זוכרת מה המתנה שקיבלה מהעותר ליום ההולדת (נזכיר כי יום ההולדת חל בחודש מאי, עשרה חודשים לפני מועד הראיון).

סתירה מדומה נוספת מצויה בהתייחסות השונה של העותרים לשאלה מהו האירוע האחרון בו נטלו חלק יחד. המונח “אירוע” עשוי להתפרש על ידי אנשים שונים בצורות שונות, ולכן אין לתמוה על סירובה של העותרת לראות ביציאה המשותפת של בני הזוג למחזמר בתיאטרון משום “אירוע”, בשונה מהאופן בו ראה זאת העותר, מה שגרם לעותרת להפנות לאירוע של מסיבת חג ההודיה, שקדם ליציאה למחזמר.

בדומה לכך התשובות השונות לשאלה הנוגעת לטיול המשותף האחרון של העותרים, שאלה שעשתה שימוש במונח העמום “טיול”, הניתן להגדרות מגוונות. בני זוג החולקים יחד את חייהם עשויים שלא לגלות עמדה אחידה באשר לראייתו של אירוע מסוים כטיול, כפי שארע במקרה הנוכחי בו העותר זיהה את הטיול המשותף האחרון כשלושת ימי חופשה בסוף חודש ינואר במהלכם בני הזוג לנו באכסניית עין גדי וביקרו במצדה, בעוד העותרת שייכה את הטיול לנסיעה מטעם העבודה לקיבוץ בית אלפא.

הבנת הדברים בדרך הנזכרת נכונה ביתר שאת בנוגע לתשובות השונות שמסרו העותרים לשאלה העוסקת בתכניות עתידיות, שנשאלה בלא התמקדות בתחום מסוים ותוך הותרת הנשאל בפני החופש להחליט האם הכוונה היא לתוכניות עתידיות משותפות או לתכניות עתידיות אישיות (מה שמסביר את התייחסות העותר לתכניות הזוגיות שעניינן הבאת ילדים לעולם ורכישת בית, בעוד תשובתה של העותרת עסקה בקריירה שלה, אם כי גם היא הוסיפה כי אחת מתכניותיה היא לחיות עם העותר בישראל).

לבסוף, הסתירה הנטענת באשר לאופן בו אמו של העותר מתייחסת לקשר ביניהם: אמנם העותר השיב כי אמו קיבלה את החלטתו להינשא לעותרת, בעוד העותרת תיארה את העצב שהפגינה האם בעיקר לנוכח פער הגילאים בין בני הזוג. אלא שלאמיתו של דבר גם כאן לא התגלו פערים מהותיים בגרסאות. העותר אישר גם הוא כי לאמו היו “המון שאלות” בנוגע לנישואין, אם כי לבסוף היא “קיבלה את זה ואפילו הגיעה לחתונה בקנדה”. העותרת מצדה דיברה על העצב של האם בשלב הראשוני בו העותר סיפר לה שברצונו להתחתן עם העותרת, אך הוסיפה באותה נשימה: “וכשהכירה אותי התחילה לקבל אותי”.

11.       מול תשע סתירות אלה – שבפועל לאו סתירות הן – המנויות בכתב התשובה (כאמור, בלא הצגת כל אסמכתה מזמן אמת שתוכיח כי סתירות נטענות אלה אכן עמדו בפני ראש הדסק שקיבלה את ההחלטה ונלקחו על ידה בחשבון), מצויה סתירה אחת של ממש. כאשר התבקש העותר בראיון לתאר את עיסוקי העותרת בהווה, תשובתו הייתה שהיא אינה עובדת וממתינה כעקרת בית להסדרת מעמדה בישראל. אין חולק כי תשובה זו לא הייתה נכונה וכי העותרת עבדה אז מטעם הארגון, כפי שציינה נכוחה בראיון שנערך לה. העותרים התייחסו לסתירה זו כבר בבקשה לעיון חוזר ששיגרו לראש הדסק ביום 27.5.10, בה ציינו כי העותר מסר בלחץ הראיון תשובה שקרית לפיה העותרת אינה עובדת, כאשר כוונתו הייתה כי היא אינה עובדת מטעם מעסיק ישראלי, שכן לא היה ברור לו האם עבודתה בארץ מטעם הארגון בארה”ב נעשית בצורה חוקית והאם עבודה זו נחשבת לעבודה לגביה נשאל. הסבר זה, עליו חזרו העותרים בערעורם למנכ”ל רשות האוכלוסין מיום 10.8.10, לא זכה להתייחסות עניינית בתשובות שהתקבלו מהמשיב לשתי פניות אלה. בתשובה לעתירה נטען כי המענה הכוזב של העותר לשאלה הנוגעת לעבודתה של העותרת מהווה כשלעצמו סיבה לדחיית הבקשה, וזאת הן משיקולי מדיניות כלליים והן בשל כרסום אמינותו של העותר. עוד נטען כי הדבר אף מקים עילת סף לדחיית העתירה בשל חוסר ניקיון כפיים.

עמדת המשיב עשויה הייתה להישמע אילו התשובה הכוזבת שמסר העותר בראיון הייתה בבחינת פן משלים המצטרף לסתירות אחרות בגרסאות או לנסיבות נוספות המטילות ספק בגרסת העותרים באשר לכנות קשר הנישואין. אולם מאחר שסתירות נוספות אינן בנמצא, ומנגד חזקת התקינות התערערה והחלטת המשיב מגלה סימנים מחשידים של שקילת שיקול זר, לא ניתן לראות באי-אמירת האמת מצד העותר באשר לעבודתה של העותרת טעם מספיק להרמת הנטל על ידי המשיב לשם הצדקת ההחלטה הדוחה את הבקשה למעמד. בראש ובראשונה יש לזכור כי העותרת, שהמעמד מתבקש עבורה ולא עבור העותר, לא כשלה באי-אמת, שהרי היא לא הסתירה בראיון את עבודתה בארץ. שנית, לא ניתן לשלול את הגיונו של ההסבר הניתן על ידי העותר למתן התשובה הכוזבת, התולה עצמו ברצון לגונן על העותרת, מה גם שהסבר זה מתיישב עם הראיון שנערך לעותרת. כבר באותו ראיון, ועוד בטרם נזקקו העותרים להסביר את התנהלות העותר בראיון שלו, אמרה העותרת כי היא עובדת אמנם בישראל אך מטעם הארגון שבסן-פרנסיסקו ארה”ב, וזאת בשונה מהעותר העובד בסניף תל-אביב של הארגון. שלישית, בהקשר העומד לדיון – בחינת כנות קשר הנישואין – נפקותה של סתירה המתגלית בראיון היא בעיקר במסקנה הנלמדת ממנה בדבר אי-היכרות מספקת בין בני הזוג, שאילו הייתה בנמצא לא הייתה מאפשרת מתן תשובות סותרות בעניינים שבני זוג נשואים אמורים בהכרח לדעת זה על זו (ראו בג”ץ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים, פ”ד נג(2) 728, 783). חשש זה אינו מתקיים כלל ועיקר לגבי השאלה שעניינה עבודתה של העותרת בארץ, שהרי גם לשיטת המשיב, תשובתו המטעה של העותר לשאלה זו לא ניתנה בשל חוסר ידיעה אלא אדרבה, בכוונה תחילה לסלף את המציאות שהייתה מוכרת היטב לעותר. ייתכן שעל אי-אמירת אמת זו לא יוכל העותר לצאת פטור בלא כלום. אולם גם אם העותר ראוי לתגובה הולמת, הסנקציה אינה יכולה לכלול רכיב של דחיית בקשת המעמד של העותרת, שבנסיבות המקרה הנה תוצאה בלתי-מידתית בעליל לאחר שהעותרת לא חטאה באמירת אי-אמת, וגם העותר לא הוכיח בתשובת השווא שנתן כי אינו מצוי בקשר זוגי עם העותרת, אלא אם כבר להיפך, רוצה לומר: שכדי לאפשר את המשך קיומו של הקשר בישראל היה העותר מוכן להעלים עובדה שהייתה ידועה לו בדבר מעשיה של אשתו.

12.       על כל אלה ראוי להוסיף שהחלטות המשיב, כפי שעולה מההנמקות שניתנו בהן, ייחסו משקל רב לסתירות בגרסאות העותרים (שכפי שהראנו לא נותר מהן מאום זולת סתירה אחת שגם היא אינה מצדיקה את דחיית הבקשה), ובה בעת התעלמו לחלוטין מנתונים אחרים שהציגו העותרים שיש בהם לתמוך בכנות הקשר. כך, לא ניתן במסגרת ההחלטות משקל לכך שהעותרים לא הסתפקו בנישואין בעלי תוקף אזרחי אלא הוסיפו וערכו בקנדה טקס דתי רב משתתפים אליו הוזמנו בני משפחה וחברים (ובכלל זה הוריה, אחיה, אחותה ודודותיה של העותרת שהגיעו מארה”ב, ואמו של העותר שהגיעה מישראל). אלה נראים בתמונות המתעדות את האירוע החגיגי ואת החופה שנערכה במסגרתו. במהלך הטקס נערך ונחתם שטר כתובה, שהעתקו הוגש אף הוא למשיב יחד עם ההזמנה לחתונה. בנוסף המציאו העותרים למשיב מכתבים מקרוביהם ומכריהם שאישרו את אמיתות וכנות הקשר הזוגי, וכן את חוזה השכירות של הדירה ביפו בה התגוררו, עליו שניהם חתומים כשוכרים. כל אלה לא זכו להתייחסות בהחלטות המשיב, שלא לדבר על עריכת בדיקה עם האנשים המופיעים במסמכים ובתמונות. למצב שכזה יפים הדברים שנאמרו בפסיקה על ראיונות השימוע: “אכן ראיונות כאלה אינם בגדר ‘מרשם’ בלעדי ולפעמים אף אינם בגדר ‘התוייה’ מספקת. כך למשל במקום שמבקשי המעמד מציגים מצדם ראיות משכנעות לעניין יחס הזוגיות, מתקבל על הדעת שהרשות המנהלית תזדקק לבדיקה מעמיקה יותר נוסף על ראיונות השימוע” (עת”מ (ת”א) 2268/09 אפיה נ’ משרד הפנים, מיום 3.12.09). בנוסף נמנע המשיב להעניק את המשקל הראוי לאותן שאלות שהוצגו בפני העותרים בראיונות – שמבחינה מספרית עולות הן בהרבה על השאלות שלגביהן נטען לסתירות – עליהן תשובות העותרים נמצאו תואמות, לרבות בנקודות המחייבות קשר הדוק ואינטימי (לעיל הזכרנו את השאלה הנוגעת למקום הימצא העותרת ביום הולדתה האחרון, וקיימות רבות נוספות; ראו פירוט בסעיף 18 לעיקרי הטיעון מטעם העותרים).

על רקע כל האמור, קשה לייחס משקל של ממש לכך שהעותר ביקש מהעותרת לשלם את אגרת הבקשה, וזאת גם בהנחה שעובדה זו (המוכחשת על ידי העותרים, ושלהוכחתה המציא המשיב תצהיר המבוסס על מיטב הידיעה והאמונה ולא תצהיר מאת הפקיד שראה במו עיניו את האירוע) התרחשה במציאות. זאת ועוד: מסתבר כי גם בנקודה זו לוקה החלטת המשיב בהפרזה, אף לשיטתו שלו. בעוד שבסיכום התיק מיום 8.3.10 ובמכתבה של ראש הדסק מיום 28.7.10 תוארו מספר מקרים בהם העותר סירב לשלם עבור העותרת (“בכל הפעמים בהם היו המבקשים בלשכת רשות האוכלוסין בת”א, לא הסכים המבקש הישראלי לשלם…”), בכתב התשובה צוין מקרה אחד בלבד (מיום 10.11.09) בו ארע הדבר. כבר נאמר כי חוסר עקביות מצד הרשות המינהלית בהנמקת החלטתה, מספיק כשלעצמו כדי לגבור על חזקת התקינות של ההחלטה (זמיר, במאמרו הנ”ל, עמ’ 304; בג”ץ 1008/94 גל קשר בע”מ נ’ שרת התקשורת, מיום 26.7.95, בפסקה 5).                                                                                                  

13.       לאור כל האמור העתירה מתקבלת. החלטת המשיב הדוחה את בקשת העותרים להסדרת מעמדה של העותרת בישראל, מבוטלת. על המשיב לתת לעותרת רישיון לישיבת ארעי (א/5) במסגרת ההליך המדורג בהתאם לנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (מס’ 5.2.0008), וזאת כפוף לבדיקת מרכז חיי העותרים בישראל והעדר מניעה ביטחונית או פלילית למתן המעמד.

המשיב ישלם לעותרים הוצאות בסך כולל של 11,600 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב”כ הצדדים.

ניתן היום, י”ג טבת תשע”ב, 8 ינואר 2012, בהעדר הצדדים.

Switch to mobile version